משתמש:אפרים/ארגז חול

מצוות עריכת נרות המקדש

(א) להטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר (שמות כז, כא) יערוך אותו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם יתברך, וזהו מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא.

משרשי המצוה, שציונו השם יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולבפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקין, וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה, רכבר אמרנו כי במעשה הטוב הכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת כי יש למקובלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתוב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.

דיני המצוה, כגון מה שאמרו הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן, שנאמר בו תמיד, ושנותן לכל נר ונר חצי לוג שמן, שנאמר מערב עד בוקר, ושערו חכמים שזה השעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה הוא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים, והדישון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו, ונר אצמעי אם כבה מדליקו מאש שעל מזבח החיצון, והאחרים מדליקן זה מזה, שמושך הפתילה ומאה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק תשיעי ממנחות (דף פו ע"א) ומקומות מתמיד.

זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפירשנו, אבל דעת מפרשים רבים שההטבה היא הדישון והקנוח ותקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (דף נ ע"א).

(ב) ונוהגת בזמן הבית, בכהנים.

וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, בטל עשה.

הלכות תמידין ומוספין פרק ג

י דישון המנורה, והטבת נרותיה בבוקר ובין הערביים--מצות עשה, שנאמר "יערוך אותו אהרון ובניו" (שמות כז,כא); והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה, כקרבנות שקבוע להן זמן--שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב). [יא] וכמה שמן הוא נותן לכל נר: חצי לוג--שנאמר "מערב עד בוקר" (שמות כז,כא; ויקרא כד,ג), תן לו כמידה שיהיה דולק מערב עד בוקר. ואין מחנכין המנורה, אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים.

יא [יב] מה הוא דישון המנורה: כל נר שכבה--מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, שהוא חצי לוג; וזה שהסיר, משליכו במקום הדשן אצל המזבח, עם דישון המזבח הפנימי והחיצון; ומדליק נר שכבה. והדלקת הנרות, היא הטבתם. ונר שמצאו שלא כבה, מתקנו.

יב [יג] נר מערבי שכבה--אין מדליקין אותו אחר דישונו, אלא ממזבח החיצון. אבל שאר הנרות--כל נר שכבה מהן, מדליקו מנר חברו; [יד] וכיצד מדליקו: מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה, לפי שהנרות קבועים במנורה; ואינו יכול להדליק בנר אחר, משום ביזיון.

יג [טו] כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת, אסור להדליק בהן במקדש במנורה--שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב), שתהיה שלהבת עולה מאליה.

יד [טז] לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת, אלא מטיב חמישה נרות, ומפסיק, ועושה עבודה אחרת; ואחר כך נכנס, ומטיב השניים: כדי להרגיש את כל העזרה.

טו [יז] כל נר שכבה, מדליקין אותו מנר אחד מהן כמו שביארנו. וכיצד סדר ההטבה: זה שזכה בדישון המנורה נכנס, וכלי בידו, וכוז שמו, ושל זהב היה דומה לקיתון גדול. מדשן בו את הפתילות שכבו, ואת השמן שנשאר בנר; ומטיב חמישה נרות. ומניח הכוז שם לפני המנורה, על מעלה שנייה משלוש מעלות שלפניה; ויוצא. ואחר כך נכנס, ומטיב שני הנרות; ונוטל הכוז בידו, ומשתחווה ויוצא.