ים המלח

ים המלח הוא ימה מלוחה וסגורה, במרכזה של ארץ ישראל, מזרחית למדבר יהודה. חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם . בו קיים ה"לחץ אטמוספירי" הגדול בעולם . ביום 26 מאי 2008 נמדד בו לחץ אויר של bar 1.053 ‏‏^[1]. מקווה המים הוא בעל שיעור המליחות השני בגודלו (אחרי "אגם אסאל" ב"ג'יבוטי"). לשם השוואה, ריכוז המלח בים המלח הוא 31.5%, לעומת ריכוז המלח בים התיכון שעומד על 3.5% - 3.9%.

יחודה של הימה

ים המלח הוא אתר מיוחד וחשוב מבחינה כלכלית, רפואית ותיירות. ריכוז המלחים הגבוה בימה , הכמויות הגדולות של המלחים המצויים בו מימיו משמשים לתעשייה של הפקת מינרלים אשלגן, ברום] ומגנזיום. במפעלי ים המלח.

תיירות נופש ומרפא קיימת ליד מעיינות חמים ומאגרי בוץ ומים-ים חמים - עשירי מינרליים - עם סגולות מרפא בעין גדי ובעין בוקק . אטרקציה מיוחדת לצופים בים ‏‏היא המשקל הסגולי המאפשר לימה לשאת עליה בנקל בעלי-חיים ^[2] .

בקרבת הימה  אתרים בעלי חשיבות תרבותית-היסטורית כמו מצדה ומערות קומראן  שבהן נתגלו המגילות הגנוזות. הימה וסביבתה  מהווה בית גידול לצמחים ובעלי חיים ייחודיים המסוגלים לשאת בעקה המיוחדת של הסביבה, כולל מגע עם  המים הגורמים לצריבתם את עורם של  בעלי חיים בבואם במגע עם מימיו. בסביבות הימה שמורות טבע ייחודיות בהן ניתן לראות כיצד החי והצומח מסתגל לתנאי האקלים : שמורת עין גדי ועין פשחה.

ים המלח גם יש לו איזכורים במקרא ובמקורות היסטוריים שנוסעים וחוקרים ניסו למצוא להם עקבות במשך מאןת בשנים. . בתנ"ך בספר דברים (פרק ג' י"ז) הוא מכונה בשם ים המוות ובספר יהושע ים המלח מכונה גם בשם ים הערבה. כינוי נוסף שלו ופחות מוכר בספר בראשית הוא עֵמֶק הַשִּׂדִּים (פרק י"ד ג'), כנראה מלשון שדות, מכיוון שעל פי המתואר שם, היה עמק זה פורה מאוד מבחינה חקלאית. שם נוסף של ים המלח הינו הים הקדמוני, מלשון 'קדמה', מפני שהוא נמצא במזרחה של הארץ ([[ספר זכריה]], י"ד, ח').

תאור הימה

ים המלח ממוקם בשולי מדבר יהודה, בין ישראל לירדן, כאשר חופו המערבי בשליטת ישראל וחופו המזרחי בשליטת ירדן. חופיו של ים המלח הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם (ישנן נקודות נמוכות יותר מתחת למים או מתחת לפני הקרח). גובה פני המים בסוף אפריל 2008 היה 421.11 מטר מתחת פני הים מקור ו-800 מטר מתחת לפני הים התיכון.

שטח ים המלח היה 650 קמ"ר בשנת 2002 ‏‏^[3] אורכו של ים המלח הוא 67 ק"מ (אורך האגן הצפוני - 51 ק"מ), רוחבו עד 18 ק"מ, ועומקו המרבי בערך 380 מטר (כ-800 מטר מתחת פני הים). בשל התייבשות הימה, יורד מפלסו של ים המלח בעקביות. לשם השוואה, לפי מפה טופוגרפית של ממשלת המנדט הבריטי משנת 1930 שטח ים המלח היה 1,038 קמ"ר , אורך הים 76-78 ק"מ ורוחבו 17.5 קמ"ר הוא חדר קילומטרים אחדים מדרום להר סדום^[4].

