אם הבנים שמחה
|
|
אם הבנים שמחה הוא ספר שכתב הרב ישכר שלמה טייכטל בתקופת השואה. הספר עוסק בהבנתו המחודשת של המחבר לגבי הציונות, אחדות ישראל ועניינה של ארץ ישראל.
תחילת דרכו של המחבר
בתחילת דרכו היה המחבר, ששימש כרב וראש ישיבה בפישטיאן שבהונגריה, מתנגד לציונות, כפי שרווח באירופה החרדית באותה תקופה. הוא היה מקורב לאדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא, בעל שו"ת "מנחת אלעזר", שהיה ממתנגדיה החריפים והתקיפים ביותר של הציונות. המחבר אף פרסם מאמר נגד הציונות בעיתון החרדי "יודישע צייטונג" שיצא במונקאטש. בעקבות השואה, ובגלל שיצא מצב שלא היו תלמידים בישיבתו וראשו לא היה פנוי לעיין בתלמוד ובפוסקים, החל המחבר לחשוב מחדש בנושא הצרות, הגלות והגאולה, ארץ ישראל ושיבת ציון. המחבר הגיע למסקנות מחודשות בנושאים אלו, וגישתו השתנתה מקצה אל קצה. למרות שהוא שהה באתוה עת במחבוא בבודפסט (ישנה מסורת לפיה מקום מחבואו היה בעליית גג ביתו של רבה של פסט, הרב ישראל וועלץ) ללא ספרים, הוא כתב ספר בו הוא מסביר את משנתו החדשה, כולל אלפי ציטוטים מדוייקים.
תוכן הספר
הספר כולל ארבעה פרקים עיקריים:
פרק א: הצרות וחבלי משיח- "קול דודי דופק"
בפרק זה דן המחבר בטעם הצרות בגלות, ומראה כי הסיבה לצרות אלו, ובייחוד בתקופתו, היא על מנת לעורר את עם ישראל לעלות לארץ בהגיע זמן הגאולה.
פרק ב: הפדות והגאולה
בפרק זה דן בכל ההיבטים שקשורים לגאולה בדורנו. הוא מכיח כי הגאולה יכולה לבוא על ידי אנשים פורקי עול, ע"י מאמצי בשר ודם (גאולה טבעית) ולאו דווקא ע"י שמים בהופעה פתאומית של משיח (גאולה ניסית). הוא מחלק בין גאולת "אחישנה" - שהיא בידי שמים, לבין גאולת "בעיתה" - שבה צריך את המאמצים שלנו, ועוד נושאים.
פרק ג: הישוב והבנין
בפרק זה המחבר מתפלמס עם בעל "מנחת אליעזר" והסוברים כמותו, שטענו כי אין בימינו מצות ישוב ארץ ישראל- כשהם מתבססים על דברי ה"מגילת אסתר" (על מצווה ד' בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם) שכתב כי כיום אין מצווה מחמת שלוש השבועות וכדומה. הוא מוכיח כי זו אינה שיטת הרמב"ם, כפי שניתן לראות במקומות רבים בספריו, ושיטת ה"מגילת אסתר" מתבססת על דעה דחויה בתוספות, אלא ודאי שיש מצווה רבה בבניין הארץ גם לפי הרמב"ם, אלא שלא מנאה מחמת שהיא מצווה כוללת. המחבר מראה כי הרמב"ם סובר כי עזיבת הארץ לפי הרמב"ם היא חורבן היהדות. המחבר קובל על כך שכל הבא לעורר ולדבר משבח הארץ - משתיקים אותו וקוראים לו "ציוניסט". הוא סובר שזה כעין חטא המרגלים, של מאיסה בארץ חמדה מחמת "סברות תורניות".
פרק ד: האחדות והשלום- תקנת ישראל
המחבר מסביר כי אין כל תועלת בעזיבת בניין הארץ בידי ה"חופשיים", ואם היו החרדים עולים - ודאי היו משפיעים לטובה על רמת הישוב. כמו כן מוכיח המחבר כי לא ניתן לקרוא למתיישבים פורקי העול "רשעים", כשרואים את מסירות נפשם, וכן מדבר על גודל חשיבות השלום והאחדות בין כל חלקי העם, החופשיים והחרדים גם יחד.
מהדורות
הספר יצא לראשונה בשנת תש"ג בהונגריה, טרם רציחתו של המחבר, במהדורה בת אלף עותקים. לאחר השואה, שרדו כמה מאות עותקים ידועים אחרונים. אחד העותקים האלו התגלגל לידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק שהתלהב מאד בראותו את הספר, ומאז החלו להפיצו בציבור ולההדירו[1].
תחילה היתה התנגדות של משפחת המחבר להוצאה, מתוך הסתייגותם מחלק מהדברים הכתובים בספר, אולם לבסוף נתרצו (לאחר שהוסכם כי בן המחבר יכתוב הקדמה המסבירה את שיטת אביו לדעתו), ומכון "פרי הארץ" בירושלים החל להוציא את הספר במהדורה חדשה עם הערות, מראי מקומות מבואות, מפתחות ופתיחת ראשי תיבות. כך יצא הספר במהדורות רבות לאחר מכן, והיום הוא אחד הספרים הנפוצים בעולם הישיבות הלאומיות.
קישורים חיצוניים
- 'אם הבנים שמחה' באתר היברו בוקס.
- שיעורים בנושא 'אם הבנים שמחה' באתר ערוץ מאיר
הערות שוליים
- ↑ הילה וולברשטין ושמחה רז, "משמיע ישועה" עמ' 238-239.