פרשני:בבלי:קידושין לז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ותקשי: והרי בנסכים "ביאה" ו"מושב" כתיב בהו. שנאמר בהם גם ביאת הארץ וגם "מושבותיכם", דכתיב "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם". ואם כן, כיצד לומד מכאן רבי ישמעאל שגם היכן שכתוב רק "מושב" בלבד פירושו לאחר ירושה וישיבה? והרי שמא רק כאשר כתוב גם ביאת הארץ אין אפשרות לפרש שהכוונה לכל מקום שאתם יושבים ואפילו בחוץ לארץ, אבל כשכתוב רק "מושב", אפשר שפירושו הוא בכל מושבות, ואפילו בחוץ לארץ?
ומשנינן: הכי קאמר: ללמד שכל מקום שנאמר "ביאה" ו"מושב" אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל.
והיינו, שבאמת רבי ישמעאל לומד מנסכים רק למקום שנאמר בו גם ביאת הארץ - כגון "חדש", שכתוב בו "כי תבאו אל הארץ" וגם "מושבותיכם" - שאין פירושו "בכל מקום", אלא רק לאחר ירושה וישיבה.
והוינן בה: אי הכי, הא דאמר לו רבי עקיבא לרבי ישמעאל: הרי שבת, שנאמר בו "מושבות"? ואמר לו רבי ישמעאל בתשובה: שבת, קל וחומר היא. נימא ליה ישיב לו רבי ישמעאל: אנא, "ביאה" ו"מושב" קאמינא! ואילו בשבת נאמר רק "מושבות", ולכן הוא נוהג גם בחוץ לארץ!?
ומשנינן: רבי ישמעאל "חדא, ועוד" קאמר. שתי תשובות ענה לו -
חדא: דאנא "ביאה" ו"מושב" קאמינא ואילו שבת נאמר בה רק "מושבות".
ועוד, דקא אמרת, מה שאתה שואל, הרי שבת שנאמר בו "מושבות"? לא קשיא, משום ששבת, קל וחומר היא.
והוינן בה: במאי קמיפלגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל?
דהיינו, מה ראה רבי עקיבא שלא למד כרבי ישמעאל, שבמקום שכתוב "ביאה" ו"מושב" ודאי הכוונה בארץ ישראל דוקא, וממילא "מושב" פירושו הוא לאחר ירושה וישיבה?
ומשנינן: בקירבו נסכים במדבר, האם הקריבו נסכים ביחד עם הקרבנות בעודם במדבר, קא מיפלגי -
רבי ישמעאל סבר: לא קירבו נסכים במדבר. ולכן הוא יכול לפרש שרק כאשר נכנסו לארץ ולאחר ירושה וישיבה, נתחייבו בנסכים.
ורבי עקיבא סבר: קירבו נסכים במדבר. 9 ולכן הוא אינו יכול לפרש שהכתוב בא לומר שבארץ ישראל לא יקריבו נסכים רק בבמה גדולה, שהרי כבר במדבר היו חייבין בנסכים בבמה הגדולה, שהיתה שם במשכן, ומה התחדש בארץ ישראל? אלא, ודאי שהכתוב בא לומר שאמנם עתה במדבר אסורות במות היחיד בכלל, אבל כאשר תבאו לארץ, ותהיו מותרין להקריב בבמת יחיד, בזמן שהמשכן יהיה בגלגל, אזי תקריבו גם מנחת נסכים יחד עם הקרבנות. 10 אמר אביי: האי תנא דבי רבי ישמעאל, האומר בסוגייתנו שרק במקום שכתוב גם "ביאה" וגם "מושב" הכוונה לאחר ירושה וישיבה, מפיק, הוא חולק ומוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל.
9. ואף שבמדבר לא זרעו, היו קונים את החטים לנסכים מתגרי אומות העולם כמבואר ביומא (עה ב). יעב"ץ. וראה מנחות (מה ב) תוס' ד"ה קרבו. 10. וממילא אין לפרש "מושבות" לאחר ירושה וישיבה, שהרי כבר במדבר הקריבו נסכים, ואין סברא לומר שהפסיקו בגלגל. תוס' ד"ה במאי.
כלומר התנא שלנו חולק על תנא אחר, האומר בשם רבי ישמעאל שגם כאשר כתוב "ביאה" בלבד אינו אלא לאחר ירושה וישיבה.
דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה "ביאות" בתורה סתם, הרבה מצוות נאמר בהן שיתחייבו עליהן רק בבואם לארץ, ופרט לך הכתוב באחד מהן, במינוי מלך, שהוא רק לאחר ירושה וישיבה, שנאמר (דברים יז יד) "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, וירשתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך". אף כל מקום שנאמר ביאת הארץ אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. 11
11. רש"י כתב בפרשת בהעלותך בפרשת קרבן פסח, שאותה פרשה, שנאמרה בחדש הראשון, קדמה לפרשה שבראש ספר במדבר, שנאמרה רק בחדש השני, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתחה התורה בתחילת הספר בפרשת קרבן פסח, שנאמרה תחילה, משום שיש בכך גנותם של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו רק פסח זה בלבד. וכתבו התוס' שבעל המאמר הזה סובר כתנא דבי רבי ישמעאל כאן, שכל מקום שנאמר ביאת הארץ אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. וכיון שבקרבן פסח נאמר "ביאה", לא נתחייבו בו במדבר. ואותו פסח של פרשת בהעלותך היה חידוש, על פי הדיבור. וכן הפסח שעשו בימי יהושע בגלגל, מיד עם כניסתן לארץ, לפני ירושה וישיבה, היה חידוש, על פי הדיבור. והגנות היא בכך שנתעכבו מליכנס לארץ עד ארבעים שנה מפני עוון המרגלים, ולכן לא נצטוו. ואם היו זוכים ליכנס לארץ מיד, היו מצטווים בו מיד. ועוד כתבו, אפשר בעל המאמר הזה סובר שאמנם נצטוו כבר במדבר על מצוות קרבן פסח, ו"ביאה" האמורה בפסח, ביארו כמו שהגמרא אומרת להלן: עשה מצוה זו, שבשבילה תיכנס לארץ. ומה שלא עשו קרבן פסח כל ארבעים שנה הוא משום שרובם היו ערלים, וערל אסור באכילת פסח, שלא היו יכולים למול היות ולא נשבה להם רוח צפונית כל אותן ארבעים שנה, משום שהיו נזופים בעון מרגלים, וזהו גנותם שהיו ערלים. תוס' ד"ה הואיל.
ואידך, התנא שלנו, הסובר ש"ביאה" לבד אין משמעותה רק לאחר ירושה וישיבה, אינו לומד ממצוות מינוי המלך, משום דהוה "מלך" ו"ביכורים" שני הכתובים הבאים כאחד. שגם בביכורים נאמר (דברים כו א) ירושה וישיבה "והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה". וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולכן הוא סובר שרק כשכתוב גם "ביאה" וגם "מושב" אינו אלא לאחר ירושה וישיבה.
ואידך, התנא ההוא, שלומד ממלך, סובר שאין כאן את הכלל ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, משום ששני הכתובים צריכי, ואי אפשר ללמוד אחד מהשני. 12 דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים, הוה אמינא שדוקא מינוי המלך אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל ביכורים, דקא מיתהני, שהאדם נהנה מהפירות, לאלתר, מיד עם הכנסם לארץ יתחייב בהבאת ביכורים. הלכך צריכה התורה לכתוב גם בביכורים שאינו נוהג רק לאחר ירושה וישיבה.
12. שכל הסברא של שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין היא משום שאם היו מלמדין היה די לכתוב רק אחד מהם והשני ילמוד ממנו, ובהכרח שהתורה לא רצתה שילמדו מהם למקום אחר. אבל כשיש צריכותא ואי אפשר ללמוד אחד מהשני, אין ראיה מכך שהתורה כתבה את שניהם שלא ילמדו מהם.
ואי כתב ביכורים ולא כתב מלך, הוה אמינא שרק דין ביכורים אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה. אבל מלך, דדרכו לכבש, לאלתר ימנוהו עליהם, כדי שיצא לפניהם בכיבוש הארץ. ולכן צריכה התורה לכתוב שניהם.
ואידך, התנא שלנו, הסובר שאין ללמוד ממלך וביכורים כי הם שני כתובים הבאים כאחד, סובר שאין התורה צריכה לכתוב שניהם. אלא נכתוב רחמנא מלך בלבד, ולא בעי אין צורך לכתוב גם ביכורים. ואנא אמינא שאפשר ללמוד ביכורים מקל וחומר ממלך:
ומה מלך, דדרכו לכבש, בכל זאת אין מינויו נוהג כי אם לאחר ירושה וישיבה. ביכורים, לא כל שכן שלא ינהגו אלא רק לאחר ירושה וישיבה. 13
13. הגמרא לא סברה עתה את הסברא דלעיל שביכורים יתחייבו לאלתר משום דמיתהני. תוס' ד"ה ביכורים. ובריטב"א מפרש דהמאן דאמר הזה לא ניחא ליה בצריכותא דלעיל שביכורים מיתהני, שקשה על זה מתרומות ומעשרות שגם נהנה ובכל זאת נוהג רק לאחר ירושה וישיבה. ועל זה השיב דחלה תוכיח שמיתהני ונוהג מיד, ואם כן יש ללמוד ממנה, דקולא וחומרא דרשינן לחומרא.
ומאחר שהתורה כתבה גם ביכורים, הוי ליה שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין.
ואידך, התנא ההוא סובר, שאי כתב רחמנא הכי, אם היה כתוב רק במלך, הוה אמינא שדין ביכורים נוהג מיד, מידי דהוה אחלה, שהכל מודים שמצות הפרשת חלה נוהגת מיד עם הכנסם לארץ, 14 והייתי אומר שגם ביכורים דינם כחלה, לכן קא משמע לן הכתוב שגם דין ביכורים נוהג רק לאחר ירושה וישיבה.
