פרשני:בבלי:שבת כ א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אבל בגבולין אסור לעשות כן. דחיישינן שמא יגמור הבערתה בשבת. אלא מאחיזין את האש בעצים רק אם יש די זמן בכדי שתאחוז האור ברובו של העץ קודם השבת.
רבי יהודה אומר: בפחמין די בכך שתאחז בהם האש בכל שהוא. ואף שאין זמן בכדי שתאחוז האש ברובן. כי מאחר ונאחזה בהם האש בכל שהוא, שוב אין צריך לחתות בהם. שאין דרכם להכבות.
גמרא:
שנינו במשנתנו: אין צולין בשר בצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום.
והוינן בה: וכמה הוא שיעור הצליה הנצרך להחשיבן כצלויים מבעוד יום?
אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי.
בן דרוסאי היה לסטים, ובישל את מאכליו שליש בישול. ומאחר שנצלו בשיעור כזה קודם השבת, שוב מותר להשהותם בשבת כי שוב אין לחשוש שמא יחתה בגחלים 1 .
1. והעולה לכאורה משמעתין, דמתניתין כחנניה היא. אבל לחכמים, כל זמן שלא נתבשל כל צרכו אסור להשהותו. וכן איתא לקמן לז ב, דמסיפא דמתניתין מוכח כן. מדקתני, דפת שכבר קרמו פניה מותר להשהותה, ואף שעדיין לא נאפתה כל צרכה. ומכאן פסקו רש"י ורבינו חננאל שם, כחנניה. דהרי סתם מתניתין כוותיה. אבל הרמב"ם פסק כחכמים. ועם זה כתב בפרק ד הלכה טז: אין צולין בשר בצל וביצה על גב האש, אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ויהיו ראויים לאכילה. והיינו כמאכל בן דרוסאי. (וכבר הקשה כן הרא"ש לקמן לח ב בסתירת דברי הרי"ף). וגם פסק דין המשנה לגבי פת דסגי שיקרמו פניה, אף דלא הוי כל צרכה. ומבואר מדבריו דמתניתין איירי במונח הבשר ממש על הגחלים. דבהכי לא חיישינן לחיתוי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי. ובהא אף חכמים דחנניה מודו, דמותר להשהותו. ולא פליגי אלא בבישול, או כשהצלי מונח בסמוך לאש ולא על הגחלים. ויעויין במשבצות זהב ריש סימן רנ"ד (הובא לעיל י"ח בהערה 10). והרא"ש שם כתב בשם רבינו יונה, דמתניתין איירי בגרופה וקטומה. דמותר להשהות עליה אף לחכמים, לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. והעולה מדבריו דכל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אסור להשהותו אף בגרוף וקטום. והוא דבר שלא הוזכר בפוסקים. ועיין בחידושי רבי עקיבא איגר שם, שנתפלא על זה.
ומוכחינן: איתמר נמי, אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: כל שהוא מבושל בידי ישראל כמאכל בן דורסאי - שוב אין בו בגמר בישולו על ידי נכרי משום איסור "בישולי נכרים". הרי שלאחר בישול בן דורסאי חשיב כבר כמבושל. והכא נמי, אין לגזור בו משום שמא יחתה.
תניא: חנניא אומר: כל שהוא מבושל קודם השבת כמאכל בן דרוסאי - מותר להשהותו בשבת על גבי כירה, כדי שיגמר בישולו בשבת. ואף על פי שאין הכירה גרופה מגחלים, ואף אינה קטומה (שלא פזר אפר על הגחלים להפיג חומם), לא חיישינן בה שמא יחתה בגחלים מאחר שנחשב כבר כמבושל. והיינו כרב, דקאמר "כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי".
שנינו במתניתין: אין נותנין פת. רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה.
איבעיא להו: דרך האפיה של ככרות לחם היא להדביק את העיסות לדפנות התנור סביב. ולכן יש להסתפק לאיזה צד של ככר הלחם קרי רבי אליעזר "תחתון".
האם הוא האיך צד של הככר דדבוק גבי דופן התנור, ולפי זה מחמיר רבי אליעזר יותר מתנא קמא. כי לתנא קמא די שיקרמו פני הככר הפונים לחלל התנור, שממהרים לקרום יותר מהצד הדבוק לדופן.
או דלמא קרי "תחתון" להאיך צד דפונה לגבי האור (לפנים חלל התנור). ולפי זה בא רבי אליעזר להקל. כי לפי הצד הזה תנא קמא סובר דבעינן שיקרמו כל פניה מבעוד יום. ואף הצד הדבוק לתנור (תוספות בדעת רש"י).
ופשטינן: תא שמע: רבי אליעזר אומר: אין נותנין פת לתנור אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור מבעוד יום. והם הקרויים במשנתנו "תחתון שלה".
שנינו במתניתין: משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה.
והוינן בה: מאי טעמא מותר לעשות כן? והא קתני ברישא אין צולין "אלא כדי שיצולו מבעוד יום".
