פרשני:בבלי:כתובות סג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
עד כמה קא מדברת אלמנות חיים (עד מתי את מתנהגת כאלמנה חיה)!?
אמרה ליה אשתו של רבי עקיבא לאותו זקן: אי לדידי ציית, אם היה שומע לי רבי עקיבא בעלי, הוה יתיב תרי סרי שני אחריני, היה יושב שם עוד שתים עשרה שנים אחרות.
אמר רבי עקיבא כששמע את דבריה: אם כן, ברשות קא עבידנא (ברשות אשתי אני עושה) -
הדר, אזיל, ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב (חזר רבי עקיבא, וישב עוד שתים עשרה שנים אחרות בישיבה).
כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי (וכאשר שב רבי עקיבא לביתו לאחר אותן שתים עשרה שנים, הביא עמו לעירו עשרים וארבעה אלף תלמידים).
שמעה דביתהו, הות קא נפקא לאפיה (כאשר שמעה אשתו על ביאתו, יצאה היא לקראתו).
אמרו לה שיבבתא (שכנותיה): שאילי מאני לבוש ואיכסאי (שאלי לך בגדים לבשי והתכסי בהם), שלא תתבזי בכסותך הדל.
אמרה להו אשת רבי עקיבא לשכנותיה: "יודע צדיק נפש בהמתו", מכיר הוא בי שאין לי כל, ואיני צריכה להתהדר בפניו. 1
1. בנדרים נ א כתוב באופן אחר קצת: נפק כולי עלמא לאפיה, ואף היא - אשתו - קמת למיפק לאפיה, אמר לה ההוא רשיעא (אותו זקן) "ואת להיכא! ?" אמרה ליה יודע צדיק נפש בהמתו. והר"ן פירש שם "יודע צדיק נפש בהמתו, יודע הוא זה שנצטערתי בשבילו". והמפרש בנדרים נ א כתב: "אית דאמרי דאיהי הוה ידעה דרבי עקיבא הוה ואמרה ליה דלא מתגניא בעיניה, ואית דאמרי, דלא הות ידעה (דרבי עקיבא היא (אלא הכי קא אמרה, דצדיק לא מבזי לאינשי".
כי מטיא לגביה, נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה (כאשר הגיעה עד רבי עקיבא, נפלה על פניה, ונישקה את רגליו של רבי עקיבא) -
הוו קא מדחפי לה שמעיה (היו שמשי רבי עקיבא דוחפים אותה).
אמר להו רבי עקיבא לשמשיו: שבקוה (הניחוה), כי לימוד התורה שלי ולימוד התורה שלכם - שלה הוא! תורה שלמדתי אני, ותורה שלמדתם אתם, על ידה הוא, שאלמלא שלחתני ללמוד, לא הייתי זוכה ללמוד וללמד.
שמע בן כלבא שבוע אבוה של אשת רבי עקיבא דאתא גברא רבה למתא (שהגיע אדם גדול לעיר), ולא ידע שחתנו הוא -
אמר בן כלבא שבוע (שהתחרט על נדרו, בלא שידע שזה הוא חתנו): איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי (אלך אליו שמא יתיר לי את נדרי) שהדרתי את בתי מנכסי.
אתא בן כלבא שבוע לגביה רבי עקיבא, וביקש להתיר את נדרו.
אמר ליה רבי עקיבא לחמיו: אדעתא דגברא - רבה מי נדרת? לו היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול, האם היית נודר?
אמר ליה בן כלבא שבוע לרבי עקיבא: אפילו על דעת שידע חתני פרק אחד ואפילו הלכה אחת לא הייתי מדירה לבתי.
אמר ליה רבי עקיבא לחמיו: אנא הוא חתנך! והתיר לו את נדרו. 2
2. כתבו התוספות בתירוצם הראשון, שאין זה "נולד" שאין פותחין בו, כי "הכא לא חשיב נולד, דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול", וראה עוד ישוב אחר בדבריהם.
נפל בן כלבא שבוע על אפיה, ונשקיה לרבי עקיבא על כרעיה (נפל על פניו ונישק את רגלי רבי עקיבא), ויהיב ליה פלגא ממוניה (נתן לו את חצי רכושו).
ומוסיפה הגמרא ומספרת:
אף ברתיה דרבי עקיבא, עבדא ליה לבן עזאי הכי (אף בתו של רבי עקיבא שנתארסה 3 לבן עזאי עשתה לו כן), שנתקדשה לו על מנת שילמד תורה בישיבה בלא ידיעת אביה. 4
3. כן כתבו התוספות לדעת הסובר שבן עזאי לא נישא מעולם. 4. רש"י במהדורא קמא.
והיינו דאמרי אינשי (וזה הוא שאומרים האנשים):
רחילא - בתר רחילא אזלא (הכבשה הקטנה הולכת אחר אמה).