בקע ים המלח מתוחם משני צדדיו על ידי מצוקים גבוהים, מבותרים על ידי קניונים עמוקים, בהם זורמים מי הגשמים לימה. תופעה זו בולטת בקרבת ים המלח עקב הפרשי הגבהים הרבה בחתך אופקי הצר יחסית, בין קרקעית הים - כ-800 מטר מתחת לפני הים ולבין ההרים הסמוכים שגובהם עןלה על 1,200 מטר.

האגן הצפוני מופה בראשית המאה ה-20 על ידי "לינטש". בעזרת 85 מדידות עומק הוא מצא כי הקרקעית של הימה שטוחה. האגן הוא בעל דפנות תלולות. לעומת זאת קרקעית האגן הדרומי, עד ליבושה, היתה בעומק של 5 מטר בלבד. בעזרת מיפוי שנערך בעזרת מד-תהודה חדיש זוהתה במדרונות הדרומיים של האגן מערכת ניקוז מסועפת ותלולה ביותר. "נראה כי מערכת ערוצים זאת, המתחילה סמוך לשפת האגן הנוכחית ונמשכת פנימה לקרקית שטוחה, נוצרה על ידי תהליכי ביתור אטמוספריים. מכאן נובעת המסקנה כי אי-פעם, בעבר הלא רחוק, התאדו מי ים המלח כליל ^[5].

בין האגן הצפוני לבין האגן הדרומי מצוי חצי אי המכונה "לשון ים המלח". חלקו הצפוני נקרא "כף קוסטיגין" על שם החוקר האירי כריסטופר קוסטיגין אשר חקר את הימה בשנת 1835 וחלקו הדרומי "כף מולינא" על שם קצין ים באונית מלחמה בריטית תומאס הוארד מולינא אשר בשנת 1847 את ים המלח.

נסיבות ההיווצרות

ים המלח הוא ימה מלוחה וסגורה, הנמצאת בבקע גאולוגי הקרוי בקעת הירדן, במרכז "השבר הסורי אפריקני". הימה היא שריד קטן לימה גדולה בהרבה שהתקיימה במקום בעבר המכונה בשם: "ימת הלשון".

הווצרותו של בקע ים המלח קשורה פעילות טקטונית שהתבטאה ברעידות אדמה ובהתפרצויות גז ואש שתוארו אף בתנ"ך "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" ([[ספר בראשית]], פרק י"ט, כ"ה - כ"ח). קטעים מסויימים בקרקעית הבקע: בים המלח ובים כנרת עדין בתהליך שקיעה, כתוצאה מהפעיות הטקטונית הנמשכת עד היום.

הגאולוג יהודה ליאו פיקרד חתן פרס ישראל למדעי החיים בשנת 1958 - התשי"ח, הציע כבר בשנת 1943 תאוריה לגבי התהוות הימה. עיקר התהווּ‏תה של בקעת הירדן היה בין ה"שלישון" לבין ה"רביעון" בעידן ה"קנוזואיקון" - מלפני 65 מיליוני שנים עד לפני 1.75 מיליוני שנים. בתחילה היה במקומה של בקעת הירדן עמק רחב ושטוח, שנוצר לאחר התרוממות הרי ארץ ישראל. העמק היה גבוהה ממפלס הים התיכון והיה מלא מים מתוקים. בתקופת המעבר בין "השלישון" וה"רביעון" - לפני כמיליון שנה היתה פעילות טקטונית גדולה על פני כדור הארץ וכך נוצרו שקעים מאורכים. בארץ אלו החלו בתקופת ה"מיוקן", נמשכו ב"פליאוקן" והסתיימו ב"פליסטוקן".

