חופה

מעשה שמוכיח את הנישואין.

מקור וטעם

במקורה נחלקו הראשונים לשלוש שיטות (ספר המקנה מד-ט, שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):

1. מדאורייתא, מהפסוק בפרשת מוציא שם רע (דברים כב-טז) "את בתי נתתי לאיש הזה".
2. מדאורייתא, מהפסוק בפרשת נדרים (במדבר ל-יא) "ואם בית אשה נדרה" (ר"ן כתובות פרק ראשון, לבוש רלד, תוס' יו"ט כתובות פרק אע"פ).
3. מדרבנן (יש מפרשים בדעת רש"י בשיטה מקובצת כתובות ז ד"ה מיהו חופה, והשיטה מקובצת שם דחה את דעה זו).

במהותה חקרו האחרונים בין שלושה צדדים:

1. היא קנייני ממון שהאיש קונה מהאשה.
2. היא איסורים, שהאשה ניתרת לבעלה (בין שני הצדדים הללו חקר הפרי משה קניינים סז, סח).
3. יש בה גם קניינים וגם איסורים (גרנ"ט יט בדעת הרמב"ם).

ויוצאות מחקירה זו כמה נפק"מ:

1. מעשה החופה - נחלקו המפרשים^[1] מהו מעשה החופה: האם הוא יחוד, ואז מסתבר שהחופה היא איסורים, או שהמעשה הוא הכנסה לרשותו, וא"כ מסתבר שהוא קניין, כעין קניין חצר. וע"פ זה ביאר הגרנ"ט (שם) )בדעת הרמב"ם שצריך גם הכנסה לרשותו וגם יחוד, שלשיטתו יש בה גם קניין וגם איסור.
2. תנאי - האור שמח הסתפק האם תנאי מועיל בחופה (אישות י-ב). ובקניינים הרי פשוט שמועיל.
3. חופה קודם הקידושין - דנו האחרונים האם היא מועילה (משנה למלך אישות י-ב: מסתפק בזה. חלקת מחוקק נה-ט: חופה קודם הקידושין לא מועילה בינתיים, אך כשיקדשנה אחרי החופה - החופה תועיל למפרע. דן בזה גם ספר המקנה מד-ז). ואת הטעם שלא תועיל קודם הקידושין אפשר להבין אם נאמר שקידושין הם קניין וחופה היא איסור, ואז אפשר לומר שיכול להחיל את הנישואין רק על אשה שכבר קנויה לו, מעין דין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו^[2].

נישואין

מזמן הקידושין עד החופה האשה מקודשת (מאורסת), ומזמן החופה ואילך היא נשואה.

חילוקי הדינים בין נישואין לקידושין הם חמישה (שיטה מקובצת כתובות ז ד"ה מיהו חופה):

1. היתר לבעלה - רק נשואה מותרת לבעלה.
2. אשת איש שזינתה - נשואה בחנק ומאורסת בסקילה (סנהדרין נ.).
3. ירושה - הבעל יורש רק את אשתו הנשואה.
4. טומאה - הבעל מיטמא רק לאשתו הנשואה.
5. הפרת נדרים - הבעל מיפר רק את נדריה של אשתו הנשואה (בלי אביה) (שלושת הנפק"מ האחרונות בקידושין י.).

בהגדרת החילוק בין קידושין לנישואין ביאר הקהילות יעקב (קידושין טו ד"ה ועוד) שהקידושין הם רק דין, שמכח הדין היא אשתו, אבל במציאות עדיין אינה ברשותו, ואילו הנישואין הם יצירת מציאות, שמעכשיו היא כבר במציאות אשתו וברשותו.

פרטי הדין

באופן הקניין יש אחת עשרה שיטות, ואלו הן^[3] (ערוך השולחן אה"ע נה-ד עד יא הביא תשע מהן, וספר המקנה מד-ו הביא שמונה מהן):

1. יחוד בביתו.
2. יחוד (ואפילו בבית אביה).
3. ביאה לשם נישואין.
4. הכנסה לרשותו.
5. האב מכניסה לבית שחידשו בו חידוש לשם חופה, כגון סדינים ורדים והדסים.
6. ישיבת החתן והכלה במקום מיוחד ולא באקראי, ונוהגים באפריון (כעין הדעה הקודמת).
7. פורסים סודר (כלונסאות ויריעה פרוסה עליהם) על ראשם.
8. יוצאת בהינומא.
9. מכסה אותה בסדין.
10. מסירתה לחתן.
11. החתן והכלה אוכלים יחד במקום צנוע.

הדעת - אין צריך כוונת קניין לנישואין, משום שכבר קנויה ועומדת משעת הקידושין (וכמו שיבום אין צריך כוונת קניין כי כבר זקוקה ועומדת). אך צריך את הסכמת הבעל והאשה שהיא תהיה מעתה בביתו, שאם לא כן לא נחשבת כלל כניסה לרשותו (קהילות יעקב קידושין טו ד"ה ועוד).

שליחות ותנאי, הסתפק האור שמח האם הם מועילים בחופה (אישות י-ב).

עדי קיום, האור שמח (אישות י-ב) )הסתפק האם צריך אותם בחופה, והאבני מילואים (לח-יז) כתב שצריך.

חופה קודם הקידושין - יש להסתפק האם היא מועילה גם אז (משנה למלך אישות י-ב: מסתפק, חלקת מחוקק נה-ט: חופה לא מועילה קודם הקידושין, ולאחריהם מועילה למפרע. דן בזה גם ספר המקנה מד-ז).

איסורי עריות, דהיינו איסור הבעל בקרובות האשה, לרמב"ם (איסורי ביאה ב-ז) הוא כבר משעת הקידושין, ויש חולקים וסוברים שהוא רק משעת החופה (הביאם ספר המקנה מד-ט ד"ה השעה"מ).

ראה גם

• כתובה

• קידושין
• חתונה

הערות שוליים