כעובדי אמה - כך עובדי ברתא (כמעשי אמה כן מעשי בתה).
רב יוסף בריה דרבא, שדריה אבוהי (שלחו אביו) לאחר נישואיו לבי רב לישיבה לקמיה דרב יוסף.
פסקו ליה משפחת הכלה להיות שית שני (שש שנים) בישיבה.
כי הוה תלת שני (לאחר שלש שנים), מטא מעלי יומא דכפורי (כשהגיע ערב יום הכפורים). 5
5. ביאר המהרש"א, שבדוקא בא ביום זה, שלא יאמר אביו שבא בשביל תשמיש האסור בלילה זה, אלא לראות מה עשו אנשי ביתו בשלש השנים שנעדר (וראה בגמרא לעיל סב ב, שרב רחומי היה רגיל לבא לביתו בכל מעלי יומא דכפורי).
אמר רב יוסף בריה דרבא: איזיל, ואיחזינהו לאינשי ביתי (אלך לביתי לראות את אנשי ביתי).
כאשר שמע אבוהי כי בא בנו, שקל מנא, ונפק לאפיה (נטל כלי זין ויצא לקראתו) כאילו בא להלחם עמו, 6 ואמר ליה: האם בזוגתך נזכרת!?
6. ביאר ב"עיון יעקב": לפי שהסייף והספר ניתנו כרוכין מן השמים כדאיתא בילקוט ישעיה א על הפסוק "ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו", ולפי שלדעתו זה ברח מבית הספר, לפיכך הראה לו הסייף.
איכא דאמרי שכך אמר ליה: האם ביונתך 7 נזכרת!?
7. כתב המהרש"א ש"יונתך" הוא כמו "זוגתך", שאין היונה נדבקת אלא בבן זוגה.
איטרוד נטרדו שניהם באותה מריבה, ולא מר, רבא, האב, איפסיק (אכל סעודה המפסקת), ולא מר, רב יוסף, הבן איפסיק.
מתניתין:
המורדת על בעלה (בבעלה), ובגמרא יתבאר אם היה המרד בהמנעות מתשמיש או מעשיית מלאכה -
פוחתין לה מכתובתה, שבעה דינרין בכל שבת (שבוע) שהיא עומדת במרדה, דינר ליום. ואחר כך נותן לה גט, ויוצאת בלא כתובה. 8
8. בטעם שיעור זה, ראה בירושלמי הביאוהו הראשונים כאן, ובתלמודנו מבואר ששיעור שבעה דינרין או טרפעיקין הוא כנגד שבעה ימים דינר או טרפעיק ליום.
רבי יהודה אומר: אין פוחתין לה אלא שבעה טרפעיקין (יתבאר ערכם בגמרא) בכל שבוע, טרפעיק אחד ליום.
עד מתי (עד כמה) הוא פוחת? - עד כנגד כתובתה. עד שיפסידנה כל כתובתה, 9 אבל אינו נוטל מהנכסים של אשתו.
9. כתב הריטב"א ש"כתובתה" כוללת נכסי צאן ברזל, ובדין נכסי מלוג ראה מה שכתב שם, וראה אריכות בענין זה בר"ן כאן.
רבי יוסי חולק ואומר:
לעולם הוא פוחת והולך, ואף גובה מנכסיה, עד שאפילו אם תפול לה ירושה ממקום אחר, זכותו של הבעל להיות גובה הימנה, כל זמן מרדה, לפי השיעור ששנינו לעיל. 10
10. ראה בר"ן שהביא כמה שיטות בביאור מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי.
וכן המורד על אשתו, מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בכל שבת (חצי דינר ליום, ואין מוסיפין על השבת). והן נעשין חוב עליו, לכשיתחייב לתת לה את כל כתובתה. 11
11. ר"ן; וחלוקת שבעת הדינרין והטרפעיקין, וכן חלוקת שלשת הדינרים והטרעפיקין שנתבארה בפנים, הוא על פי הגמרא.
רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקין בלבד מוסיפין לה, חצי טרפעיק ליום.
גמרא:
שנינו במשנה: המורדת על בעלה.
והוינן בה: מורדת ממאי, ממלאכה או מתשמיש?
רב הונא אמר: מורדת מתשמיש המטה.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מורדת ממלאכה. 12
12. כתבו התוספות, שמרידה ממלאכה היא מאותן שבע מלאכות שנשנו במשנה לעיל נט ב בלבד, אבל המורדת ממזיגת הכוס והצעת כרים וכסתות לבעלה והרחצת פניו ידיו ורגליו, אין היא חשובה מורדת; וכן נראה מדברי הירושלמי (הביאוהו הראשונים כאן), שנתן טעם ל"שבעה" דינרין שהן כנגד שבע המלאכות השנויים במשנה. ב. עוד הקשו התוספות: וכי מה שייך מרידה ממלאכה, והרי כיון שמשועבדת היא לו, יכפנה לעשות מלאכה (ראה דבריהם במקורם, שאין קושיא זו לכולי עלמא)! ? ותירצו: כיון שאינה רוצה לעשות מלאכה אלא על ידי כפיה, חשובה היא מורדת, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.