בקעת הירדן נוצרה בתקופות אלה והיא פרי סחיפה של זרמי מים כבדים ועצומים משך מאות אלפי שנים. הבקעה היתה במקור עמוקה יותר אך התמלאה בסחף. תקופת הפליסטוקן הצטיינה בגשמים מרובים אך האקלים לא היה יציב: מבינים בתקופות גשומות ובתקופות שחונות. בארץ ישראל אובחנו השלבים הבאים:

• בפליסטוקן התחתון יצרו המים שירדו משני עברי בקעת-הירדן ימה מתוקה מבקעת בית שאן עד הלשון של ים המלח ‏‏^[6]. כך נוצרו משקים בעובי 30 עד 40 מטר של אבן חול, קונגלומרטים של אבני גיר וטרה רוסה.

• במעבר בין הפליסטוקן התחתון לפליסטוקן התיכון התחדשו התנועות הטקטוניות : הרי ארץ ישראל המשיכו להתרומם ובקעת הירדן לשקוע. באותה תקופה הופיעו שפכי לבה בין ימת החולה לבין ים כנרת. כך נוצר בית הקיבול שהיה לחלק הצפוני של ים המלח. בתקופה זו, שהיתה בראשיתה גשומה, התהווה אקלים יבשתי וכמויות עצומות ממי השטפונות התאדו וכך הושקעו החומרים המלוחים שייצרו את מה שמכנים גבעות חוואר הלשון

• בסוף הפליסטוקן התיכון התפשטו "משקעי הלשון" עד לרגלי ההרים, במקביל להווצרות ימת הלשון מכנרת בצפון, ועד אזור חצבה בדרום (נחל גדרון שאורכו נאמד כ-230 ק"מ . עומק המשקעים הגיע בצפון ים המלח ל-150 מטר ובצפון בקעת הירדן רק 50 מטר. עובדה זו מקרה כי כבר בראשית התקופה דרום בקעת הירדן היתה נמוכה מצפונה. היום גובה המשקעים האלה הוא עד 200 מטר מעל פני ים המלח.

• בסוף הפליסטוקן התיכון או תחילת הפליסטוקן העליון נתמעטו הגשמים ונוצרו שלושת הימות: ימת החולה, ים כנרת וים המלח. נפח ים המלח, שהוא השריד העיקרי מימת הלשון, קטן פי ארבע בערך מנפח האגם הקדום. אם אגם הלשון הגיע לשיאו - כ-180 מטר מתחת למפלס האוקיאנוס - לפני 25,000 שנה, הוא הצטמק סופית לפני 15,000 - 17,000 שנה. עקבות הצטמצמות הימות ניכרות היטב במדרגות ההרים היורדים אל הימות המעידות על המפלסים השונים של פני ימת הלשון בתקופות השונות. יש סימנים לכך כי באחת מתקופות היובש, התנדף ים המלח כמעט עד לקרקעיתו ומפלסו היה לפחות 700 מטר מתחת למפלס האוקיאנוס.^[7].

יוסף ברסלבי בספרו הידעת את הארץ כרך שלישי "ים המלח סביב-סביב" מתאר את שלושת המדרגות העיקריות כםי שהטגדרו על ידי ליאו פיקרד:

1. מדרגה עליונה, בגובה 180 - 190 מטר מעל פני ים המלח ‏‏^[4]. אפשר להבחין בה מיריחו עד ים כנרת.
2. מדרגה בינונית, בגובה 60 - 80 מטר מעל פני ים המלח ^[4].
3. בין המדרגה הבינונית לתחתונה אפשר להבחין עוד 4-6 מדרגות ביניים מפותחות ^[4].

כמשלושים מדרגות נוף (טארסות) אופקיות נימנו במדרונות התלולים שמשני צידי האגם, המתחילות במפלס הנוכחי ונמשכות עד רום של יותר מ-200 מטר מעליו. זאת בנוסף לסדרות עבות של חצץ וכן של משקעים אגמיים דקי-גרגיר הממלאים את הקניונים משני צידי הבקע כמעט עד לגובהן של מדרגות החוף ^[5].

