שם

שמו של האדם הוא אחד הנכסים החשובים שלו. הורים מקפידים על בחירת השם הנכון לבנם. ובני משפחה אחרים מתערבים בקביעת השמות. שינוי השם אינו מקובל. אבל באירועים מיוחדים נהוג לעשות כן.

חז"ל אמרו במדרש תנחומא: " כל זמן שאדם מרבה במצות, הוא קונה שם טוב לעצמו. את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. תדע לך, שהרי בצלאל על ידי שקנה שם טוב, זכה שיעשה מלאכת המשכן. וכתיב, נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב (משלי כב א). מנין. ממה שקראו בענין ראו קרא ה' בשם בצלאל. זה שאמר הכתוב, טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז א). אמרו לשלמה, מה טוב שם משמן טוב. אמר להם, בשעה שאדם נולד, אין הכל יודעין מי הוא. נפטר בשם טוב, משפיע מעשים טובים, באין ישראל מטפלין עמו, עושין עמו גמילות חסד. מכריזין שבחו ואומרים, פלוני זה כמה צדקות כמה תורה כמה מצות עשה, משכבו תהא עם הצדיקים. ולמה לא אמר, טוב שם מיין הטוב ומדבש הטוב, והניח כל המשקין ואמר משמן טוב. אלא מה השמן אתה נותן לתוכו מים שהוא עולה וצף למעלה, אבל שאר משקין את נותן לתוכן מים והן בולעין, כך בעל שם טוב.(ויקבל, א')

האדם הראשון היה הראשון אשר עסק במתן שמות - אם כי לא לבני האדם - ןכך נאמר בספר בראשית:"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב',כ'). ורש"י מוסיף: "סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם" - השם הוא דבר שנקבע לעולם.

בפרק ד' מופיעים השמות הראשונים במקרא: אדם וחווה וכן שמו של קיין, כאשר גם ניתן הנימוק לקביעת השם:"וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'"(א')

על חשיבות השם בקביעת גורלו של האדם, אנו לומדים מאברהם אבינו :"וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. (י"ז,ה,) ושרה אימנו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ.(שם,ט"ז). אולם השינוי החשוב ביותר היה שינוי שמו שח יעקב אבינו אשר הביא לקביעת שמו של העם: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (ל"ב,כ"ח-כ"ט)

מצינו בחז"ל שדרשו שמות אנשים ^[1] ואמרו: "מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא: ^[2] "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שָׁמוֹת בארץ", אל תקרי שָׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת".

וכן רבי מאיר היה חושש מאנשים ע"פ שמותם. ^[3]

הערות שוליים