מילון הראי"ה:יצחק (מדתו של יצחק)

ערך זה עוסק ביצחק (מדתו של יצחק). אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך יצחק (פירושונים).

הטבעיות האמיתית של התכונה הנפשית של האומה, החודרת בגניזה בכל פרטיה. הרום העליון של שאיפת הקודש האלהית, הדורשת מן העולם הויה כזו שמדת הדין, העולה במחשבה הקדומה, תחייב את הוייתו וקיומו. וזה אי אפשר להיות כ"א ע"פ ההתגלות הפנימית של האופי הגנוז של כנסת ישראל [ע"א ד ט קמד]. הגבורה האידיאלית, שבתוכיותה אור החסד העליון זורח בכל תוקף יפעת תפארתו [עפ"י קובץ ו קסג].

יצחק

עמוד־התווך לכוננות בית ישראל, מתוך האחיזה במדת הדין האלהית העליונה [רצי"ה ב"ר שעט]. מדתו של יצחק - מדת־הדין העליונה של תפיסת הבריאה מצד תוכן הרצון העליון, המתגלה לה בערכו העצמותי עד לחשבון צמצומה וגבוליותה, המופיעה בשלשלת התגלותן של המידות באבותיהם של ישראל [שם שעח]. מדת־הדין הנשגבה השייכת אל מגמת הרצון העצמי של התגלות הבורא בבריאה, אשר היא מתגלה במרום פנימיותם וכלליותם של ישראל [שם שפ]. ע"ע דין, מדת הדין האיתנה. ע"ע סגולת ישראל. ע"ע יראת אלהים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, זרעו של יצחק. ע' במדור האבות, יעקב איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואהל יצחק. ע"ע שיח, יסוד השיח.