אם תנאי האקלים של הפליסטוקן התיכון היו עומדים בתוקפם היה ים המלח מתכווץ לחלקו הדרומי.ואכן היתה תקופה שבה ימת הלשון התקיימה רק באגן הדרומי של ים המלח והיה בה אגם עצמאי רדוד שניזון ממי שטפונות. עודפי המים זרמו דרך מיצר הלשון לאגן הצפוני ואילו בקיץ, מתוך המים שנוצרו באגן הדרומי שקע מלח בישול ומלחים נוספים ^[7]. במרוצת הזמן התמלא מים ים המלח, עד עומק של כ-400 מטר ושקע כולו הוא כ-800 מטר מתחת לפני הים .היו גורמים טקטונית אשר מנעו את יבוש חלקו הצפוני של ים המלח בתקופות שבין התייבשות הימה הפליסטוקנית להתהוות הירדן . במקביל מסכם פיקרד:" הים התפשט רק עד שפתה הצפונית של הלשון, שהיתה עדין מחוברת אל החוף המערבי של ים המלח ואל אזור גבעות חאוור הלשון לרגלי הרי המצדה. האגן הדרומי התהווה רק בתקופה ההיסטורית של האדם במהפכת סדום ועמורה

מהפכת סדום ועמורה

שינויי מפלס הימה

המעקב אחרי השינויים במפלס ים-המלח יכול לאפשר לנו לעקוב אחרי נסיבות היווצרות הימה. יש לכך גם חשיבות בדיון על עתידה של הימה בתור אתר המפיק מחצבים ומרכז תיירות. סיכום ממצא על כך מביא מסמך מדיניות סביבתית שהוכנה על ידי גלית כהן, איתי גבריאלי, עמוס ביין ועמיר אידלמן בעריכת רון פרומקין:

סיכומם מראה כי מאז ראשית המאה העשרים ירד מפלס ים המלח ביותר מ-26 מטר, מהם 20 מטר בשלושים השנים האחרונות . ירחדת המפלס נובע הן מהתאיידות טבעית, הן משאיבות ומהטיות מים באגן ההיקוות של הירדן לצורכי אספקה שוטפת לישראל, לירדן ולסוריה, והן משאיבת מימיו עבור מפעלי התעשיות הכימיות של ים המלח בישראל ובירדן. הגירעון השנתי במאזן המים של ים המלח, בין הכמות הנכנסת לימה - 400 מלמ"ק לכמות המתאדה - 1,500 מלמ"ק, מגיע ל - 650 מלמ"ק בשנה. הגירעון גדל בהתמדה בשל עלייה בצריכת המים בד בבד עם צמצום הזרימות הטבעיות. שטח פני ים המלח הצטמצם במשך המאה האחרונה מ-930 קמ"ר לכ-650 קמ"ר ‏‏^[8] נתונים אלה מראים עד כמה הנושא הוא קריטי.

מלבד השימוש הרחב במים שעמדו להזרם לים המלח דרך נהר הירדן יש גם תלות , חשובה לא פחות, בין כמות המשקעים לבין מפלסי ים המלח. מנתונים מיפוי מפלסי ים המלח הקדומים שעשתה הידרולוגיה|הידרולוגית]] צפורה קליין מהמכון ההידרולוגי, וכן במספר מחקרים שנעשו במערות הר סדום, על-ידי חוקר המערות עמוס פרומקין מראים כי שנים גשומות וקרות יותר היו גם מפלסי ים המלח היו גבוהים יותר.