ומשנינן: משום דבני חבורה של פסח זריזין הן. ולא חיישינן בהו שיבואו לחתות בגחלים 2 .
2. ובעירובין קג א איתא דאביי לית ליה האי טעמא. והא דלא גזרו בפסח, היינו משום דאין שבות במקדש. רשב"א.
ותמהינן: הא לאו הכי דזריזין הן, לא היו מתירין להם לעשות כן? והאמר מר: בישרא דגדיא - בין אם שריק (נטוח) פי התנור ובין אם לא שריק, שפיר דמי להשהותו בשבת, אף אם לא הגיע לבישול מאכל בן דורסאי. כי מאחר דהרוח מזיקה לו לא חיישינן שיגלה פי התנור ויחתה. והרי הפסח בא מכבש בן שנתו, ובין כך לית לן למיחש ביה למידי. ולמאי איצטריך לטעמא ד"זריזין הן"!? ומשנינן: התם, שהתרנו בגדי, איירי בבשר גדי דמינתח לנתחים, ולכן הרוח מזיקה לו.
אבל הכא, בקרבן פסח, הרי לא מינתח השה לנתחים, אלא נצלה כשהוא שלם. כדכתיב "על ראשו ועל קרבו". ואם יגלה את פי התנור לא תקלקלנו הרוח. הלכך חיישינן לחיתויי, אי לאו הא דזריזין הן.
שנינו במתניתין: ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד.
והוינן בה: מנא הני מילי דעבדינן הכי, ולא חיישינן שיבעירוה בשבת כדחיישינן בגבולין?
אמר רב הונא: כתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". וממעטינן: "בכל מושבותיכם" דוקא אי אתה מבעיר. אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד שהיא במקדש, ואינה נחשבת ב"מושבותיכם".
מתקיף לה רב אשי: אי הכי, שגם האש שבבית שבבית המוקד, שאינה מכלל עבודת הקרבנות, התמעטה מ"מושבותיכם" - אפילו בשבת עצמה נמי יהיה מותר להבעיר אש במדורת בית המוקד. ואילו במשנתנו לא קתני אלא שלגזירה דרבנן בערב שבת לא חיישינן במקדש.
אלא אמר רב חסדא: קרא ד"בכל מושבותיכם", לא לכך הוא בא. אלא כי אתא, למשרי אברים ופדרים של קרבנות ערב שבת, הוא דאתא 3 לומר שמקטירים אותם כל הלילה ואפילו בשבת. 4 אבל מדורת בית המוקד ודאי לא דחיא שבת. דהא לאו צורך גבוה היא, אלא צורך כהנים. והא דלא גזור בה בערב שבת עם חשיכה, היינו משום דכהנים זריזים הן, וכולם בני תורה וחרדים הם. וזכורים מאיסור הבערה בשבת, ולא אתו לחיתויי משתחשך.
3. ומיירי מאברים ופדרים דחול, שכבר משלה בהם האור מבעוד יום. דאי לאו הכי, קיימא לן דאין עולת חול קריבה בשבת. תוספות. עוד כתבו, דאין לפרש דקאי על איברי שבת שקרבין בשבת, ואין משהין את הקטרתם למוצאי שבת, משום דההיא לא ילפינן מ"מושבותיכם" אלא מ"עולת שבת בשבתו". וצריך עיון, דלכאורה האי קרא מישתעי בקרבנות המיוחדים לשבת, כגון מוסף השבת. ולא לתמיד שאינו קרבן של שבת בדוקא. וכן מוספי ראש חודש או של מועדות שחלים בשבת, אינם בכלל עולת שבת. ושפיר יש לומר דלהכי איצטריך קרא ד"מושבותיכם". שפת אמת. 4. ונסתפק ריב"א, אי דוקא קרבנות תמיד דחול מותר להקטיר בליל שבת, משום דתמיד דוחה שבת. או בכל הקרבנות מיירי. ואף בקרבנות שאין הקרבתם דוחה שבת. דשמא לאחר שמשלה בהם האור נעשו כלחמו של מזבח להתירם בשבת. תוספות.
שנינו במתניתין: ובגבולין אין מבעירין עם חשיכה, אלא כדי שתאחוז האור ברובו מבעוד יום.
והוינן בה: מאי "רובן" של עצים?
אמר רב: שתאחוז האש ברוב של כל אחד ואחד מהעצים ולא סגי שתאחז האש ברוב מנין העצים. אלא אם יש עץ אחד שלא אחזה האש ברובו, חיישינן שיבוא לגמור הבערתו משתחשך.
ושמואל אמר: אם אחזה האש בעצים, עד כדי ששוב לא יאמרו "הבא עצים דקים ונניח תחתיהן בשביל להבעירם", קרינן בהו "אחז אור ברובו". ומותר להבעירם אף אם לא אחזה האש בכל עץ ועץ.
