מה שקנה עבד קנה רבו

מה שקנה עבד קנה רבו הוא כלל יסודי במשפט העברי האומר כי כל מה שבא לרשותו המשפטית של עבד כנעני נכנס בצורה אוטומטית לרשותו המשפטית של האדון, כחלק מקנייניו המוחלטים על העבד, על גופו ועל בעלותו. כלל זה הוליד את הפרדוקס ואת הבעיה כיצד יכול עבד לקבל גט שחרור מיד רבו, והביא לידי הכלל המפורסם - באין כאחד.

גדר הקניין

בגדר הקניין קיימת מחלוקת תנאית ואמוראית, הידועה בשם "יש קניין לעבד בלא רבו?" שאלה זו עוסקת האם ניתן להקנות לעבד מתנה על מנת שהמתנה תהא שלו באופן מוחלט, ולא תעבור לרשות רבו.

שאלה זו ניתנת לפיצול, לשלושה שאלות נפרדות. הראשונה עוסקת באדם זר שהקנה לעבד מתנה, מתוך כוונה שתשאר שלו כמובן ולא כדי שתהיה של רבו, השנייה באדם שנותן מתנה לעבד ואף מתנה בפירוש שהמתנה לא תעבור לרשות האדון - "על מנת שאין לרבך רשות בו", והשלישית, הקלה מכולם, עוסקת בשאלת אדם המקנה לעבד כסף על מנת שהעבד יצא בו לחירות.

השאלה האמוראית, בא מתוך דברי המשנה במסכת קידושיןמשנה קדושין א ג, שם קיימת מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם העבד יכול לפדות את עצמו באופן עצמאי, על ידי קניין כסף. רבי מאיר סבור שלא וחכמים סבורים שכן. בפרשנות למחלוקת זו קיימות שלושה דיעות אמוראיות:

• דעת ההווה אמינא, שהמחלוקת היא האם "יש קניין לעבד בלא רבו", כלומר האם כאשר אדם מקנה מתנה לעבד, זוכה בה האדון.

• דעתו של רב ששת, שלפי כל הדיעות במקרה כזה שאין תנאי מפורש שהאדון לא יזכה בכסף - "אין קניין לעבד בלא רבו", והמחלוקת היא רק במקרה שקיים תנאי מפורש "הריני מקנה לך על מנת שלא יהא לרבך רשות בכסף".

• דעתו של רבי אלעזר שאפילו במקרה כזה - "אין קניין לעבד בלא רבו". לפי דעתו של רבי אלעזר, אין לעבד כלל רשות משפטית עצמאית, ולכן לא יועיל שום תנאי שבעולם להפוך את המתנה למתנת העבד, ולכן התנאי נחשב לתנאי לא אפשרי. התנאי היחיד האפשרי הוא "על מנת שתצא בו לחירות", דעתו של רבי מאיר היא שכמו כל תנאי - גם תנאי כזה אינו מועיל, אך חכמים סבורים ש"לדידיה נמי הא לא מקני ליה, דהא לא אמר ליה אלא על מנת שתצא בו לחירות", כלומר במקרה שהתנאי הוא על מנת שהעבד יצא לחירות, אין לאדון שום אפשרות משפטית לזכות בכסף על ידי העבד, כי הכסף מעולם לא נכנס לרשותו, שהרי התנאי היה שהכסף לא ישאר ברשותו אלא יעבור לרשות האדון ויוציא את העבד לחירות, ולכן במקרה כזה אין האדון זוכה בכסףקידושין כג ב.

להלכה

להלכה נחלקו הראשונים‏^[1]: לפי רבינו תם הפרשנות הנפסקת כמותה להלכה היא זו של רב ששת, שהמחלוקת היא כאשר המתנה הניתנת לעבד היא "על מנת שאין לרבך רשות בו", אבל במקרה שהמתנה הניתנת היא "על מנת שתצא בו לחירות" אין מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים וכולם סוברים שמתנה כזו חלה. הראיה היא ממחלוקת רב ושמואל במסכת נדרים בדיני אדם המודר הנאה מחתנו, האם כאשר אדם מקנה לאישה נשואה כסף זוכה בהן הבעל כנכסי מלוג, ומכיוון שההלכה נפסקת שם כרב שהבעל זוכה בכל מתנה הניתנת לאישה אלא אם כן ניתנה לאישה "על מנת שלא יהא לבעלך רשות בהן", על פי ההלכה ש"איסורים" (דינים הלכתיים ולא משפטיים) ההלכה נפסקת כרב, נמצא שההלכה נפסקת כרבי מאיר לפי פרשנותו של רב ששת.

ר"י חלוק על רבינו תם, והוא סבור שיש חילוק בין אישה לעבד, שהרי ישנם חילוקים משפטיים רבים בין הבעלות המשפטית של הבעל על נכסי האישה: בשונה מעבד - הבעל אוכל רק את פירות נכסי מלוג אך אין לו בעלות על גוף הנכסים; בשונה מעבד - הבעל יכול לתת מתנה לאשתו ואז נפקעת ממתנה זו רשותו המשפטית כליל. ומכיוון שכך אין להשוות בין ההלכות, ולכן ייתכן שלמרות שאכן ביחסים המשפטיים של בין איש לאשתו ההלכה נפסקת שלא ניתן להקנות לאישה מתנה ללא תנאי אך מתנה הניתנת לאישה על תנאי מגביל נשארת ברשותה, הרי שבדיני עבד - ההלכה נפסקת שלא ניתן לעשות דבר כזה, כפי שיטת [[רבי אלעזר בן פדת].

הערות שוליים

הערות שוליים