מונחים שכיחים בתלמוד
|
|
ערך זה כולל מונחים שכיחים בתלמוד שמקורן באנציקלופדיה תורנית מרוכזת, (למונחים שנמצאים פחות מעשר פעמים בש"ס ראה ביטויים תלמודיים)
ומאי דוחקא דפלוני לאוקמי
ביטוי תמיהה בתלמוד שמשמעו: מדוע נדחק ר' פלוני להעמיד את הענין באופן זה או כדעתו של זה?
פשיטא
א. ביטוי תלמודי המשמש תמיהה על הבאת דבר המובן מאליו, ומשמעו: והרי הדבר פשוט ומובן מאליו ואין צורך להזכירו ("פשיטא?! מאי למימרא?" - נדרים טז, א). בדרך כלל התשובה על שאלת "פשיטא" במובן זה פותחת ב"צריכא" - הדבר צריך להאמר, או ב"לא צריכא ד..." - אין הדבר צריך להאמר אלא במקרה זה וזה.
ב. ביטוי תלמודי המשמש פתיחה להבאת חלק מן הבעיה שפתרונו ידוע לנו, כדי להגביל את תחומי השאלה המובאת לאחר מכן. מביאים דבר פשוט שאין בו מקום לספק, כדי להביא אחריו דבר שאינו פשוט, שמסופקים בו ("פשיטא היכא... אלא היכא... מאי?" - פשוט הוא הדבר במקרה א, אבל במקרה ב מה הדין. וכן: "אמר פלוני: פשיטא לי... בעי פלוני... מהו" - הדבר הראשון ברור לו לפלוני, אבל בדבר השני הוא מסופק).
והא תניא איפכא
ביטוי תמיהה בתלמוד שמשמעו: והרי היפוכו של דבר שנינו בברייתא?
למה לי קרא סברא הוא
לשם מה היה צריך להביא פסוק כמקור לדבר? הרי גם ללא הפסוק היה ניתן ללמוד זאת מסברה.
המקור:בבלי בבא קמא מו, ב.
ביטוי הנאמר בתמיהה. לאחר שהגמרא מביאה פסוק כמקור לדין כל שהוא, עולה התמיהה: לשם מה היה צורך בפסוק כדי ללמוד דין זה? הרי גם ללא הפסוק היינו יכולים לדעת את הדין, שכן ההגיון נותן והשכל מחיב שכך יהיה הדין.
כך למשל, לאחר שהגמרא אומרת שהמקור לדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" הוא בפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם"שמות כד, יד, כלומר שעל התובע - שהוא בעל הדברים - מוטלת החובה להביא ראיות לבית הדין כדי לזכות בדינו, תמהה על כך הגמרא: "למה לי קרא? סברא הוא", כלומר שגם ללא הפסוק היה ניתן לדעת דין זה, שהרי מבחינה הגיונית תמיד מי שכואב לו הדבר הוא זה שמביא תרופה למכאובו, וכך גם כאן מי שרוצה להוציא דבר מחברו הוא זה שצריך להביא ראיה לכך שהוא זכאי לכך, ורק לאחר שיביא ראיה לדבר יזכה בו.
צריכא
בתלמוד בבלי
הדבר שנכתב (או הדברים שנכתבו - "צריכי") אינו מיותר והיה צורך לכותבו, מפני שיש בו חידוש, או שאם לא היה נכתב בפירוש היה מקום לטעות;
בתלמוד ירושלמי
הדבר אינו ברור, יש בו ספק וצריך עיון.
ורמינהו
הטל אותם. ביטוי תלמודי המשמש פתיחה להבאת מקור הסותר את המקור הקודם. סמוך למקור זה את המקור דלהלן ותמצא אותם סותרים זה את זה[1]
תיקו
תעמוד. ביטוי תלמודי שמשמעו: אין הכרע לבעיה, ותעמוד בלא הכרעה[2]. יש שאמרו ש"תיקו" הוא מלשון תיק, כמו דבר שעומד בתוך התיק, ואין ידוע מה בתוכו (ערוך, ערך: "תק"), ויש שנתנו סימן: "תיקו" - נוטריקון: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות (תוספות יום טוב עדויות פ"ח מ"ז).
הני מילי
דברים אלו. פתיחה בתלמוד לצמצום והגבלת היקפו של הדין שהוזכר קודם לכן: דין זה שנאמר קודם הוא רק במקרים מסויימים אבל במקרים אחרים הדין שונה.
לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר
ביטוי תלמודי שמשמעו: הדבר שנאמר בשם חכם פלוני לא יצא בפירוש מפיו, אלא שהוא כלול בהיקף דבריו, או שהוסק מתוך דבר אחר שאמר, או ממעשה שהיה. לדוגמא: דעת האמורא רב, האומר, ששומר שמסר לשומר - פטור, לא נאמרה בפירוש, אך היא משתמעת מהפסק שפסק רב במעשה שהיה.
ודקארי לה מאי קארי לה
ביטוי תמיהה בתלמוד כאשר מתרצים קושיה בקלות רבה: מפני מה הביא המקשה מקור זה להקשות ממנו, כאשר התשובה על קושיתו ברורה ופשוטה כל כך?
תא
בוא. "תא אחוי לך" - בוא ואראה לך. "תא ואימא לך מילתא מעלייתא דאמר אבוך" - בוא ואומר לך דבר מעולה שאמר אביך. "תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל" - בוא וראה מהו ההבדל בין התקיפים שבארץ ישראל לבין החסידים שבבבל, שגם התקיפים שבארץ ישראל הם צנועים יותר מן החסידים שבבבל ואינם רוצים בפרסום.
תא שמע
בוא ולמד. ביטוי תלמודי המשמש פתיחה להבאת מקור כסיוע, כקושיה או כפתרון (השווה: "תא חזי" - בוא וראה, הנפוץ בזוהר).
איתמר
נאמר- פתיחה לדיון בין אמוראים.
קישורים חיצוניים
- מדוע הגמרא מקשה שוב ושוב קושיה שיש עליה את אותו התירוץ?, מתוך: פורטל הדף היומי
הערות שוליים
- ↑ כל צורות הפועל "רמי" (כגון: "רמינהו"; "רמי"; "רמית"; "רומיא"; "מירמא") משמשות פתיחה להעלאת סתירה בין שני מקורות בעלי סמכות שווה (מפסוק על פסוק, ממשנה על משנה, מברייתא על ברייתא), בניגוד לצורות השונות של הפועל "אותב" (כגון: "איתיביה"; "מתיבי"; "מותיב"; "אותבינן") המשמשות פתיחה להעלאת סתירה ממקור בעל סמכות גבוהה יותר משל זה שמקשים עליו (ממקרא על תנא או מתנא על אמורא וכדומה).
- ↑ ראה מאמר בפורטל הדף היומי ובו מלוקטים מגוון פירושים למונח "תיקו".