פרשני:בבלי:נדרים יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים יב א

חברותא

והא בשר נותר ופיגול - לאחר זריקת דמים הוא! שהרי כל זמן שלא נזרק הדם אין הבשר נאסר בפיגול ובנותר.
וכיון שהוא נאסר בנדר על ידי התפסתו בבשר פיגול ונותר, מוכח שהוא מתפיס בעיקרו של הבשר, שהיה אסור לפני זריקת הדם באכילה מדין קרבן. כי אם הוא מתפיס באיסור פיגול ונותר, אין זה מתפיס בדבר הנדור אלא בדבר האסור. שהרי איסור אכילת בשר קדשים כשהוא פיגול או נותר אינו איסור הנובע מנדר אלא מהפסול בבשר הקרבן.
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרבא: לעולם בהיתר של עכשיו הוא מתפיס, ואין ממשנתנו ראיה שהוא מתפיס במעיקרא.
כי אפשר לומר שמשנתנו מדברת במתפיס בנותר של בשר עולה, שאינו ניתר בזריקת הדם לאכילה, אלא הוא צריך להיות מוקטר על המזבח, ואיסור אכילתו הוא הן מחמת היותו קרבן, והן מחמת היותו "נותר".  1 

 1.  וגם אם נאמר שהמתפיס בדבר הנדור שהוא גם דבר האסור אינו נאסר, וכפי שיבואר בהערה להלן, בכל זאת, המתפיס בנותר של עולה כן נאסר, היות וגם איסור נותר הוא מחמת היותו קרבן. תוס' ד"ה אבל נותר, בסופו.
אמר ליה רבא: אם כן, שמדובר במשנתנו במתפיס בבשר עולה, ליתני "כבשר עולה"! שהרי בעולה אין חילוק באיסור האכילה בין בשר עולה שהוא כשר להקרבה ובין בשר עולה שהוא פיגול ונותר, כיון שלעולם בשר עולה אסור באכילה כבשר קרבן, ולמה נקט התנא "נותר ופיגול"?!
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרבא: התנא בלשון של "לא מיבעיא", קאמר.
לא מיבעיא מתפיס בבשר עולה, דאסור, דהא בקרבן קא מתפיס.
אבל מתפיס בנותר ופיגול דעולה - איצטריכא לחדש שאסור.
כי סלקא דעתך אמינא שהמתפיס בבשר עולה שהוא נותר או פיגול, ואומר "זה כזה"
- כוונתו לומר "כאיסור נותר", או "כאיסור פיגול", ואז הוה ליה כמתפיס בדבר האסור, ולא בדבר הנדור, ולא מיתסר.
קא משמע לן שאסור, מפני שזה מתפיס בקרבן ולא באיסור, היות וגם האיסור של פיגול או נותר הוא מפני היותו קרבן, והוה לה מתפיס בדבר הנדור.  2 

