מצוות עשה

הגדרה

מעשים שצריך לעשותם מדאורייתא.

בערך זה נדון בפרטים המיוחדים למצוות עשה, לגבי מצוות בכלל ע"ע מצוות.

לדוגמא, פרו ורבו, מילה, השבת גזילה, שחיטה.

פרטי הדין

שלא כדרך אכילתו במצוות עשה של אכילה, כגון אכילת מצה, הסתפק המשנה למלך והסיק שגם בזה אומרים שאכילה שלא כדרך לא שמה אכילה, ולכן אם אכל שלא כדרך לא יצא ידי חובתו (יסודי התורה ה-ח ד"ה יש לחקור. וכן מוכח מרש"י פסחים סוף לה. ד"ה אין, דנו בדבריו הרש"ש וגליון מהרש"א שם, וכן דן בזה בית הלוי ח"ג נא-ד).

כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ובעובר על מצוות עשה, כגון השוחט קרבן שלא לשמו, שהמצווה לשוחטו לשמו היא מצוות עשה - דן האפריון שלמה, וכתב שלא אומרים בזה אי עביד לא מהני (אפריון שלמה השני על שער המלך קרבן פסח א-ה, ומובא בקובץ מפרשים שבהוצאה החדשה בתחתית העמוד אות צב, אך משמע ממנו שאינו ברור לו כל כך).

מנהג נגד מצוות עשה בשב ואל תעשה - נחלקו הפוסקים האם המנהג מבטל את העשה (שדי חמד ח"ד מ-לח עמוד 80 והלאה)^[1].

לאפרושי מאיסורא - כל אדם מצווה להפריש את חבירו מלעבור על לאו. ובעשה נחלקו האחרונים: לנתיבות המשפט (ג) ולים של שלמה (בבא קמא כז) גם בזה יש דין אפרושי מאיסורא, שכל אדם מצווה לכפות את חבירו לקיים מצוות עשה, ולקצוה"ח (ג-א) אין בזה דין אפרושי מאיסורא (אלא רק בית דין יכולים לכפותו).

האוכל בריה שלמה חייב גם בפחות מכשיעור. ובאיסור עשה, כגון האיסור לאכול נבילה מדין "שאינו זבוח" (חוץ מאיסור הלאו על נבילה), דנו האחרונים: רעק"א הביא צד לומר שלעניין איסור עשה אין דין בריה, משום שכל טעמו של דין בריה הוא שהתורה החשיבה אותה להתחייב עליה מלקות, אך בעשה, שאין עליו מלקות - אין דין בריה. אמנם הוא דחה את צד זה, והסיק שיש דין בריה גם לאיסורי עשה (רעק"א על המשנה מכות פרק ג אות יד, והקהילות יעקב חולין כד (ד"ה והנראה) כתב בדעת הגהות שערי דורא שגם בעשה יש דין בריה).

עשה ולאו

עשה ולא תעשה - דנו האחרונים איזה מהם חמור יותר (משנת חכמים בפתיחה, הביאו מנחת חינוך סוף מצווה ח. ותלוי במחלוקת האם מה שעשה דוחה לא תעשה הוא הותרה או דחויה: אם דחויה - מוכח שעשה חמור יותר, ולכן דוחה את הלא תעשה, אך אם הותרה - אפשר שהלא תעשה חמור יותר, אלא שכשיש עשה הוא הותר)^[2](.לאו הבא מכלל עשה דנו האחרונים האם נחשב עשה או לאו בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ): עשה, ובסופו כתב בדעת הירושלמי (סנהדרין ז-יא) שהוא לאו. גריפ"פ (לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה והשתא) בדעת תוס' רי"ד ועוד ראשונים: לאו).

בזבוז ממון

בזבוז ממונו - על עשה צריך לבזבז רק חומש (כתובות נ.), אך על לא תעשה צריך לבזבז את כל ממונו. והסתפק המנחת חינוך (ח-ה [ט] ד"ה ועיין פרי. וכן חקר קובץ הערות סט-ב לגבי דין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה) האם החילוק ביניהם הוא במצווה עצמה - האם היא מצוות עשה או מצוות לא תעשה, או במעשה האדם - האם הוא בקום עשה או בשב ואל תעשה. והביא לכך שתי נפק"מ:

לאו שאין בו מעשה - מצד המצווה עצמה הוא לא תעשה וצריך לבזבז את כל ממונו, אך מצד מעשה האדם הוא בשב ואל תעשה, וצריך לבזבז רק חומש.
לאו הבא מכלל עשה - מצד המצווה עצמה דינו כעשה, אך מצד המעשה הוא בקום עשה.

עשה שיש בו כרת, דהיינו פסח ומילה, הסתפק המגן אברהם (או"ח תרנו-ו) האם חייב לבזבז בשבילו את כל ממונו.

עשה שנוהג בכל עת, כגון מזוזה, חייב לבזבז בשבילו את כל ממונו (מנחת חינוך סוף תכג).