רבי אברהם המלאך

רבי אברהם המלאך היה מגדולי החסידות בדור השלישי.

נולד בשנת תק"א לרבי דוב בער המגיד ממזריטש. מגיל צעיר נטה לחכמת הקבלה, ואביו בחר לו לחברותא את אחד מבחירי תלמידיו רבי שניאור זלמן מלאדי. הם למדו יחד, חצי יום "נגלה" וחצי יום קבלה. ר' אברהם היה סגפן גדול, התבדל משאר החברה, נהג בפרישות ובחומרות יתרות. דרכו בחסידות היתה עצמאית לחלוטין, ואפילו אינה מבוססת על תורת אביו. הוא ראה, לדבריו, את הרעיון החסידי הולך ודועך, מפני שהגלות המעיטה בעם ישראל את אש לימוד הקבלה (חסד לאברהם, הקדמה). לדעתו, הפתרון הוא התדבקות ל'צדיק', "שהוא כלול מכל הדור" ו"היסוד העיקרי של כל היקום והמניע הראשי להעלאת כל היצירה", כי "על ידו יבואו כל הטוב והשלמות לעלולמות התחתונים, כי אי אפשר לבוא שום התגלות לעולם אם לא שיבוא תחילה להצדיק" (חסד לאברהם פרשת וישלח).

כשנפטר אביו בשנת תקל"ג, לא היה מסוגל לרשת את מקומו בהנהגת החסידות, על אף שכל צדיקי הדור העריצוהו וכינוהו "המלאך".

הוא התיישב בפאסטוב שעל יד קייב, שם חי בבדידות, ונפטר לאחר כמה שנים, בי"ב בתשרי תקל"ז, בגיל שלושים ושש. בנו יחידו, רבי שלום שכנא מפרוהוביטש הוא אביו של רבי ישראל מרוז'ין, מייסד שושלת חסידות רוז'ין.

תורתו כונה בספר חסד לאברהם, יחד עם תורתו של רבי אברהם מקאליסק (מתלמידי אביו שהנהיג יחד עם רבי מנחם מנדל מויטבסק את עליית החסידים לארץ ישראל).

תקופת חייו של רבי אברהם המלאך על ציר הזמן