אודיתא
|
|
הגדרה
הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו. (הסוגיא בבבא בתרא קמט., בסוגיא זו האריך ספר המקנה ב).
דינים דומים: הודאת בעל דין[1] - כתב הגר"ש שקאפ שאינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא (גר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ).
מקור וטעם
במקורו נחלקו האם הוא מדרבנן (שו"י תמח, וספר המקנה ו-א הביאו ודן בזה. וכן כתב הקצוה"ח קצד-ג בשם תוס' בבא קמא קד ד"ה אגב) או מדאורייתא (תורת הקניינים ח"ב עמוד ערב הביא מחלוקת בזה).
בטעמו נחלקו לשש שיטות:
א) משום גמירות דעת (כי יודע שע"י הודאתו בית דין יוציאו מידו ולכן גמר בדעתו) (קובץ שיעורים בבא בתרא תקלז, והוסיף שהיא מהדברים הנקנים באמירה).
ב) פסק בית דין הוא הקנאה וכעין הפקר בית דין הפקר (כיוון שאילו היו באים לבית דין היו פוסקים ע"פ הודאתו).
ג) כעין סיטומתא (כיוון שע"פ דין מוציאים ממנו, לא גרע ממנהג) (את שלושת הצדדים הנ"ל הביא תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג).
ד) מדין שטר (שההודאה היא ראיה כמו הראיה שבשטר, וקונה ע"י הראיה שבהודאתו) (מנחת אשר בבא בתרא מב-ה: גמירות דעת או שטר).
ה) תקנת חכמים (כסודר ומשיכה) (שיטה מקובצת בבא בתרא קמט. ד"ה נפק (בשם תוס' הרא"ש)).
ו) בכלל אינו קניין, אלא רק נאמנות, שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים (ט"ז חו"מ קסח-יד, נימוקי יוסף בבא בתרא קמט., ריטב"א בבא מציעא מו. ד"ה דלית. מקור חיים תמח-ה. והקצוה"ח קצד-ז חלק עליו וכתב שהיא קניין, וכן ספר המקנה ב-ג (ד"ה ולא) וב-ה חילק בין הודאת בעל דין לאודיתא, שבהודאת בעל דין מודה שחייב לו כבר, אך אודיתא הוא קניין חדש שבהודאתו נעשה הקניין, ומשמע מדבריו שיש שלא חילקו ביניהם. דנו בזה נתיבות המשפט ס-יז), (פרי משה קניינים יב-א, תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג).
במהותו הוא קניין גמור ככל הקניינים, אע"פ שקמי שמיא גליא שאין הדבר כן (קצוה"ח קצד-ד)[2].
בסוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות[3]) נחלקו האם הוא ראיה לגמירות דעת (מנחת אשר בבא בתרא מב).
בדינים שונים
באיסורים נחלקו האחרונים האם מועיל אודיתא: לב"ח (חו"מ קסח ד"ה עובד כוכבים) ולקצוה"ח (קצד-ד) מועיל, וביאר הקצוה"ח שהוא קניין גמור ככל הקניינים הן לממון והן לאיסור, ולט"ז (חו"מ קסח-יד) לא מועיל, וביאר שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים.
הנכס
הנכסים הנקנים הם כל הנכסים: קרקע, מטלטלין ומטבע (מנחת חינוך שלו-ה).
דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם, כתב היד רמה (בבא בתרא קלט) שאודיתא מועיל בהם. אך הקצוה"ח (קצד-ג) וספר המקנה (ב-ו ד"ה ומצאתי) כתבו שאודיתא לא מועיל בדבר שאינו ברשותו (דן בזה פרי משה קניינים יב-ג), וכן כתב באבני מילואים (צב-ה) שאינו מועיל בדבר שלא בא לעולם.
התחייבות בדברים, כגון האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה (רמב"ם מכירה יא-טו), חקרו האם הוא מדין אודיתא (כסף משנה שם), או דין נפרד, שאדם יכול להתחייב בדיבור (מחנה אפרים ערב א. בחקירה זו דן חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנו).
פרטי הדין
זמנו - נחלקו הפוסקים ממתי חל האודיתא: הב"ש כתב שמועיל רק מזמן ההודאה ולהבא (על השו"ע אה"ע לח סעיף טו), והח"מ (שם) והשואל ומשיב (ח"ג קל) כתבו שמועיל למפרע מהזמן שלפי הודאתו היה חייב לו. כגון שבחשוון הודה שלווה ממנו בתשרי - האם הקניין חל רק מחשוון והלאה או למפרע מתשרי (וספר המקנה ב-ה הביאם ודן בזה).
המקנה
שכיב מרע נחלקו הראשונים האם מועיל רק בו (בעל העיטור אות ה, תשב"ץ המובא בקצוה"ח קצד, או זרוע תשנב) או גם בבריא (רשד"ם סד. במחלוקת זו דן ספר המקנה ב-ג).
הקונה
הקדש שהוקדש באודיתא אין בו מעילה, כי לא הקדישו באמירת פיו (פלס חיים, הביאו ספר המקנה ב-ח ד"ה ופלס).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ ע"ע הודאת בעל דין.
- ↑ אמנם לעיל בסמוך (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.
- ↑ את חלוקת הקניינים לארבעת הסוגים ביארנו בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה סוגי הקניינים.
- ↑ יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.