פרשני:בבלי:נדרים יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים יא ב

חברותא

תניא:
א. האומר: חולין, החולין, כחולין -
בין שהוסיף ואמר: שאוכל לך, שאז פשוט הדבר שלא אסר בדבריו כלום, ובין שהוסיף על "חולין" ואמר: שלא אוכל לך - מותר.
זאת, על אף שהיינו יכולים לפרש דבריו שרק מה שלא אוכל לך יהיה חולין, אך מה שאוכל לך יהיה אסור כקרבן.
ב. האומר: לחולין (לא חולין) יהיה מה שאוכל לך - אסור.
ואם אומר: לחולין (לא חולין) מה שלא אוכל לך - מותר!
ודנה הגמרא בדברי הברייתא:
רישא של הברייתא - מני? בהכרח, שבשיטת רבי מאיר היא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין. ולכן, האומר "חולין מה שלא אוכל לך", אין אתה שומע מכלל דבריו כאילו הוא אומר "מה שאוכל לך יהיה כקרבן".
אך, אם כן, שברייתא זו בשיטת רבי מאיר היא אמורה, תיקשי, אימא סיפא:
"לחולין מה שלא אוכל לך" - מותר.
והרי לפי רבי מאיר, מי שאומר לשון שכזאת, נעשה כאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך", והרי הוא אסור לאוכלו. ואילו הברייתא מתירה לאוכלו!
והראיה שכך סובר רבי מאיר, כי -
והתנן לקמן (יג א): "לקרבן לא אוכל לך"
- רבי מאיר אוסר.
כי היות ואמר "לא יהיה קרבן מה שלא אוכל לך", משמע מדבריו: אבל מה שאוכל לך - יהיה קרבן.
וקשיא לן: הא לית ליה לרבי מאיר "מכלל לאו אתה שומע הין"! ואמר רבי אבא לתרץ את שיטת רבי מאיר במשנה, שהאומר "לקרבן לא אוכל לך" - נעשה כאומר בפירוש "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך". ואין זה שייך לענין "מכלל לאו אתה שומע הן".
ואם כן, הכא נמי, בברייתא זו, לפי הכלל שביארנו במשנה להלן בשיטת רבי מאיר, כשאומר "לא חולין לא אוכל לך", הכי קאמר ליה לחברו:
לא חולין ליהוי אלא קרבן - לפיכך לא אוכל לך!
ונמצא שחל נדרו. ומדוע התירה הברייתא לאוכלו, והרי העמדת את הברייתא בשיטת רבי מאיר?
ומשנינן: האי תנא של הברייתא הזו - סבר לה כרבי מאיר בחדא, ופליג עליה בחדא:
סבר לה כותיה דרבי מאיר בחדא - בכך דלית ליה לתנא של הברייתא "מכלל לאו אתה שומע הין".
ולכן אמר ברישא, שהאומר "חולין יהא מה שלא אוכל לך" אינו נאסר, כי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ואין אנו שומעים אותו כמי שאומר "לקרבן יהא מה שאוכל לך".
ופליג עליה בחדא - בקרבן.
שאינו סבור שמשמעות דברי האומר "לקרבן לא אוכל לך" היא "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך!".
ולפיכך הוא מתיר בסיפא, כשאומר "לחולין לא אוכל לך".
רב אשי אמר, לעולם כל הברייתא בשיטת רבי מאיר היא.
ואין להקשות, אם כן, מדוע מתיר רבי מאיר בסיפא, באומר "לחולין לא אוכל לך", והרי לשיטת רבי מאיר במשנה להלן הרי הוא נעשה כמי שאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך".
כי הא, בברייתא, מדובר בכגון דאמר "לחולין", בניקוד שוו"א תחת הלמ"ד, שאומר במפורש שיהא כחולין מה שלא יאכל. ורבי מאיר סבור שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ולכן אין משמעות של נדר בדבריו.
ואילו הא, מה שטענת שלפי רבי מאיר הרי הוא נעשה כמי שאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך", יכול להיות רק בכגון דאמר "לא חולין" (או לחולין בפת"ח תחת הלמ"ד) - דאז משמע: לא ליהוי חולין, אלא כקרבן.
שנינו במשנה: האומר טהור וטמא, נותר ופיגול - אסור.
בעי רמי בר חמא: האומר "הרי עלי דבר זה כבשר זבחי שלמים, לאחר זריקת דמים" - מהו? ותמהה הגמרא על הספק: אי דקאמר מפורשות בהדין לישנא - הרי ודאי בהיתרא קא מתפיס! שהרי לאחר זריקת הדמים מותר בשר זבח השלמים באכילה, והרי הוא מתפיס בדבר המותר, ואין הוא נאסר.
אלא, הספק הוא בכגון דמחית שמביא בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים, ומחית, ומביא בשר חולין או ככר דהיתרא גביה, שם אותו לידו, ואמר על בשר החולין או על ככר ההיתר: "זה כזה" -
והספק הוא, מאי?
האם בעיקרו, באיסור שהיה בעבר על בשר זבח השלמים, לפני זריקת הדם, הוא קא מתפיס, וחל נדרו.
או דילמא, בהיתרא של בשר השלמים עכשו, משנזרק הדם, קא מתפיס.
שהרי לא אמר בלשונו מה היא כוונתו.  1 

 1.  בכתבים המיוחסים לגרי"ז מבאר שהספק הוא, כיון שגם לאחר זריקת הדם הבשר קדוש, אלא שהוא מותר באכילה כדין אכילת קדשים, והרי קדושתו של הבשר, גם לאחר זריקת הדם, היא מחמת הקדשתו, לכן יש להסתפק שמא הוא מתפיס עתה בגורם לקדושת הבשר, שהוא ההקדשה של הקרבן, והוה דבר הנדור, או שמתפיס בהיתר האכילה שלו. ובשיעורי רבי שמואל על הדף, כאן, תמה על דבריו, שאם כן, כיצד מדמה הגמרא את השאלה הזאת למי שנדר להתענות ביום שמת בו אביו, ואחר כך הוא מתפיס ביום השנה, והרי שם הספק הוא רק אם מתפיס באיסור או בהיתר. אלא, בהכרח, שהספק בגמרא הוא באומד דעתו של אדם. ובדבר הקושיה מדוע לא נאמר כאן את הכלל שספק נדרים להחמיר, יש המתרצים שהכלל הזה לא נאמר אלא במי שאומר לשון שלם, כגון שאומר דבר זה חרם, וחרם עצמו הוא לשון איסור, אלא שיש להסתפק אם הוא חרם כהנים המותר או חרם גבוה האסור, ועל הצד שנדר בחרמי גבוה, יש כאן לשון נדר גמור. אך כאן הרי הוא מתפיס ואינו אומר לשון גמור של נדר, ועל הצד שהוא מתפיס בדבר המותר אין כאן כלל לשון איסור. והגר"ש מבאר שיש חילוק מהותי בין סתם נדרים להחמיר למתפיס. כי בסתם נדרים להחמיר נשאר הספק האם כוונתו של הנודר הזה לחרם כהנים או לחרם גבוה, והדבר נשאר בספק, ולחומרא. אך כאן הספק הוא באומדנא כללית של כל בני אדם. ועל הצד שהם מתפיסים בהיתר, וודאי לנו שהוא מותר, ועל הצד שמתפיסים באיסור, וודאי לנו שהוא אסור.
אמר רבא, תא שמע ממשנתנו, ששנינו בה: האומר נותר ופיגול - אסור.

דרשני המקוצר