ישיבת נהרדעא

ערך זה עוסק בישיבה בבבל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך ישיבת נהרדעא (פירושונים).

ישיבת נהרדעא (שמה הקדום: "בי מדרשא" או "תחומא") ^[1] היתה אחת הישיבות הגדולות בבבל, שהתקיימה לסירוגין, בתקופות שונות מתחילת תקופת האמוראים ועד לסוף ימי הגאונים. הוקמה על ידי האמורא שמואל, מגדולי חכמי בבל. על החכמים המפורסמים שעמדו בראש הישיבה נמנו שמואל, רב נחמן, ועוד. חכמיה נקראו בלשון הגמרא "נהרדעי".

היסטוריה

ישיבת נהרדעה נוסדה על ידי שמואל, חברו ובן מחלוקתו של רב, וישיבה זו גדלה והתפתחה עד שמנתה אלפי תלמידים. ישיבה זו וישיבת סורא שייסד רב, פתחו תקופה חדשה בתולדות היהדות, תקופה שבה הייתה בבל מרכז התורה. לאחר פטירת רב, עברו תלמידים רבים מישיבת סורא לישיבת נהרדעא בראשותו של שמואל^[2], וזו הלכה וגדלה.

למרות שישיבתו של רב כהנא בפום נהרא היתה כפופה לישיבת סורא, עם פטירתו של רבא, הגיעו ראשי ישיבת נהרדעא, פעמים רבות, לבקר את רב כהנא בפום נהרא, וזאת כנראה מתוך כוונה לחזק את הקשר בין הישיבות. על חיזוק הקשרים בין נהרדעא לפום נהרא מעידה העובדה שרב כהנא הספיד את רב זביד מנהרדעא בפום נהרא ^[3], הספד שנבע ככל הנראה מכיוון שרב כהנא היה גם תלמידו של רב זביד מנהרדעא^[4]. כך אנו מוצאים את רב נחמן מגיע להתארח אצל רב כהנא מפום נהרא בערב יום הכיפורים<{ref>. ייתכן שבא להתארח בישיבת פום נהרא ולהשתתף עימם בתפילות יוהכ"פ.</ref>.

בישיבה היו הנהגות מיוחדות שהונהגו על ידי ראשיה כדי לכבד את חכמי ארץ ישראל: כאשר בא אורח מארץ ישראל, הוא התכבד לומר שיעור במעמד ראש הישיבה וכל התלמידים. אחרי השיעור התפתח דיון ער וארוך, בו "התקיפו" התלמידים את האורח בשאלות על הנאמר^[5].

בין החכמים שלמדו בישיבת נהרדעא מוזכרים אמוראים מפורסמים, כמו רב שימי מנהרדעא, רב דימי מנהרדעא, רב זביד ואמימר. במקומות רבים בתלמוד ^[6] מוזכרות שיטות בשם חכמי ישיבת נהרדעא, אך אמימר אמר שלמרות היותו מנהרדעא, הוא סבור אחרת^[7].

אחרי פטירתו של שמואל, התפצלה הישיבה. הישיבה עצמה בראשות רב הונא תלמידו המובהק של שמואל עברה לסורא, ואילו תלמיד אחר של רב ושמואל, הוא רב יהודה הקים את ישיבת פומבדיתא. למרות זאת, ראו רב יהודה ותלמידיו ברב הונא את גדול הדור ^[8], עד פטירתו בשנת ד' אלפים נ"ח ^[9].

במקרים מסוימים בהם יש מחלוקת בין החכמים, אנו מוצאים את ישיבת נהרדעא נוהגת כרבה בר רב הונא^[10].

שיטות הפסיקה של חכמי נהרדעא

דיני ממונות

ישיבת נהרדעא התאפיינה במהלך לימודי עצמאי משל הישיבות האחרות, הן בדיני האיסורים, והן בדיני המשפט. שמואל היה ידוע במומחיותו בדיני ממונות, וזאת בשל היותו עסוק בישיבתו בדיני ממונות כל היום, בניגוד לרב שהיה עסוק יותר בדיני איסורים, ובשל כך בכל מחלוקת של רב עם שמואל נפסקת ההלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות (בבלי מנחות מא ב), ובשל כך נקרא בתלמוד בכינוי "שבור מלכא", כלומר כמו ששבור היה מלך, וכל שיצא מפיו במדינות פרס הכפופות אליו התקיים על ידי עבדיו, כך גם היה שמואל כעין מלך בדיני המשפט העברי, וכל פסק שיצא מפיו התקיים, מכיוון שההלכה תמיד כמותו.

כן גם תלמידו וממשיך דרכו רב נחמן היה עסוק בדינים אלו, והתבטא על עצמו שכל החכמים כולם כלפיו בדיני ממונות חשובים הם כנערים שלא הגיעו להוראה (לפי גרסה אחת התבטא כך אף מול רב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא^[11]), ואכן בכל מקום ההלכה נפסקה גם כמותו בדיני ממונות.

