כתובת בנין דכרין

כתובת בנים זכרים.

אחד מתנאי הכתובה שהבעל כותב לאשתו בשעת הנישואים הוא, שאם תמות האשה בחיי בעלה והוא יירש אותה, הרי שלאחר מותו יירשו הבנים הזכרים שנולדו לו ממנה את כתובת אמם ואת הנדוניה שהכניסה לו, מלבד חלקם בירושת שאר הנכסים שיחלקו שווה בשווה עם האחים מאם אחרת.

הלכה היא, שהבעל יורש את אשתו. לפיכך אם מתה האשה בחיי בעלה, הרי שהבעל זוכה בכל סכומי הכתובה, לרבות הנדוניה שהכניסה לו מבית אביה. מכאן חששו חכמים, שהאב יימנע מלתת נדוניה יפה לבתו, שמא תמות בתו בחיי בעלה, ונמצאת הנדוניה עוברת לרשות הבעל, ולאחר מותו תפול בירושה למשפחה שאינה שלו. משום כך תיקנו חכמים בתנאי הכתובה - "כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו" - שהבנים יירשו את כתובת אמם, כלומר, שאם תמות האשה בחיי בעלה, הרי שלאחר מותו יירשו בניה הזכרים, שתלד לו, את כתובתה ואת הנדוניה שהכניסה לו. מעתה יודע האב, שהנדוניה שהוא נותן לבתו תעבור בירושה לידי נכדיו, ומתוך כך הוא נותן לה נדוניה בעין יפה, ונמצאו על ידי זה קופצים על הבת. תקנה זו נקראת: "כתובת בנין דכרין".

אפילו מי שלא כתב כתובה לאשתו, או שלא כתב לה בכתובתה: "בנין דכרין דיהוון לכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחיהון" (בנים זכרים שיהיו לך ממני הם יירשו כסף כתובתך יתר על חלקם שעם אחיהם. כלומר: מלבד חלקם בירושת שאר הנכסים, שיקבלו שווה בשווה עם האחים מאם אחרת), הריהו חייב בזה, לפי שחיוב זה, כמו שאר חיובי הכתובה, הוא תנאי בית דין, כלומר: תנאי שאינו נובע מהסכם הצדדים אלא מחיוב שנקבע על ידי בית הדין.