תנן במשנתנו: "וכן המורד על אשתו". ומשמע שהמרידה שלו היא בדומה למרידה שלה. ואם כן, יש להקשות -
בשלמא למאן דאמר שהמרידה היא מתשמיש, לחיי (ניחא). שאף מרידת הבעל היא מתשמיש.
אלא למאן דאמר שהמרידה היא ממלאכה, תיקשי: מי (וכי) משועבד לה הבעל לאשתו לעשות לה מלאכה, עד שנאמר שאם אינו עושה מלאכה מורד הוא באשתו!?
ומשנינן: אין, תיתכן מרידה של הבעל מלעשות מלאכה שהוא מחוייב בה כדי לפרנס את אשתו, בבעל האומר לאשתו "איני זן, ואיני מפרנס"!
(אך לפי רש"י, מרידת הבעל הוא בתשלום חיוב המזונות, שהוא צריך ליתן לה כנגד מלאכתה, ולמזונות הרי משועבד הבעל). 13
13. כן פירש רש"י. אבל התוספות פירשו, שאינו רוצה לעשות מלאכה כדי שיוכל לזון ולפרנס את אשתו, כי מחוייב הוא לעשות מלאכה כדי שיהיה לו במה לזון ולפרנס. ועיין בדברי התוס', במחלוקת הראשונים אם כל חיובו של הבעל הוא רק לעשות מלאכה בעצמו כדי שיהיה אוכל בביתו, כגון לחרוש ולעשות את כל עבודות השדה כדי שיהיה בביתו לחם, או שהוא גם חייב להשכיר את עצמו למלאכה אצל אנשים אחרים כדי לפרנס את אשתו. ושאלה זאת נוגעת בדיון העקרוני, באדם שחייב כסף ואין לו במה לפרוע את חובו, האם הוא חייב להשכיר עצמו כפועל כדי שיוכל לפרוע חובו. ועיין בחזון איש כאן, שהוכיח מדברי הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", שחיוב המזונות שצריך הבעל לפרנס את אשתו (הנקרא בדברי הכתוב "שארה"), הוא כמו חיוב מצות העונה, שאין הוא חיוב ממוני גרידא, אלא שיעבוד הגוף שיש לבעל כלפי אשתו לנהוג כדרך שצריך לנהוג הבעל. ולכן, גם אם נאמר שבעל חוב גרידא אינו צריך להשכיר עצמו, הבעל צריך להשכיר עצמו כדי לפרנס את אשתו.
ותמהה הגמרא: הרי בעל האומר "איני זן ואיני מפרנס", אינו יכול לעכב את הגט, ולהוסיף על כתובתה!
והא אמר רב: האומר "איני זן, ואיני מפרנס" - יוציא, ויתן כתובה!? ומשנינן: וכי לאו לאמלוכי ביה בעי (האם אין צורך להמלך בבעל?). שהרי אף לדברי רב, אין מחייבין אותו להוציא מיד, אלא משדלין אותו לזון ולפרנס, ובזמן הזה שמחזרים עליו שיחזור בו, מוסיפין לה בכל שבוע כשיעור האמור במשנתנו. 14
14. כן פירש רש"י; והראשונים תמהו על פירושו של רש"י, כיון שלא מבואר בגמרא כמה זמן נמלכים בו.
מיתיבי לרבי יוסי בר חנינא, המפרש "מורדת" ממלאכה, ממה ששנינו בברייתא:
דתניא: אחת לי מורדת כשהיא ארוסה, שמורדת מלהנשא, ואחת לי מורדת כשהיא נשואה, ואפילו אם היתה מורדת בהיותה נדה, ואפילו מרדה כשהיא חולה, 15 ואפילו שומרת יבם, שאינה רוצה להתיבם - כל אלו בכלל "מורדת" הן.
15. בחולה שיכולה לסבול תשמיש אנו עוסקים, אלא שמחמת חולייה אין רצונה בזה. ראה בתוספות ד"ה רב.
ותיקשי: בשלמא למאן דאמר מורדת מתשמיש היא, היינו דקתני שאף אשה חולה, אם מרדה, בכלל מורדת היא, כיון שיכולה היא לסבול תשמיש. 16
16. ולמאן דאמר זה, הא דקתני: ואפילו נדה ואע"ג שאינה בת תשמיש, מתבאר בהמשך הגמרא שמכל מקום מורדת היא, כיון שאין לו פת בסלו.