פרשני:בבלי:תענית כח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר ליה מר קשישא 1655 בריה דרב חסדא לרב אשי: מאי שנא (במה שונה) הלל - דדחי דידיה (שדוחה את המעמד שלו. דהיינו, המעמד של שחרית, שהוא בזמן אמירת ההלל), כפי ששנינו: "כל יום שיש בו הלל - אין בו מעמד בשחרית",
1655. כתב רש"י במסכת כתובות (פט ב), שלרב חסדא היו שני בנים, ושֵם שניהם היה שוה. לכן לגדול קראו "מר קשישא", ולצעיר "מר ינוקא". אמנם התוספות במסכת בבא בתרא (ז ב, ד"ה מר ינוקא) כתבו להיפך, שמר ינוקא הוא הגדול. ועל שם שנולד בצעירותו וינקותו של רב חסדא נקרא "מר ינוקא". ואילו מר קשישא הוא הקטן, שנולד בזמן קשישותו של רב חסדא. והפתחי תשובה (יורה דעה סימן קט"ז סק"ו) מביא בשם שו"ת אדני פז, שיכול אדם לקרות שני בנים בשם אחד, בין אם מת אחד מהם, ובין אם שניהם חיים. אבל הביא שבהשמטות הוסיף האדני פז וכתב, שמכל מקום כששניהם חיים, יש לחוש לעין הרע. ואם מת אחד, אין לקרוא לשני בשמו, משום שריע מזליה. ועיין שו"ת חתם סופר (חלק ג' סימן צ', ד"ה והשתא), שכתב, שאין זה מצוי שיהיו שני בנים ששמותיהם שוים. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג' סימן ע"ה).
ומאי שנא (ומה שונה) קרבן מוסף, דלא דחי דידיה (שאינו דוחה את המעמד שלו), מעמד של מוסף, אלא רק את המעמד של מנחה, כפי ששנינו: "יום שיש בו מוסף אין בו במנחה", ולא שנינו "אין בו במוסף", לומר שאין מעמד במוסף?
אמר ליה רב אשי: מנין לך שאין קרבן מוסף דוחה מעמד של מוסף?
אדרבה, ודאי שקרבן מוסף דוחה את המעמד של מוסף!
שהרי קל וחומר הוא!
השתא (עתה), אם מעמד דלאו דידיה (שאינו שלו), שאינו בזמן מוסף, אלא רק לאחר מכן, דחי (דוחה הוא), מעמד דידיה (שלו), של מוסף, לא כל שכן שידחה!
אמר ליה מר קשישא: הכי קאמינא לך (כך אמרתי לך. כך נתכוונתי לשאול): למה קרבן מוסף דוחה אף מעמד של מנחה? לא לידחי אלא דידיה (שלא ידחה אלא את המעמד שלו, של מוסף)!
אמר ליה: אכן איכא (יש) את רבי יוסי, דקאי כוותך (שסובר כדבריך).
דתניא (שהרי כך שנינו בברייתא): רבי יוסי חולק על תנא קמא, שאמר שכל יום שיש בו מוסף - אין בו נעילה, ואומר: כל יום שיש בו מוסף - יש בו מעמד.
ועתה, על מעמד דמאי (על מעמד של מה, של איזו תפילה), דיבר רבי יוסי?
אילימא (אם נאמר) שהכוונה למעמד דשחרית, אי אפשר לומר כך. כי הא תנא קמא נמי הכי קאמר (הרי אף תנא קמא אמר כך). שהרי הוא אמר שאין מעמד של נעילה.
אבל של שחרית - יש.
ואלא מה נאמר, שהכוונה למעמד דמוסף, וסובר רבי יוסי שאינו נדחה?
וכי אפשר לומר שדידיה נמי לא דחי (שאף את המעמד שלו, שבאותו זמן של קרבן מוסף, אין המוסף דוחה?)!
ואלא מה נאמר, שהכוונה למעמד דמנחה?
והרי קרבן עצים, שבא באותו זמן, דחי (דוחה אותו)! 1656
1656. לכאורה אין מובן לשאלה זו, שהרי אין קרבן עצים בא בכל יום שיש בו מוסף ! והגר"א בהגהותיו גורס כך: "אלא דמנחה ודנעילה, שמע מינה דידיה דחי וכו'". והיינו, שמוכח שרבי יוסי סובר שהמוסף דוחה רק את המעמד "שלו". אבל מעמד של מנחה ונעילה - אינו דוחה.
