בית שמאי

בית שמאי הוא כינוי לתלמידיו של שמאי הזקן החולקים תמיד עם בית הלל.

בית שמאי פוסקים ע"פ הסברא. לכן הולכים לפי עיקר הדין, סוברים שהרוחניות היא העיקר, ופוסקים לפי הבכח.

פוסקים ע"פ עיקר הדין ממידת הגבורה - ספרי הקבלה והחסידות, הובאו בספר לאור ההלכה "לשיטות בית שמאי ובית הלל"

• מחמירים ברוב המחלוקות - מסתכלים גם על חששות שיקרו בעתיד בבלי יומא פ א.
• שמאי דחה את אלו שרצו להתגייר נגד הדין בבלי שבת לא א.
• אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר משנה אבות דרבי נתן ב ט.
• התורה אמרה "מדבר שקר תרחק" - אסור לשקר בשביל ליפות את המקח בעיני לוקחו, וכן בשביל ליפות את האשה בעיני בעלה. הולכים ע"פ עומק הדין כתובות יז..
• ואל יהיה קפדן כשמאי - הולך ע"פ עיקר הדין בבלי שבת ל ב .

פוסקים ע"פ מה שהיה יכול לקרות "בכח" ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמוד 647, הובא בלקט חידושים וביאורים שבת כא ב, לאור ההלכה "לשיטות בית שמאי ובית הלל"

• בנרות חנוכה פוחת והולך כנגד הימים הנכנסים, כי הולכים ע"פ הימים שעדיין אינם במציאות אלא רק בכח בבלי שבת כא ב ומהר"ל חידושי אגדות שם.
• ראש השנה לאילנות בא' בשבט, משנה ראש השנה א א שכבר אז הפרי קיים בכח שביבי אורות לטו בשבט א.
• חושב לשלוח יד בפיקדון חייב, שחייב על הבכח - על המחשבה כמעשה בבלי בבא מציעא מג א.
• שטר העומד לגבות כגבוי דמי, שבכח יכול לגבות בבלי סוטה כה א.
• כתב גט לאשתו ונמלך התחרט, פסלה מן הכהונה, שבכח היה יכול לתיתו לה בבלי גיטין פא א.
• אשתו עימו, רש"י: דמאמר ככנוסה דמיא - דנים ע"פ העתיד, שעתיד לכונסה יבמות כט א.
• אסור לעשות מעשה בערב שבת שיגרום למלאכה בשבת, כי בכח עשה מלאכה בבלי שבת יז ב.

הרוחניות והאיכות הן העיקר מפענח צפונות א-ג, ולקח טוב המובא בו בהערה ג, משנת הרוגאצ'ובי עמ' 20

• בית שמאי מחדדי טפי בבלי יבמות יד א - בית שמאי סברו שהעיקר היא האיכות, ולכן הלכה צריכה להיות כמותם: והללו אומרים הלכה כמותנו בבלי ערובין יג ב .
• שמיים נבראו תחילה ואחר כך נבראה הארץ - הרוחניות היא העיקר ולא הגשמיות חגיגה יב..
• קצח ריחו קשה וטעמו טוב בבלי ברכות מ א - טהור, וכן למעשרות משנה עוקצין ג ו, כי מסתכלים על הרוחניות: הריח הוא חוש רוחני, והרי ריחו קשה.

מתי מותר להחמיר כשיטת בית שמאי

במסכת ברכותתבנית:פרק א' משנה ג' נחלקו בית שמאי ובית הלל על אופן קריאת שמע של ערבית. לפי בית שמאי בקריאת שמע של ערבית יש להטות על הצד ולקרוא דרך שכיבה, ולפי בית הלל אין צריך להחמיר כן אלא יקרא בכל תנוחה שירצה. ר' טרפון מעיד שהוא החמיר כשיטת בית שמאי, ועצר באמצע הדרך בשביל להטות את גופו, ובכך הוא סיכן את עצמו מפני השודדים שמסתובבים בדרכים. חכמים אמרו לר' טרפון שאין זה דבר טוב, וראוי הוא היה להתחייב על כך בנפשו שעבר על דברי בית הלל. כאן מדובר בחומרא, שאין לה כלל מקום לפי בית הלל, ואפילו אין עניין לנהוג כן לפנים משורת הדין^[1] (כיוון שהם מפרשים שהכוונה 'ובשכבך' - בשעה שבנ"א שוכבים). ולכן כאן אסור להחמיר כבית שמאי.

במסכת ברכות^[2] מובאת מחלוקת נוספת לגבי אדם ששכח לברך ונזכר לאחר זמן. לפי בית שמאי עליו לחזור למקומו ולברך, ולפי בית הלל רשאי לברך במקום שנזכר ואין צריך לטרוח ולחזור למקומו. בית שמאי סוברים, שכשם שאם ישכח את ארנקו במקום גבוה ורחוק - יטרח ויחזור לאותו מקום, ק"ו שיש לטרוח כן בשביל כבוד שמים. ומסופר שם בגמרא על תלמיד שהחמיר כשיטת בית שמאי ומצא ארנק עם זהב כשחזר למקום שבו אכל, בשביל לברך. כאן מדובר שגם בית הלל מודים שמי שנוהג כבית שמאי - יבורך, אלא שהם לא חייבו כל אחד לנהוג כן. ולכן כאן מותר להחמיר כבית שמאי.

במסכת סוכה^[3] נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי אדם שיושב ראשו ורובו בתוך סוכה, אך שולחנו נמצא חוץ לסוכה - האם יש לגזור שמא יימשך אחר שולחנו ולבסוף נמצא שאכל מחוץ לסוכה. בית שמאי גוזרים, ובית הלל לא גוזרים. ועל דין זה אומר רב יוסף^[4] שהעושה כבית-שמאי לא יצא י"ח. הרמח"ל תירץ^[5] שאין לנהוג כשיטת בית שמאי מחשש שתיעשה התורה כשתי תורות. וההסבר לכך שדווקא במחלוקות בית שמאי ובית הלל יש חשש זה ולא בשאר מחלוקות, כיוון^[6] כי במחלוקות ב"ש וב"ה נמנו וגמרו שהלכה כב"ה, ויש לכך חיזוק מבת-קול. מכאן ואילך הנוהג כשיטת בית שמאי עובר על הכרעת התורה. ולכן במחלוקות אלו של ב"ש וב"ה יש חשש גדול יותר מצד 'לא תתגודדו. אך^[7] כלל זה נכון רק ב'קום ועשה', אך ב'שב ואל תעשה' מותר לנהוג כשיטת בית שמאי.