מיכאל בר-זהר מצטט בדבריו בכנסת : "מחקרה של הד"ר צפורה קליין מהמכון ההידרולוגי מוכיח חד-משמעית, כי פני ים-המלח הם פונקציה ישירה של כמות הגשמים היורדים בארץ בכל שנה. היא מוכיחה, שבתקופות מסוימות במאה הקודמת עלה מפלס ים-המלח כמעט ב-‎10 מטרים בגלל הגשמים הטובים שירדו. במאה ה-‎12 - והיא עוסקת במחקר על התקופות השונות מהמאה ה-‎12 - עלה המפלס ב-‎21 מטר; במאה ה-‎14 הוא ירד ועלה בכ-‎19 מטר. כן הדבר במאה ה-‎16 וה-‎17, עליות וירידות של כ-‎20 מטר במפלס. במאה ה-‎18, אגב, ירד המפלס עד ל-‎404 מטר מתחת לפני הים, ליותר מאשר הוא היום. באשר לטענה, שכביכול מוביל המים הארצי הוא הגורע את המים מים-המלח הרי . בשש השנים מ-‎1963 עד ‎1969, שבהן למעשה הופעל המוביל , לא רק שמפלס ים-המלח לא ירד, אלא הוא אף עלה. מדוע? כי אלה היו שנים עתירות גשמים. השנים ‎1969 עד ‎1979 היו שנות בצורת, ואכן המפלס ירד. אולם בשנת 1979 - 1980 המפלס שוב עלה, כי זו היתה שנה ברוכת גשמים - ויש הרואים בה נקודת מפנה לקראת תקופה גשומה.‏‏^[9]

המחשה נוספת נמצאה על ידי ארכאולוג אריה בורנשטיין מאוניברסיטת בר אילן כי במאה ה-8 לפנה"ס, כאשר אחאב היה מלך ישראל והוא מתאונן בפני אליהו הנביא על הבצורת הקשה, לפי הממצאים של עמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית על מפלסי ים המלח הייתה זו תקופת יובש מובהקת. ‏יש לכך עדות נוספת ממחקר שנעשה בים כנרת לפיו נמצא כי בתקופה גשומה חלה עלייה משמעותית בכמות של אבקת הזית וירידה באבקות האלון והאלה. הם הסבירו זאת ברווחה כלכלית, שחלה בתחילת תקופה זו, ואשר הביאה לעקירת החורש הטבעי ולשתילת זיתים, ובעול המסים הכבדים שהוטלו בסוף התקופה, ואשר גרמו לעקירת הזיתים ולהשתלטות מחודשת של החורש הטבעי אך גורם נוסף שהיה עלול להשפיע היא כמות המשקעיים ‏‏^[10]

צפורה קליין, שחקרה את השינויים של מפלס ים-המלח , תוך ניתוח כרוניקות של תיירים ועל-ידי מיפוי מפורט של היחס בין משקעי החוף ובין ממצאים ארכאולוגיים, הגיעה למסקנה "שבתקופה הרומאית חלה עלייה משמעותית במפלס ים-המלח - לעומת המצב הקודם ולעומת מצבו כיום - והוא הגיע עד לשיא של 330 מטר מתחת למפלס ים-התיכון, כלומר, עלייה של כ-70 מטר. לפי חישובים הידרולוגיים היה צורך בעלייה של כ- 40% בכמות המשקעים על-פני האגן בתקופה שבה עלה המפלס על-מנת למלא את אגן ים-המלח עד לגובה זה ^[11] .

עדות נוספת לעליית מפלס ים-המלח בתקופה הרומית-הביזנטית מופיעה ב"מפת מידבא". המפה חוברה על ידי אנשים אשר הכירו את אזור ים המלח. והנה מסתבר, גם לאחר השלמת החלקים החסרים, כי במפה לימה אין "לשון". המים מציפים את כל הימה המקבלת צורת אליפסה כמעט מלאה. ואכן לפי נתוני מפלס ים המלח המאה ה-5 -המאה ה-6 - מועד חיבור המפה - היתה עונה גשומה.

אריה איסר ויהודה גוברין במאמרם "שינויים אקלימיים ומדבור הנגב בסוף התקופה הביזנטית" מסכמים כי באופן כללי אפשר, אם-כן, לומר שתצפיותיה של קליין ומפת מידבא מראות שבתקופה הרומית-הביזנטית עלה מפלס ים-המלח בכ-70 מטר, ובמשך רוב התקופה היה גבוה בכ-40 מטר מגובהו כיום, והלשון היתה מכוסה מים ‏‏^[12].