הגמרא נוטה לשייך את דבריהם של ישיבת נהרדעא, ראשיה וחכמיה, כשיטה אחת משותפת. כך למשל מקשרת הגמרא בין דבריו של רב חמא, מחכמי נהרדעא^[12] לדבריו של שמואל, ראש הישיבה ומקימה ^[13].

בדיני טוען ונטען חידשו חכמי ישיבת נהרדעא, כי אדם שבא לדין תורה וטען טיעון מסוים, ונתברר כי לפי טיעון זה הוא עלול לצאת בדין וידו על התחתונה, אין ביכולתו לחזור בו ולטעון טיעון אחר או להוסיף על טענתו הראשונה, גם אם בטענתו השניה בא לפרש את וענתו הראשונה בלבד. כך למשל, דנו בישיבת נהרדעא באדם שבא ואמר כי קרקע מסוימת, שבה היה מוחזק שלוש שנים, שייכת לו כירושה מאבותיו. כאשר התברר שהדבר אינו נכון, הוא בא שוב ופירש את דבריו: לא התכוונתי שאכן הקרקע שלי מאבותי, אלא אכן קניתי אותה ממך, וכשטענתי "שלי היא מאבותי" התכוונתי שסמוך ובטוח אני עליה זמן רב כאילו היתה שלי מאבותי. במקרה כזה איננו מתייחסים לפירוש שהציג לטענתו הראשונה, ופוסקים את ההלכה אך ורק לפי הטענה הראשונה שלו. אמימר אמר בתגובה לפסיקה זו, כי גם הוא משתייך לישיבת נהרדעא, ולמרות זאת סבור הוא כדעה האחרת שיכול אדם לחזור ולפרש את דבריו גם לאחר שטען אותם (וכך נפסקה ההלכה ^[14]).

ועשית הישר והטוב

בנימוקיהם של חכמי ישיבת נהרדעא, אנו מוצאים הסתמכות רבה על הפסוק "ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך" (דברים ו ח) ככלל מוביל לא רק בדינים שבין אדם למקום, אלא גם ככלל מחייב במשפט העברי. כך למשל, בישיבת נהרדעא החמירו מאוד בדין בר מצרא, שלפיו אדם שרוצה לקנות קרקע הסמוכה לשדהו יש לו זכות קדימה לכל אדם אחר, ולפי שיטת נהרדעא, יש זכות קדימה גם לאחיו של מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע הנמכרת; לא עוד, אלא שאף אם קיבל הלה את אישורו של האח או של בעל המצרא, אין כל תוקף במכירה עד שיקבל אישור בכתב מבר המצרא, כאילו היתה קרקע זו שלו, משום שדין בר מצרא כולו נלמד מן הפסוק "ועשית הישר והטוב", ולשיטתם פסוק זה מחייב אף זכות קדימה בשני אחים, ובניגוד לרב נחמן שסבור שדין הכפיה הוא רק משום חוצפה (בבלי בבא מציעא קח א).

בדיון אחר, אנו מוצאים את חכמי ישיבת נהרדעא דנים בדין שומה- דבר שנישום ונגבה על ידי בית הדין, ולבסוף שילם הנתבע את החוב המוטל עליו, שלפי חכמי נהרדעא עד שנה יכול התובע לתבוע את החפץ עצמו ולא את תמורתו. אמימר, מראשי הישיבה, פסק שלעולם ניתן לתבוע להחזיר את החפץ ולא רק עד שנה, את פסיקתו זאת נימק בפסוק "ועשית הישר והטוב" (בבלי בבא מציעא לה א).

פסיקות באיסורים

לעומת זאת, בדיני איסורים אנו מוצאים גישה מקילה יותר של חכמי ישיבת נהרדעא. במסכת קידושין אנו מוצאים דעה שרב, ראש ישיבת פומבדיתא, הלקה את כל מי שקידש אשה ללא שידוך או המקדש אשה במקום ציבורי או המקדש בביאה או הדר בבית חמותו - דבר העלול לגרום לקרבה אסורה בינו לבין חמותו. לעומת זאת, על פי גירסת נהרדעא, רב הלקה רק את מי שקידש בלא שידוך ובביאה, ולא את השאר (בבלי קידושין יב ב; בבלי יבמות נב ב).

כמו כן, בהלכות קידוש לבנה, אנו מוצאים שלוש דעות בנוגע לסוף זמן קידוש לבנה. יש אומרים שניתן לקדשה עד שתתמלא פגימתה, יש אומרים שניתן לקדשה עד שבעה ימים, ויש אומרים עד ששה עשר ימים, כשהגישה המקילה מביניהם היא של ישיבת נהרדעא^[15]. הרא"ש פוסק כישיבת נהרדעא, מכיוון שהם הרבים.

כמו כן, הם התירו לאכול ביצה שנולדה ביום טוב שני של ראש השנה (בבלי ביצה ו א).

ראו גם

• ישיבת פומבדיתא
• ישיבת סורא

קישורים חיצוניים

• נהרדעא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• יואל פלורסהיים, ‏ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל - סורא ופומבדיתא - הקדמה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

הערות שוליים