תרי כמאה

עדים נגד עדים היא עדות מוכחשת ודינה ספק, ואפילו אם יבואו עוד מאה עדים.

לדוגמא, מאה עדים מעידים שחילל שבת ושניים מעידים שלא חילל - נשאר ספק, ופטור.

מקור וטעם

בטעם הדין יש ארבע שיטות באחרונים:

1. שני עדים הם הבירור החזק ביותר, ולא שייך להוסיף עליהם עוד בירור (שב שמעתתא ו-כב).
2. נאמנות שני עדים ונאמנות מאה עדים היא אותו הדין, ולכן חוזקם שווה (קובץ שיעורים בבא קמא מט, והביא גם את הטעם הקודם).
3. באמת מאה עדיפים על שניים, אך התורה חידשה שבדין זה אין הולכים אחר הרוב (גר"ח סטנסיל (סימן צד) דן בזה, האם לא הולכים בזה אחר הרוב, או ששניים באמת שקולים כמאה - כשני הטעמים הקודמים).
4. משום שעדים הם הנהגה (פסיקת דין בלבד) ולא בירור המציאות (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה עדים)^[1].

במהותו נחלקו האחרונים האם נחשבות כשתי כתות שמכחישות זו את זו (קצוה"ח פז-ח וקונטרס הספיקות ז-י) או שנחשב כאילו אין עדים כלל (משנה למלך טוען ונטען טו-יא, ש"ך חו"מ פז-טו).

והקשו הראשונים (בבא בתרא לא) מדוע לא נאמין לעדים השניים במיגו שהיו יכולים לפסול את הראשונים בגזלנות (או להזימם). ותירצו על כך ארבעה תירוצים:

1. מיגו לא מועיל להכשיר עדים (אלא רק לסלק מהם נגיעה, וכן הפה שאסר מועיל בהם) (בבא בתרא לא. רמב"ן ד"ה זה ורשב"א ד"ה א"ל).
2. עדים עם מיגו לא עדיפים מעדים בלי מיגו^[2] (רשב"א שם).
3. מיגו במקום עדים לא אמרינן, והרי המיגו הזה סותר את העדים הראשונים (רמב"ן ורשב"א שם, תוס' שם: ד"ה וזו).
4. מיגו לא מועיל בשני אנשים יחד (ר"י בתוס' שם, רשב"א שם).

הערות שוליים