השפעת שינוי המפלס

לפי סקר גאולוגי , בעת העתיקה, מהמחצית השניה של האלף השלישי לפנה"ס ועד לפני 1,200 שנה, היה האגן הדרומי יבש. עדויות היסטוריות מצביעות על כך כי מתקופת המקרא עד לכיבוש הערבי היה אגן ים המלח הדרומי יבשב והדרך למואב חצתה אותו מול ה"לשון" ^[7]

בהווה יש לכך השפעות אחרות:

, מה שגורם לתופעת הבולענים. יש המסבירים את הסיפור המקראי במלחמת ארבעת המלכים (בבראשית פרק י"ד י'), בו ברחו נפלו מלך סדום ומלך עמורה לבארות חימר ומתו, כנפילתם לתוך בולענים.

תהליך ייבוש ים המלח גרם לכך שבשנת 1977 הימה נחצתה לשני חלקים באזור של חצי-האי "הלשון", שם נחשפה קרקעית מיצר לינץ' המפריד בין האגן הצפוני לאגן הדרומי, שהיה אזור רדוד יחסית. עקב כך נאלצה מדינת ישראל לחצוב תעלה באזור היבש של מיצר לינץ', להולכת מים מהאגן הצפוני לדרומי. האגן הדרומי הישראלי כולו הוסדר בבריכות סגורות על מנת לשמור על קיומו, בעוד האגן הדרומי הטבעי הירדני התייבש לגמרי. בשנת 1984 בנתה ירדן את מפעלי כריית המלח שלה, וסגרה אף היא את האגן הדרומי שבשטחה בבריכות, וחצבה תעלה לאורך החוף המערבי לשעבר של "הלשון".

על מנת לטפל בתופעת ייבוש הימה, תוכננה תוכנית בשיתוף ישראלי ירדני, לכרות תעלה מהים האדום לים המלח, תוכנית ששמה "תעלת הים האדום-ים המלח". תוכנית קודמת של כריית תעלה מים התיכון לים המלח הידועה בשם תעלת הימים נגנזה זה מכבר, בשל בעיות שונות שהיו במימושה, אך בשנת 2007 הוחלט לבחון אותה בשנית. בין יתר הבעיות הרבות בפרויקט תעלת הימים, עומדת סוגייה כימית - החשש ששפיכת מי ים תיכון או ים סוף למי ים המלח תתקבל תמיסת סיד בריכוז שעלול לסכן את האיזון האקולוגי של ים המלח.

גנים ושמורות לחופי ים המלח

• גן לאומי עין גדי
• גן לאומי קומראן
• גן לאומי מצדה
• שמורת טבע עינות צוקים (עין פשחה)

אבני דרך הסטוריות

1806 - 1807 - הנוסע הגרמני זיטצן, הראשון בקיף את אגנו הדרומי של ים המלח מציין כי יש מעבר יבשתי ילד השלון ומשני צידי הימה "גלי אבנים" המסייע לחוצים את הימה. היה הראשון שצייר את מפת הימה ואיתר את מקומה של מצדה.

1818 - שני אנגלים :אירבי ומנגלס גם הקיפו את דרום ים המלח ואימתו את קיום המעבר היבשתי אל ה"לשון".

1819 - גיי לוסק: ניתוח ראשון של מי ים המלח

1835 - האירי כ. קוסטיגן עבר בסירה קטנה את הדרך מים כנרת דרך נחל הירדן לים המלח בשלושה ימים באוגוסט. מת מסבלות האקלים. על שמו הכף הצפונית של הלשון "כף קוסטיגן".