אלא לאו - על כרחך שהכוונה למעמד דנעילה. וסובר רבי יוסי, שאין מעמד של נעילה נדחה מפני קרבן המוסף.
שמע מינה, שדווקא את המעמד דידיה, של זמן המוסף עצמו - דחי (דוחה קרבן המוסף). אבל דלאו דדיה - לא דחי (מעמד שאינו שלו, אינו דוחה).
הרי לנו שרבי יוסי סובר כסברת מר קשישא 1657 .
1657. כך ביאר רש"י את הסוגיא. וכתב המהרש"א שפירושו קצת מגומגם. כי בתחילה פירש את הענין כשיטת רבי יהושע, שסובר שכאשר יש קרבן מוסף - אין במנחה. ולאחר מכן מביאה הגמרא את רבי יוסי, שדבריו כשיטת רבי עקיבא קודם שחזר בו. ויש שתירצו, שכשהקשה מר קשישא, ודאי שלא הקשה כשיטת רבי עקיבא קודם שחזר בו, אלא הקשה לפי האמת. אבל רב אשי, שרוצה להשיב לו שיש תנא שסובר כמוהו, מביא את רב יוסי, ולמד מכח מחלוקתם שהיתה קודם שרבי עקיבא חזר בו. ועיין בשפת אמת מה שכתב בזה.
ומסקינן: שמע מינה.
שואלת הגמרא: למה שנה התנא רק שבאחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, מפני שהיה בו הלל (של חנוכה), ומוסף, וקרבן עצים,
וליתני נמי (שישנה התנא גם): באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף, שהרי ראש חודש הוא, ואף קרבן עצים של בני ארח בן יהודה יש בו, כפי ששנינו במשנה!
אמר רבא: זאת אומרת: הלילא דבריש ירחא (אמירת הלל בראש חודש) - לאו דאורייתא (אינה דין תורה), אלא רק מנהג הוא, ולכן אינו דוחה מעמד.
מה שאין כן אמירת הלל שבחנוכה. כיון שנביאים תקנוהו, שיהו ישראל אומרים הלל כשנגאלין מצרה, כדאורייתא הוא 1658 .
1658. היעב"ץ כתב, שמדין תורה נתקן על כל פרק וצרה שנגאלים מהם, והיינו שמראש וראשון הנביאים באה התקנה לקראו על כל גאולה מצרה, ובודאי אמרוהו משה רבינו וכל ישראל ביום שיצאו בו ממצרים. וכן נקרא "הלל המצרי". מה שאין כן בראש חודש, שלא שייכת בו גאולה.
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום יש בשנה, שאפילו יחיד גומר בהן את הלל (כי כל אחד חייב לגמור בו את ההלל). דהיינו, שאומר בהם את כל מזמורי ההלל, ואינו מדלג דבר.
ואלו הן אותן שמונה עשר יום:
שמונת ימי החג (חג הסוכות),
ושמונת ימי חנוכה,
ויום טוב הראשון של פסח 1659 ,
1659. הגמרא במסכת ערכין מבארת את החילוק בין חג הפסח, שגומרים בו את ההלל רק ביום הראשון, ובין חג הסוכות, שגומרים בו את ההלל בכל ימי החג. כיון שבחג הסוכות יש בכל יום מספר שונה של קרבנות, נחשב כל יום כחג בפני עצמו. מה שאין כן בחג הפסח, שקרבנות כל שבעת הימים שוים.
ויום טוב של עצרת (חג השבועות).
ובגולה (מחוץ לארץ ישראל), שמחמת הספק נוהגין שני ימים טובים, ישנם עשרים ואחד יום שיחיד גומר בהם את ההלל.
ואלו הן אותן עשרים ואחד יום:
תשעת ימי החג (שניתוסף בו יום נוסף מחמת הספק),
ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח (שאף כאן ניתוסף עוד יום),
ושני ימים טובים של עצרת (שאף כאן ניתוסף עוד יום).
שמונה עשר ימים שאומרים בהם הלל בארץ ישראל, ועוד שלשה ימים שניתוספו בחוץ לארץ - הרי כאן עשרים ואחד יום.
מספרת הגמרא:
רב איקלע (הזדמן) לבבל. חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא (ראה את בני המקום שהם קורין הלל בראש חודש).
חשב רב, שהם קוראים את ההלל וגומרים אותו, ולכן סבר לאפסוקינהו (חשב רב להפסיקם ולמנעם מכך). שהרי אמרנו שרק באותם שמונה עשר ימים שהוזכרו לעיל - גומרים את ההלל!
כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי (שאינם אומרים את כל ההלל, אלא מדלגים על חלק מהמזמורים, כפי שאנו עושים בראש חודש, שאין אנו אומרים את המזמורים "לא לנו" ו"אהבתי כי ישמע ה'"), אמר: שמע מינה, מנהג אבותיהם בידיהם. כלומר, שמנהג בעלמא הוא בידם, ולכן אין צורך למנוע מהם לעשות כך.
תנא: יחיד לא יתחיל לומר הלל בראש חודש. ואם התחיל לומר - גומר לאומרו 1660 .
1660. כתב השפת אמת, דהיינו שיחיד לא יתחיל אפילו לומר בדילוג. ואם התחיל - גומר בדילוג. אמנם לעיל הגמרא קוראת לאמירת כל ההלל - גומר. ודילוג אינו נקרא "גומר". והרי"ף במסכת שבת (בפרק ב') מביא סוגיא זו, ומסקנתו, שלכן יחיד לא יברך. משמע שאפילו בדילוג לא יתחיל בברכה. וכן כתבו התוספות. עוד כתב לבאר, שיחיד לא יתחיל את ההלל בברכה. אבל אם התחיל בברכה, גומר ואומר גם את הברכה שבסוף ההלל. ורבינו חננאל כתב, שלא יתחיל בברכה. ואם התחיל ובירך, גומר את ההלל. והתוספות במסכת סוכה (מד ב, ד"ה כאן) כתבו ש"יחיד" היינו גם ציבור, כשאין שם את כל ישראל. ומה ששנינו "יחיד לא יתחיל" היינו כאשר אין שם כל ישראל, ואפילו כשהם ציבור. ואם נגאלו מן הצרה והתחילו - היו גומרים אותו. עיין שם שהאריכו.
שנינו במשנתנו: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו'.
ומבארת הגמרא, מנין לנו שאותם חמשה דברים אכן אירעו בשבעה עשר בתמוז:
שנשתברו הלוחות בשבעה עשר בתמוז - מנלן (מנין לנו) דבר זה?
דתניא: בששה לחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל.
רבי יוסי אומר: בשבעה בו (בחודש סיון).
מאן דאמר (מי שאומר) שבששה בסיון ניתנו, סובר שבששה בו ניתנו, ובשבעה בו עלה משה להר סיני.
ומאן דאמר שבשבעה בו ניתנו, סובר שבשבעה ניתנו, ובאותו יום, בשבעה בסיון, עלה משה להר סיני.
ומנין לנו שבשבעה בסיון עלה משה להר - דכתיב: "ויקרא אל משה ביום השביעי",
וכתיב בהמשך המקרא: "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה".
ובסוף אותם ארבעים יום ירד משה מההר, ובאותו יום שירד - שבר את הלוחות.
ועתה, כדי לדעת באיזה תאריך שבר משה את הלוחות, עלינו לחשב מתי הסתיימו אותם ארבעים יום.
וכך הוא החשבון:
עשרים וארבעה ימים דסיון, שנותרו בחודש סיון (שהוא חודש מלא, בן שלושים יום) אחרי היום שעלה בו משה להר, ועוד שיתסר דתמוז (ששה עשר ימים מחודש תמוז),
הרי מלו להו (מלאו להם) ארבעין יום משעלה משה להר - בשיבסר (בשבעה עשר) בתמוז 1661 .
1661. השפת אמת מביא את דברי רש"י במסכת שבת, שלכן חטאו ישראל בעגל, כי לפי חשבונם היה צריך כבר משה לרדת. אבל חשבונו של משה היה עם הלילות, ולכן לא נשלמו ארבעים יום עד למחרת, וכפי שכתב המהרש"א. עיין שם.
באותו יום נחית אתא ותברינהו ללוחות (ירד ובא משה, ושבר את הלוחות). וכתיב: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלחות וישבר אתם תחת הה ר".
מוכח, שבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות!
הגמרא ממשיכה לבאר מנין לנו שאותם מאורעות אירעו בשבעה עשר בתמוז.
בטל התמיד, מנין לנו שהיה הדבר בשבעה עשר בתמוז -
גמרא (כך קיבלנו מרבותינו). כלומר, אין ראיה לכך מהמקראות, אלא כך קיבל התנא מרבותיו.
עוד שנינו במשנתנו, שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר.
ותמהה הגמרא: וכי בשבעה עשר בתמוז הוה (היה) מאורע זה?
