פרשני:בבלי:נדרים לח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לח א

חברותא

"זאת" ד"המצוה", דהיינו, המילה "זאת" מהפסוק "כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת"  87 ,

 87.  כתבו הראשונים שאינו כך בשום חומש שלפנינו. ויש שגרסו: "את דהנפש". והיינו, מילת "את" הראשונה של הפסוק "חי ה' את אשר עשה לנו את הנפש הזאת וגו"'. ועיי' בהגהות הגר"א שהביא עוד ג' מקומות בתנ"ך שלפנינו, שיש בהם מילים שכתבן ולא קריין.
"ידרוך" ד"הדורך", דהיינו, המילה "ידרוך" של הפסוק "ידרוך הדורך את קשתו", "חמש" ד"פאת נגב", דהיינו, מילת "חמש" השניה של הפסוק "ואלה מידותיה וגו' חמש חמש מאות וגו'",
"אם" ד"כי גואל, דהיינו, מילת "אם" של הפסוק "כי אמנם כי אם גואל אנכי".
הלין, מקראות אלו דלעיל, כתבן - ולא קריין.
אמר רב אחא בר אדא, במערבא (בארץ ישראל) פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין (מחלקים את הפסוק דלהלן לשלשה פסוקים):
"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'"  88 .

 88.  והיינו משום שלפי פשוטו "בעבור ישמע העם" אינו טעם ל"אנכי בא אליך בעב הענן". לכן אמרו במערבא שהוא פסוק אחר, והיינו, שבעבור שישמע העם בדברי עמך - יאמינו גם בך לעולם, כענין שנאמר בים סוף: "ויאמינו בה' ובמשה וגו"'. ואח"כ ויגד משה את דברי וגו', לא משמע להו לפי ענינו שהוא פסוק אחד, דהא לא מצינו בכל הענין דברי השי"ת אל משה ושוב דברי משה אל ישראל בפסוק אחד. מהרש"א במס' קידושין (ל' ע"א).
אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה - אלא מפסולתן של לוחות הברית  89 .

 89.  והיינו, שלא תאמר שהעשיר משכר לימוד שנתנו לו ישראל, שהרי אמר משה "מה אני בחנם וכו"'. מהרש"א.
שנאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". ודורשים שכך כוונת הפסוק: פסולתן של הלוחות, דהיינו, מה שישאר מהאבנים אחר שיפסול מהן את הלוחות - שלך יהא  90  (והלוחות נעשו מסנפרינון, שהיא אבן יקרה  91 ).

 90.  שאי אפשר לומר שמה שכתוב "פסל לך", היינו על הלוחות עצמן, שהרי לא למשה לבדו נתנו!   91.  וכך כתב רש"י על התורה (שמות ל"ד א'): "הראהו מחצב סנפרינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, משם נתעשר משה הרבה".
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה - אלא למשה ולזרעו.
שנאמר: "כתב לך", "פסל לך". מה פסולתן - שלך, אף כתבן - שלך.
אבל משה נהג בה בתורה טובת עין - ונתנה לישראל.
ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יבורך וגו'"  92 .

 92.  ביאר הרא"ש, ד"טוב" - היינו משה, דכתיב ביה: "כי טוב הוא". וכתיב בסיפא של פסוק זה: "כי נתן מלחמו לדל". ואין לחם - אלא תורה, דכתיב: "לכו לחמו בלחמי". ואין דל - אלא ישראל, שנאמר: "וידל ישראל עד מאד".
מתיב רב חסדא: הרי כתוב "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", רואים שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ליתן את התורה לישראל!
ומבארינן: כך אמר משה: ואותי צוה הקדוש ברוך הוא, ואני נתתי את לבי ללמדה לכם.
עוד מקשינן, הא כתיב: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", משמע, שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ללמד את ישראל!
ומבארינן, שאף כאן הכוונה היא שאותי צוה, ואני נתתי אל לבי ללמדה לכם.
עוד מקשינן: הא כתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת!"
ואמרינן: את השירה לחודה (לבדה) ציוה הקדוש ברוך הוא שמשה ילמד את בני ישראל. אבל שאר התורה ניתנה למשה לבדו, והוא נתנה לישראל.
ומקשינן, הא כתיב: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", ואם מדובר על השירה בלבד, איזו עדות יש בה?
אלא, באמת התורה עצמה ניתנה לישראל. אבל פילפולא בעלמא, דהיינו, הבנה וחריפות, ניתן למשה לבדו  93 , והוא נהג טובת עין - ומסרו לישראל.