14. דכתיב בחלה "בבואכם", ודריש בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות הכתובות בתורה שבכולם נאמר "כי יביאך" "כי תבאו", וכאן נאמר "בבואכם" - שמיד שבאו נתחייבו בחלה.
והוינן בה: והשתא דאמרת שכל מצוה שהיא חובת הגוף, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אם כן, "מושב" דכתב רחמנא גבי שבת, למה לי?
כיון ששבת היא חובת הגוף, פשיטא שהיא נוהגת בכל מקום, ומדוע היתה התורה צריכה לכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"? ומשנינן: איצטריך לכתוב "בכל מושבותיכם" כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דמועדות כתיבא השבת, שהיא נאמרה בפרשת המועדות בפרשת אמור, 15 תיבעי קידוש בית דין כי מועדות, כמו שהמועדות מתקדשים על ידי הבית דין, שהם מקדשים את ראש חדש, כך יצטרכו הבית דין לקדש את יום ראשון בשבוע כדי שיום השביעי יהיה שבת. 16
15. מכאן הקשו תוס' על רש"י שפירש "מושבותיכם" דשבת הוא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שפסוק זה לא נאמר בפרשת אמור אלא הכוונה ל"שבת היא לה' בכל מושבותיכם" האמור בפרשת אמור. תוס' ד"ה והרי (בעמוד הקודם). 16. רשב"ם בבא בתרא (קכא א) ד"ה שבת. והקשה החזון איש, לרבי אליעזר ברבי צדוק שסובר במסכת ראש השנה (כד א) שאם לא נראה הירח בזמנו אין בית דין מקדשין אותו ביום השלשים ואחד, שכבר קידשוהו שמים, למה צריך למעט שבת מקידוש בית דין שהרי כבר מקודש ועומד הוא וכבר קידשוהו שמים.
קא משמע לן הכתוב "בכל מושבותיכם" שאין צריך קידוש בית דין לענין שבת, שהרי הבית דין אינם מצויים בכל מקום שנוהגת בו שבת. 17
17. רש"י הביא מהגמרא בסנהדרין (יא ב) שאין מעברין את השנה רק ביהודה דכתיב "לשכנו תדרשו", ודרשינן כל דרישה שאתה דורש, לא יהיו אלא בשכנו של מקום, דהיינו במקום המקדש, שהוא ביהודה.
ותו הוינן בה: "מושב", דכתב רחמנא גבי חלב ודם, שנאמר (ויקרא ג יז) "חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו", למה לי? שהרי חלב ודם הם חובת הגוף ופשיטא שהן נוהגות בכל מקום?
ומשנינן: איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי, שהרי המקרא דלעיל של חלב ודם נאמר סמוך לעניני הקרבנות בפרשת ויקרא, לכן רק בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם, אבל בזמן דליכא קרבן לא יאסרו חלב ודם, לכן קא משמע לן "בכל מושבותיכם", שתמיד אסור חלב ודם.
ותו הוינן בה: "מושב" דכתב רחמנא גבי מצה ומרור, 18 שנאמר (שמות יב כ) "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", למה לי? והרי הם חובת הגוף!?
18. נקט מרור אגב שגרת הלשון, שבמרור לא נאמר "מושב", והוא באמת אינו נוהג רק בזמן הבית עם הקרבן פסח. רש"ש. וכן הוא ברמב"ן.
ומשנינן: איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו" את הקרבן פסח, לכן רק בזמן דאיכא קרבן פסח, אין, אז חייבים באכילת מצה ומרור. אבל בזמן דליכא קרבן פסח, לא יהיו חייבים לאכול מצה ומרור, לכן קא משמע לן שתמיד חייבים לאכול מצה ומרור.
ותו הוינן בה: "ביאה" דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור, בפרשת "והיה כי יביאך" שבתפילין, למה לי? והרי הן חובת הגוף, ונוהגות גם בחוץ לארץ?
ומשנינן: ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, המבאר את הכתוב כהבטחה לעם ישראל עוד בהיותם במדבר: עשה מצוה זו של תפילין ופטר חמור, שבשבילה תיכנס לארץ.
והוינן בה: בשלמא למאן דאמר "מושב", כל מקום שאתם יושבים, משמע, ואין משמעו לאחר ירושה וישיבה דוקא, ואם כן איסור "חדש" על אף שנאמר בו "מושבותיכם", נוהג מיד עם הכנסם לארץ, היינו דכתיב כשנכנסו לארץ ישראל (יהושע ה יא) "ויאכלו מעבור (תבואת) הארץ ממחרת הפסח", ומשמע שדוקא ממחרת הפסח, שהוא זמן הקרבת העומר, אכול (אכלו תבואה חדשה), אבל מעיקרא, לפני כן, לא אכול.