1847 - קצין ימיה אנגלי, ת.מולינה, אף הוא עבר את הדרך בסירה. אף הוא חלה ומת. על שמו קצהו הדרומי של חצי אי הלשון "כף מולינה". סירתו נמצאה באנגליה, נרכשה ומוצגת בבית היוצר בנוה זוהר.

1848 - משלחת של הצי מארה"ב בראשות ליטננט-קומנדר ו.פ. לינטש ערך סקר מקיף ומיפוי מדוייק של קרקעית ים המלח. בדו"ח הסיכום כתבו: "חקר ים המלח כעת מושלם".

1867 - מדען צרפתי בשם א.ריי ערך בדיקות כימיות שלהמים מפני השטח ומעומקים שונים.

1902 - חזון הרצל: "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות..."

1911 - משה נובומייסקי - מהנדס כרייה רוסי מבקר בארץ ישראל ומתוודע לפוטנציאל של ים המלח בתחום הפקת מינרלים בעזרת אנרגית השמש

1920 - משה נובומייסקי מבקש משלטונות המנדט הבריטי להעניק לו זיכיון להפקת מינרלים מים המלח לאחר סדרה של מחקרים .

1930 - הקמת חברת אשלג ארץ-ישראלית – המפעל הראשון בחוף הצפוני של ים המלח בקלי"ה

1932 - תחילת ייצור אשלג ושיווקו

1934 - הקמת המפעל בחוף הדרומי של ים המלח, באיזור סדום

1936 - המפעל בדרום ים המלח נכנס לפעולה ומייצר 80,000 טון אשלג בשנה

1952 - הקמת "מפעלי ים המלח" כחברה בבעלות ממשלתית להפקת אשלג ומינרלים אחרים מים המלח

1958 - ביצוע סקרים הנדסיים נרחבים ביוזמת מנהל המפעל [[מרדכי מקלף] והמדען מ. כהנר אשר קבעו את מגמות פיתוח אוצרות ים המלח.

1959 - 1961 - דוד ניב וק"א אמרי כתבו מחקר מקיף על הימה שהביא להכרה יסודית של התהליכים הפועלים בו.

1966 - שטח בריכות האידוי מגיע ל-135 קמ"ר

1975 - ייצור אשלג עולה על 1 מיליון טון בשנה

1980] - מפעלי ים המלח מתחילה בבניית מתקנים המיישמים את תהליך הגיבוש הקר.

1986 - ייצור אשלג עולה על 2 מיליון טון בשנה

מקור הנתונים: אתר מפעלי ים המלח, יוסף ברסלבי ודוד ניב וק"א אמרי וצבי אילן.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• צבי אילן, ים המלח וחופיו, מפעלי תרבות וחינוך, תל אביב, 1972
• יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ - כרך ג':ים המלח סביב-סביב, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז - מהורה שלישית - ספרית מעריב
• צפורה קליין, שינוי מפלס ים המלח, טבע והארץ, כרך י"א, חוברת ג' אפריל-מאי 1969, עמוד 104
• צפורה קליין, שינוי מפלס ים המלח, קובץ מאמרים גיאוגרפיים על מדבר יהודה וים המלח, מאי 1970, עמוד 44
• דוד ניב - וק"א אמרי, ים המלח, מדע, אפריל 1967 - חלק מהמאמר מופיע במדבר יהודה - קובץ מאמרים לכנס הי"ט של החברה להגנת הטבע (העורך:צבי אילן - פנימי לשימוש החברים

קישורים חיצוניים

• איך הפך אחד מנכסי הטבע החשובים בעולם לאסון אקולוגי, כתבת תחקיר, הארץ
• טל איתן, מבט אחר על ים המלח, ב-ynet
• ים המלח, באתר מט"ח
• סיפורו של בנימין וולקני, מגלה החיים בים המוות
• אתר המכון לחקר הימים בישראל, נתוני טמפרטורת אוויר, מים, רוחות ולחות המתעדכנים כל 3 שעות
• תמונות מחוף ים המלח - בעת שטפון - ליד מצדה