 93.  והיינו דאמרינן "אף כתבן שלך יהיה", כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות. רא"ש.
אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות  94  אלא על מי שהוא גבור, ועשיר, וחכם, ועניו. וכולן, כל דברים אלו, נלמדים ממשה, שהיו בו כל הדברים האלו, והשרה עליו הקדוש ברוך הוא את שכינתו  95 .

 94.  כך כתב הרא"ש, שהיינו דווקא בקביעות. וכתב הרש"ש, דהיינו שלא תקשה מהגר ולבן ואבימלך ובלעם ודכוותיהו. עיי"ש.   95.  וכיון שהיו מעלות אלו במשה, מסתבר שהיו גם בשאר נביאים. דכתיב שאמר משה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו"'. מהרש"א.
והשתא מבארינן:
מנין לנו שהיה משה גבור?
דכתיב: "ויפרוש את האהל על המשכן", ואמר מר: משה רבינו פרסו בעצמו. וכתיב: "עשר אמות ארך הקרש וגו'" (שגובה המשכן היה עשר אמות, ועל גובה זה פרס משה את היריעות). מוכח מכאן, שמשה היה גבוה עשר אמות. וכיון שהיה גבוה כל כך, מסתמא היה גם בעל כח.
ומקשינן: אימא דאמנם היה משה אריך, שהיה גבוה, אבל - וקטין, שהיה חלוש בכח!?  96 

 96.  הקשה הרא"ש, אמאי לא יליף מהקרשים, דכתיב בהו: "וישם את קרשיו"? וכתב המהרש"א דלאו קושיא היא, שבאמת המשכן הוקם מאליו בנס, דכתיב "הוקם המשכן", דמשמע מאליו, כדאיתא בתנחומא.
אלא מן הדין קרא, דכתיב: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם". ותניא: הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה, ועביין שלשה. ואם כן, ודאי היה צריך שיהיה בעל כח רב כדי לשברן.
שהיה משה עשיר - מנלן?
ממה שהבאנו לעיל, שדורשין מהפסוק "פסל לך" - פסולתן שלך יהא. ושהיה משה חכם - מנלן?
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם  97 , וכולם נתנו למשה - חסר אחת, דהיינו, ידיעת השם יתברך על אמיתתו. שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים".

 97.  וילפינן שהיו חמשים, מדכתיב "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים", ו"שבעתים" הם שבע שביעיות, דהיינו ארבעים ותשע, והן הן שנמסרו למשה. וכתיב ביה "ותחסרהו מעט מאלקים", והיינו, שחסר אחת משערי בינה. רש"י במס' ראש השנה (כ"א ע"ב).
שהיה משה עניו - מנלן?
דכתיב: "והאיש משה עניו מאד".
אמר רבי יוחנן: כל הנביאים עשירים היו.
מנלן?
ממשה, ומשמואל, מעמוס, ומיונה.
משה, דכתיב שאמר לקדוש ברוך הוא במעשה קרח ועדתו: "לא חמור אחד מהם נש אתי".
ועתה, למה התכוון משה? אי התכוון לומר שלא נטל מהם חמור בלא אגרא, בלא שכר, לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא? כלומר, וכי בזה הוא משתבח, שלא נטל מהם בלא לשלם שכר?!
אלא, על כרחך הכוונה, דאפילו באגרא לא נטל מהם. שלעולם לא נהנה משל אחרים, לפי שהיה לו כל, ולא היה צריך להם.
ומקשינן: דילמא מה שלא נטל מהם היינו משום דעני  98  הוה, ולא היה לו שכר לשלם!?

 98.  הרא"ש גרס "ודלמא משום דעניו הוה", והיינו, שמא ממדת חסידות לא נטל מהם, שלא רצה להטריח עליהם.
אלא מן "פסל לך" - פסולתן יהא שלך, וכדלעיל.
שמואל, מנין לנו שהיה עשיר?
דכתיב שאמר שמואל לעם: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי".
ועתה, איך מדובר, אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם? כלומר, האם בזה הוא משתבח, שלא נטל מהם בחנם?!  99 

 99.  כתב המהרש"א, דיש לדקדק, אם כן, תקשי נמי מה שאמר שמואל: "את מי עשקתי וגו"', וכי לאפוקי ממאן דעשק? ומאי רבותיה?! עיי"ש.
אלא - דאפילו בשכר לא נטל מהם, לפי שלא היה צריך לכלום.
ומקשינן: דלמא דעני הוה, ולא היה לו שכר לשלם!
אלא מהכא: "והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו' ותשובתו הרמתה (ולאחר מכן שב אל רמה) כי שם ביתו". ולכאורה יש לתמוה, וכי איני יודע ששם ביתו?  100 