והכתיב (והרי כתוב בספר ירמיה): "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר", וכתיב בתריה (וכתוב בפסוק שלאחר מכן): "ותבקע העיר וגו'". הרי לנו שבתשעה בתמוז הובקעה העיר! אמר רבא: לא קשיא. כי כאן, מה שנאמר בספר ירמיה שהובקעה העיר בתשעה בתמוז, היינו בראשונה (בחורבן בית ראשון).
ואילו מה ששנינו כאן במשנתנו, שהובקעה בשבעה עשר, היינו בשניה (בחורבן בית שני) 1662 .
1662. כך הוא בגמרא בבלית שלפנינו. אבל בירושלמי (פרק ד' הלכה ה') מצינו, שקלקול חשבונות יש כאן. דהיינו, שמתוך טרדתם טעו בחשבון. ועיין בתוספות במסכת ראש השנה (יח ב) שכתבו שהירושלמי חולק על הגמרא שלפנינו. וכתב שם בקרבן העדה, שגם הנביא ישעיה שינה וכתב כפי טעותם, משום "עמו אנכי בצרה". וכתב הריטב"א, כי מה שמתענין בי"ז ולא בט', היינו משום כיון שחזרה הבקעה שוב בחודש זה, אי אפשר שלא להתענות עליה. והיה הדבר קשה שיתענו שני ימים בחודש. וכיון שחורבן בית שני היה אבל חדש, וחמור להם יותר, קבעו הצום לפי ההבקעה השניה. והמהרש"א כתב, דהיינו לפי שהפעם השניה הביאה עלינו רעה יותר מהראשונה. כפי שמצינו במסכת יומא (ט ב), עיין שם. ועיין בקרן אורה.
וכדברי רבא מצאנו בפירוש בברייתא.
דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו.
שוב חוזרת הגמרא לבאר, מנין לנו שאותם מאורעות אירעו בשבעה עשר בתמוז.
ששרף אפוסטמוס את התורה בשבעה עשר בתמוז - גמרא (כך קיבלנו מרבותינו).
שהעמיד מנשה צלם בהיכל בשבעה עשר בתמוז - מנלן (מנין לנו)?
דכתיב: "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם". והיינו, שבאותה עת שהוסר התמיד, ביום שבעה עשר בתמוז, כפי שאמרנו לעיל, שקבלה היא לנו מאבותינו - באותו זמן ניתן שיקוץ שמם. דהיינו, שהועמד צלם בהיכל.
ותמהה הגמרא: וכי חד הוה (וכי צלם אחד היה)? והכתיב: "ועל כנף שקוצים 1663 משמם" 1664 , ו"שקוצים" הוא לשון רבים, משמע שהיו שנים!
1663. כתב המהרש"א, שהיתה צורת צלמים אלו כצורת עופות טמאים, שנאמר בהם "כי שקץ הם". ו"כנף" במקום יד הוא. ומזה שנאמר "כנף", לשון יחיד, גבי שני צלמים, משמע שאחד מהם יהיה חסר יד. והיינו, על ידי שנפל עליו חבירו. 1664. כך הוא לשון הפסוק (בספר דניאל, פרק ט' פסוק כ"ז): "והגביר ברית לרבים שבוע אחד, וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה, ועל כנף שקוצים משומם ועד כלה ונחרצה תִּתַּך על שומם". ומבאר שם רש"י כך: "והגביר ברית לרבים שבוע אחד" - טיטוס יגביר ברית לשרי ישראל, המכונים "רבים", לשון גדולה. ומה יבטיח להם: "שבוע אחד" - שתהיה להם ברית ושלוה עד שבע שנים. "וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה" - ובתוך השבוע יפר את בריתו, וישבית זבח ומנחה מבית המקדש. "ועל כנף שקוצים משומם" - על מושב גובה (זהו לשון "כנף"), בין שקוצים ותיעוב, יניח את השומם, דהיינו, את העבודה זרה, שהיא נאלמת כאבן דומם. "ועד כלה ונחרצה תתך על שומם" - ותתקיים ממשלת השקץ, עד יום אשר תתך עליה כלה ונחרצה, שיגזר עליה בימי מלך המשיח. "תתך על שומם" - תגיח ותרד כליון חרוץ על העבודה זרה ועל עובדיה.
אמר רבא: באמת מתחילה תרי הוו (שני צלמים היו). ונפל חד על חבריה, ותבריה ליה לידיה (ונפל אחד מהם על חבירו, ושבר את ידו).