פרשני:בבלי:נדרים מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מא א

חברותא

זו נר, וקערה,  ושטיח (עור לאכול עליו  134 ).

 134.  כך פירש הר"ן. ותוס' כתבו שהוא עור מבושל שאוכלין עליו, ונושאין אותו עוברי דרכים עמם.
ומהו מה שכתוב: "ועבדת את אויבך וגו' בחוסר כל"?
אמר רב אמי אמר רב: "בחוסר כל" היינו בלא נר, ובלא שלחן.
רב חסדא אמר: בלא אשה.
רב ששת אמר: בלא שמש.
רב נחמן אמר: בלא דעה.
תנא: בלא מלח, ובלא רבב (שמן).
אמר אביי, נקטינן: אין עני - אלא בדעה  135 .

 135.  היינו דווקא מה שכתוב במקרא זה "ובחוסר כל", דהיינו בדעה. אבל ודאי שברוב מקומות מילת "עני" היינו בממון. מהרש"א. עיי"ש.
במערבא אמרי: דדא ביה (מי שיש בו דעה) - כולא ביה (יש בו הכל).
דלא דא ביה - מה ביה (אבל מי שאין בו דעה - מה יש בו)?!
דא קני - מה חסר (מי שקנה דעה - מה יחסר לו)?
אבל דא לא קני - מה קני? הרי לא יועיל לו כל מה שיקנה!
אמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו - עד שמוחלין לו על כל עונותיו  136 . שנאמר: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי".

 136.  כענין שאמרו חז"ל שיסורין ממרקין עוונותיו של אדם. מהרש"א. עיי"ש.
רב המנונא אמר: החולה שעמד מחליו חוזר לימי עלומיו. שנאמר: "רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו". ש"רוטפש" - היינו: רטוב ופש. שאחר שחלה ונתרפא, מתחזק טבעו להיות בריא יותר מאשר קודם שחלה.
"כל משכבו הפכת בחליו" - אמר רב יוסף: לומר, דהחולה משכח למודו. והיינו, שכל סדר הצעת לימודו המסודר - נהפך לו בחליו, ומשכחו  137 .

 137.  כך פירש המפרש לפי הגירסא שלפנינו. ומפירוש הרא"ש והר"ן נראה שהם לא גרסו מקרא זה כלל, אלא שרב יוסף קאי על מקרא דלעיל, דכתיב: "ישוב לימי עלומיו", והיינו לשון העלמה ושכחה. ועיי' במהרש"א.
רב יוסף חלש (חלה), ועל ידי כך איעקר ליה למודיה (נשתכח תלמודו).
אהדריה אביי תלמידו קמיה (החזיר אביי את תלמודו של רב יוסף לפניו).
והיינו דבכל דוכתא אמרינן (וזהו שהגמרא אומרת בכל מקום): אמר רב יוסף (על שמועה שאמרו לפניו): לא שמיע לי הדא שמעתא (לא שמעתי שמועה זו)!
ואמר ליה אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן (אתה אמרת לנו שמועה זו, ומברייתא זו הוכחת את הדבר)! והיינו שרב יוסף שכח תלמודו, והחזיר אביי את הדברים לפניו.
כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי (כשלמד רבי שלש עשרה אופנים) של הילכתא, אגמריה (לימדו) לרבי חייא שבעה מנהון.
לסוף חלש רבי, ושכח את אותן י"ג אופנים.
אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה (החזיר רבי חייא לפניו את אותם שבעה אופנים שלימדו).
אבל אותם שיתא אופנים שלא לימדו - אזדו (נשתכחו).
הוה ההוא קצרא (כובס), הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו (ששמע את הדברים כשלמדם רבי).
אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי.
כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא (כשראה רבי את אותו כובס), אמר ליה רבי: אתה עשית  138  אותי ואת חייא!

 138.  כתב הרא"ש דהיינו כדברי הגמ' במס' סנהדרין (צ"ט ע"ב): כל המלמד חבירו תורה - כאילו עשאו. דכתיב: "את הנפש אשר עשו בחרן".
איכא דאמרי, הכי קאמר ליה רבי לאותו כובס: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי!
ואמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה - יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, שניצלו מכבשן האש.
שהרי האש של חנניה מישאל ועזריה - אש של הדיוט היתה, והכל יכולים לכבותה.
ואילו אש זו של חולה - של שמים היא, ומי יכול לכבותה!?
ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא, ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו של אדם - הכל מושלים בו. שנאמר שאמר קין: "והיה כל מוצאי - יהרגני"  139 .

 139.  וכך באמת נעשה לו, שנהרג לבסוף על ידי סומא (למך נכדו). מהרש"א.
רב אמר, מן הדין קרא: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". וכך למדים ממקרא זה: כיון ש"למשפטיך עמדו", שהגיע קיצם, הרי "הכל עבדיך" לקיים את דבר המשפט.
רבה בר שילא, אמרו ליה: שכיב גברא גבוה, הוה רכיב גירדונא זוטרא. מטא תיתורא, איסתויט, שדייה - וקא שכיב (מת אדם גבוה, שהיה רכוב פרדה קטנה, כשהגיעה אותה פרדה לגשר, אחזתה רוח שטות, והשליכה את אותו אדם בנהר).
קרי על נפשיה: "למשפטיך עמדו היום".
שמואל חזייה לההוא עקרבא, יתיבא על אקרוקתא (ישבה על צפרדע) - ועברה נהרא. טרקא (נשך העקרב) גברא - ומיית.
קרי עליה שמואל: "למשפטיך עמדו היום".
אמר שמואל: אין מבקרין את החולה, אלא למי שחלצתו (שלבשתו  140 ) חמה.

 140.  כאדם המזדיין, שעל ידי כלי זין שעליו נקרא חלוץ.
לאפוקי מאי? את מי אין מבקרין?
לאפוקי הא דתניא: רבי יוסי בן פרטא אומר משום רבי אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש.
והוינן בה: בשלמא חולי מעיים אין מבקרין - משום כיסופא. שהוא צריך תדיר לנקביו, ומתבייש.
אלא חולי העין ומחושי הראש - מאי טעמא אין מבקרין אותן?
ואמרינן: משום מילי דרב יהודה.
דאמר רב יהודה: דיבורא (הדיבור) קשיא לעינא  141 , ומעלי לאישתא (לחום). ולכן אין מבקרין את חולי העין, משום שהדיבור קשה לחולי זה. אבל את מי שחלצתו חמה - מבקרין, שהרי הדיבור מועיל לו.

 141.  כתב הרא"ש: וכן למיחוש הראש, שטבע אחד להם. ועיי' בהגהות הגר"א שגורס: "קשיא לעינא ולאישתא".

דרשני המקוצר