 100.  כך ביאר רש"י במסכת ברכות (י' ע"ב). ועיי' מה שכתב בזה המהרש"א.
ואמר רבא: כוונת הפסוק לומר, שבכל מקום שהלך שמואל - ביתו עמו. דהיינו, שהיו עמו כל כלי תשמיש ביתו ואהל חנייתו, כדי שלא ייהנה מאחרים.
אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל - יותר ממה שנאמר במשה.
דאילו במשה רבינו כתיב: "לא חמור אחד מהם נשאתי", והיינו, דאפילו בשכר לא נטל מהם בעל כרחם. אבל מרצונם - נטל.
ואילו גבי שמואל, אפילו ברצון - לא שכרו. דכתיב: "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו'". והיינו משום שלפעמים מתרצים מחמת בושה, ובאמת לא נח להם בזה.
עמוס, מנין לנו שהיה עשיר?
דכתיב: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס  101  שקמים". וכדמתרגם רב יוסף: "ארי מרי גיתי אנא, ושקמין לי בשפלתא וג ו'". והיינו, שאמר עמוס: אין אני מנביאי השקר שלכם, הנוטלים שכר כדי להנבא, שאין אני צריך לכך, ולא נהגתי כך, שעשיר אני, ובעל מקנה ונכסים. שבעל בתי בד אני, ויש לי שקמים בשפלה.

 101.  פירש רש"י בעמוס (ז' י"ד), דהיינו, מחפש בשקמים לראות איזה עתו לקוץ כדי להוסיף ענפים, ואיזה ראוי לקורות, שכן דרך שקוצצין בתולות השקמה. ו"בולס" - כמו ובולש, אלא שעמוס מגמגם בלשונו. שכך אמרו: למה נקרא שמו עמוס - שהיה עמוס בלשונו. וישראל קוראים אותו פסילוס, כדאיתא בפסיקתא.
יונה, מנין לנו שהיה עשיר?
דכתיב: "וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה". ואמר רבי יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה  102 .

 102.  שכך הוא משמעות מה שנאמר "ויתן שכרה". והטעם שנתן שכר כולה, כתב המהרש"א שכן דרך הבורח, שמקדים עצמו בדרכו, והספן עדיין לא היה מוכן כל כך, ולא קיבל עדיין שכרו מהאנשים שבאו לילך גם כן תרשישה, והוא הקדים לתת שכר כולם, ולקבל אחר כך מהם השכר. עיי"ש.
אמר רב רומנוס: שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא.
ואמר רבי יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה  103 , עד שניתנה לו במתנה. שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו".

 103.  ביאר המהרש"א, דהיינו משום שאי אפשר לשכל אנושי לקבל כל מצוות התורה תוך זמן מועט של ארבעים יום. לכן אמר רבי יוחנן שבאמת היה משה לומד ומשכח, אלא שמתנת ה' היה לו שתקוים בידו ולא תשתכח. עיי"ש.
מתניתין:
וזן המדיר את אשתו ואת בניו של המודר, אף על פי שהוא, המודר, חייב במזונותן.
ולא יזון את בהמתו של המודר, בין טמאה, בין טהורה. שהרי הוא מהנהו ממש, שעל ידי כך הבהמה נעשית מעולה בדמים.
רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה  104 .

 104.  כתב הר"ן, דנ"ל דר"א לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה, משום דס"ל דכיון דטמאה אינה עומדת לאכילה, אלא למלאכה בלבד, אם כן אין נהנין בעלים בפטומה, דאדרבה, מפנקא טפי - ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא התיר רבי אליעזר, שבזה ודאי מהנהו. ומשום שת"ק שנה בסתם "ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה", שמשמע שבכולהו גווני דמתסר בטהורה - מתסר נמי בטמאה, השיב לו רבי אליעזר שלא כך הדבר, אלא איכא גוונא שזן את הטמאה - אע"פ שאינו זן את הטהורה. והביא שהרשב"א כתב בהפך, וכתב שלא נתחוורו דבריו.
אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?
אמר להו: שהטהורה, נפשה לשמים - וגופה שלו לאכילה, ונמצא שהוא מהנהו, שהרי היא משתבחת לאכילה.

דרשני המקוצר