מילון הראי"ה:משכן ומקדש (ענין קדושת מקומם)

(ענין קדושת מקומם) - ◊ בטעמא דמילתא שתשמישי מצוה נזרקים, "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", כבר הסביר זה הרמב"ן, הובא בר"ן מגילה פ' בני העיר, שהקדושה שחלה על המצוה היא קדושה של כבוד, שחלה רק בשעת מצוה, והיינו מפני כבודה של המצוה. א"כ יש לנו בעניני קודש קדושה בעצם וקדושה של כבוד. ובתשמישי קדושה הקדושה היא בעצם, ע"כ ודאי א"א שתיפקע, ויש שאפילו פדיון אין מועיל בהם. אבל קדושה של כבוד שייך רק כל זמן שהכבוד שורה שם, והכבוד של המצוה אינו שורה כ"א בזמן שהמצוה נוהגת. ונראה שזה הוא שורש המחלוקת בקדושה ראשונה או שני' אם קדשה לעתיד לבוא, דלדעת רבים היא סובבת גם על מקום המקדש. שאם נאמר שהיא קדושה של כבוד, כיון שנסתלק הכבוד מסתלקת הקדושה; ואם היא קדושה עצמית, זאת היא קדושת השכינה, אז אמרינן שלעולם אינה בטלה, כמו "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה". והם שני פירושים על המקרא ד"ונקדש בכבודי" האמור במשכן, והוא הדין "במקדש דאיקרי משכן". שאפשר לפרש שעל ידי הכבוד חלה קדושה עצמית, והויא קדושת הגוף ואינה בטלה לעולם, "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה". אבל אם נפרש שהקדושה היא מפני הכבוד, אז אינה נוהגת כ"א בזמן שהכבוד שורה. ובס' שער השמים לר"א אירירה האריך בהבנת האצלה קיימת והאצלה מתנודדת, שהמעמיקים שבאפלטוניים השיגו כבר את הכרח מציאותם של שני הצדדים הללו בעמדה הרוחנית המצויה בההויה האצילית, ובאופן יותר מצוחצח הגדירוה חכמי קודש של עם ד'^[1][אג' ג' רלז].

הערות שוליים