 2.  דבר שהוא גם דבר הנדור וגם דבר האסור - המתפיס בו, לא חל נדרו, כי אין האיסור מחמת נדרו נחשב כנגד איסור התורה. ולכן הוא נחשב כמתפיס בדבר האסור. כך היא שיטת התוס' במסכת שבועות כ ב ד"ה דכי, וכך היא גם שיטת הנימקי יוסף כאן. ולפיכך, מי שנדר שלא לאכול ביום הכיפורים, ושוב אמר על יום אחר הרי עלי שלא לאכול בו כביום הכיפורים - לא חל נדרו (נמוקי יוסף כאן ועיין שו"ת שבסוף אבני מילואים יד). אך שונה הדבר במתפיס בנותר או בפיגול, שעל אף שיש כאן דבר הנדור ודבר האסור, כיון שגם הדבר האסור אינו אסור אלא מחמת היותו קרבן, שהוא דבר הנדור, המתפיס בו נחשב כמתפיס בדבר הנדור. תוס' ד"ה אבל נותר. אך הר"ן במסכת שבועות שם כתב, שרק כאשר אוסר האדם בנדר דבר שכבר היה אסור, אז אם מתפיס בו לא חל נדרו, לפי שבעיקרו מתפיס. ולפי זה בפיגול ובנותר של עולה, שחל איסור הפיגול והנותר על העולה, לאחר מכן, גם בלי החילוק של תוס' חל נדרו.
מיתיבי לרב הונא בריה דרב נתן, הסובר שבהיתרא דהשתא קמתפיס, ולא בקרבן דמעיקרא, מהא דתניא:
איזהו "איסר" האמור בתורה בפרשת נדרים ("לאסור איסר")?
כגון מי שאמר:
הריני שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין - כיום שמת בו אביו (אבי).
או כיום שמת בו רבו (רבי).
או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם (צום גדליה).
או כיום שראיתי ירושלים בחורבנה.
ואמר שמואל על ברייתא זו: והוא, שכבר היה נדור באותו היום של השנה שמת בו אביו.
והניחה הגמרא שפעם אחת בלבד, ביום שמת אביו, הוא נדר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אבל במשך השנים הבאות הוא היה אוכל ושותה ביום השנה לפטירת אביו.
ועוד הניחה הגמרא, שאם אמר הנודר "הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ביום השנה לפטירת אבי כשם שנדרתי שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום שמת בו אבי", פשוט הדבר שהוא אסור ואין צורך לומר זאת.
ואם כן, יש לדון בדברי שמואל המבאר את הברייתא: היכי דמי, באיזה אופן מדברת משנתנו? -
לאו, האם לא מדובר בה, בכגון דקאי, שעומד הנודר, כמה שנים אחר פטירת אביו, בחד בשבא דמית ביה אבוה, ביום ראשון בשבת, שהוא "יום השנה" לפטירת אביו ("יום ראשון" הוא רק דוגמא של תאריך), ואומר "הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כמו ביום השנה לפטירת אבי", וחל נדרו, אע"ג דאיכא ממותו של אביו עד עתה, טובא, הרבה ימי השנה של אביו בחד בשבא, שהיו ימי השנה דהיתרא, שלא נדר להתענות בהם, ובכל זאת קתני "אסור".
שמע מינה, בעיקר האסור, שהיה בעבר, הוא מתפיס, ולא בהיתרא דהשתא קמתפיס!
והרי זו ראיה לרבא, וקושיה לרב הונא בריה דרב נתן.
ודוחה הגמרא, שאין מכאן ראיה שהוא נאסר מחמת שבעיקרא קמתפיס, אלא הא דאמר שמואל - הכי איתמר:
אמר שמואל: והוא שהיה נדור ובא מאותו היום ואילך, בכל "יום השנה" לפטירת אביו, וברור שהוא מתפיס ביום השנה האסור בנדר, כי אין כאן כלל אפשרות להתפיס בהיתר.
אמר רבינא, תא שמע מהא ששנינו במשנה בתחילת פרק שני (יג ב):
זכותם של הכהנים לקבל "תרומה" מן התבואה, ו"חלה" מן העיסה.
כמו כן יש זכות לכהנים לקבל "תרומת לחמי תודה", שהיא ארבעה לחמים מתוך ארבעים הלחמים שמביא עמו למקדש מי שמקריב קרבן תודה.
ארבעים לחמי התודה עשויים מארבעה סוגי לחם, עשרה לחמים מכל סוג:
עשרה לחמי חמץ. עשר חלות שלא החמיצו. עשרה רקיקים (כעין מצות שלנו). ועשר חלות רבוכות, שחולט הבצק שלהם תחילה במים רותחים, ואחר כך אופים ממנו חלות "רבוכות".
הכהן מקבל "תרומת לחמי תודה" שהם ארבעה לחמים, לחם אחד מכל אחד מארבעת הסוגים.
התרומה והחלה נחשבים לדבר האסור ולא לדבר הנדור, כי אין הפרשת התרומה והחלה נחשבים לנדר, ולכן אי אפשר להתפיס בהן נדר.
ואילו תרומת לחמי תודה, שהיא חלק מהקרבן, נחשבת לדבר הנדור, ואפשר להתפיס בה נדר.
האומר: דבר זה עלי כחלת אהרן, הניתנת לכהנים, וכתרומתו - מותר. היות ואינו מתפיס בדבר הנדור, אלא בדבר האסור (לישראל בלבד לאוכלו).
ומדייק רבינא: הא אם אומר "כתרומת לחמי תודה" - אסור.

דרשני המקוצר