תנא רב חייא לסיועיה לשמואל: כתיב גבי הדלקת נרות המנורה, "להעלות נר תמיד". ודרשינן, שמצות ההדלקה היא, עד כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. ולא שתהא שלהבת המנורה עולה על ידי דבר אחר. אלמא, בכי האי גוונא הויא הדלקה. ובמקום שהקפיד הכתוב שלא תכבה, כגון במנורה, סגי שתהא שלהבת עולה מאליה, ואין צריך שתהא הפתילה שורפת ברובה. והוא הדין הכא לגבי מדורה (רש"י בפירוש אחד, ותוספות. עוד הביא רש"י דאיכא דתנו לה לגבי הבערת מדורה בערב שבת. והיינו ממש דינא דמתניתין, וכדשמואל).
והוינן בה: עץ יחידי, כיצד מותר להאחיז בו את האור בערב שבת?
רב אמר: משתכנס האש בתוך העץ, עד שישרף רוב עביו.
ואמרי לה: משיאחז האור ברוב היקפו של העץ מבחוץ. ואף שלא נאחזה בו מבפנים ברובו, מותר. ואיפכא נמי, אם אחזה האש ברובו מבפנים ולא ברוב היקפו, אסור.
אמר רב פפא: כיון דפלוגתא היא, הלכך אזלינן לחומרא, ותרוייהו בעינן. בעינן רוב עוביו, ובעינן נמי רוב היקפו.
ואמרינן: לימא האי פלוגתא - בפלוגתא דתנאי היא.
דתניא: רבי חייא אמר: מבעירין את העצים בערב שבת, אם יספיקו לבעור מבעוד יום, עד שישחת העץ מלהיות ראוי למלאכת אומן. והיינו, שישרף רוב עוביו.
רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי שתאחז האש משני הצדדין מבעוד יום. והיינו רוב היקפו. ואף על פי שאין ראיה לדבר, אבל יש זכר לדבר שלאחר שאחזה האש בשני צידיו, שוב הולך ודולק ואינו כבה, דכתיב "את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר - היצלח למלאכה!?". שכל שאחזה האש בשני צידיו, בידוע שהוא יבש מבפנים.
(והא דכתיב בסיפא דקרא "היצלח למלאכה"? בעץ גפן מישתעי התם. אבל בשאר עצים, אין נשחת ממלאכה באחיזת האור בשני קצותיו, כדמוכח בשמעתין. תוספות).
כתיב ביהויקים "והמלך יושב בית החרף בחדש התשיעי, ואת האח לפניו מבערת".
והוינן בה: מאי "אח"?
אמר רב: אחוונא (עץ ערבה).
ושמואל אמר: עצים גדולים שנדלקו באחוונא (באמצעות ערבה). וקרי להו "אח" על שם שנדלקים באחוה, שהקטן מדליק את הגדול. ולפי פשוטו של מקרא, משמע שהוא הכלי שמבערין עליו את האש. רש"י שם).
ומוכיחה הגמרא מלשונם של אנשים כרב, ש"אחוונא" הוא עץ הערבה:
ההוא דאמר להו לאנשים שלידו: מאן בעי מי מעונין באחוונא? ולאחר מכן אשתכח נמצא שהציע להם ערבתא.
אמר רב הונא: מותר להבעיר קנים בערב שבת עם חשיכה, ואין צריכין שיאחז האור ברובן מבעוד יום, לפי שאינם כבים, אלא דולקים והולכים. הלכך ליכא למיחש בהו שמא יחתה בהם.
אבל אם אגדן לקנים יחד, צריכין הם אחיזת האש ברובן מבעוד יום, כדי שיותר להבעירן. שלפי שאין שלהבת יכולה ליכנס בינותם, עלולים הם להכבות ויבוא לחתותם.
גרעינין של תמרה - אם עשה מהם מדורה לכשיבשו, אין צריכין שתאחז אש ברובן משום שאין דרכם להכבות.
אבל אם נתנן בחותלות (כלים העשויים מלולבין) ונתן את החותלת בתוך המדורה כשהיא מלאה בגרעינין, צריכים הם אחיזת האור ברובן. דבלאו הכי, חיישינן שיכבו משתחשך ויבעירן. לפי שצבורין הם יחד, ואין השלהבת נכנסת ביניהם.
מתקיף לה רב חסדאי לרב הונא: אדרבה, איפכא מסתברא: קנים, שאינם מאוגדים, צריכים רוב, לפי שיותר יש לחוש בהם שיכבו. משום דמבדרן, שמפוזרים לכאן ולכאן, והקנה הבולט החוצה לא ימצא את חבירו להדלק ממנו. אבל כשאגדן אין לחוש כל כך שיכבו, שהרי לא מבדרן נינהו, וכל אחד ידלק מחבירו. הלכך אין צריך שתאחז האש ברובם.
וכן גרעינין שאינם צבורים צריכים רוב, משום דמבדרן, ואינם מדליקים אחד את חבירו. אבל כשנתנן בחותלות לא בעו רוב. משום דליכא למיחש בהו שיכבו, דהרי לא מבדרן.