פרשני:בבלי:בבא בתרא צג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ב. רבי יוסי אומר: נותן לו דמי זרע. המוכר חייב להחזיר לקונה את הכסף ששילם עבור זרע הפשתן. משום שהולכים אחר הרוב, ורוב הפשתן שבעולם נקנה לזריעה, והרי זה מקח טעות.
ג. אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אמנם רוב הפשתן בעולם נקנה לזריעה, אך הרבה אנשים לוקחין אותו לדברים אחרים, למאכל ולרפואה. וכנגד אדם אחד שקונה עשרה סאים לזריעה, יש מאה אנשים שקונים סאה אחת (ביחד) למאכל ולרפואה. 25 והולכים אחר רוב האנשים ולא אחר רוב הפשתן. הלכך לא הוי מקח טעות בכך שלא היה ראוי לזריעה.
25. הקשה הרש"ש (במשנה), האיך יתכן שרוב הפשתן שבעולם נזרע, שהרי מבואר בגמרא בבא מציעא (קה ב) שלכל הפחות הארץ מצמיחה פי ארבע מהזרעים, ואם כן, בכל שנה יצמח פי שתים מהזריעה הקודמת עד שלא ישאר מקום בעולם לזרוע? ותירץ, שרוב הפשתן ודאי מיועד לשימוש, כגון לעשיית שמן וכדומה, אלא שאותם אנשים שקונים לכך הם קונים הרבה ביחד. והקונה הזה שאנו מסתפקים עליו אינו מהם. ומתוך הפשתן שנמכר מעט מעט, רובו מיועד לזריעה ורק מיעוטו לאכילה.
ועתה דנה הגמרא, ומבארת מי הם התנאים החולקים:
מאן תנאי? מי הם התנאים שאמרנו זה עתה שהם חולקים במחלוקת של רב ושמואל, האם הולכים בממון אחר הרוב? 26
26. הקשה הפני שלמה: הרי אפשר לדעת אם האדם הזה קנה לזריעה או למאכל, שאם קנה הרבה ודאי לזריעה קנה ואם קנה מעט ודאי למאכל קנה? ותירץ, יתכן שאדם זה הוא סוחר שקונה בשביל למכור לאחרים. וגם אם קנה הרבה, בדעתו למוכרם לאחרים מעט מעט לאכילה.
אילימא רבי יוסי והחכמים ש"אמרו לו", שרבי יוסי הולך אחר הרוב, וחכמים ש"אמרו לו" אינם הולכים אחר הרוב. אין זה נכון.
כי הרי תרוייהו, בתר רובא אזלי. שניהם סוברים שהולכים אחר הרוב, אלא שהם חולקים אחר איזה רוב הולכים: מר, חכמים ש"אמרו לו", אזיל בתר רובא דאינשי, הם סוברים שהולכים אחר רוב האנשים שקונים זרע פשתן, והם קונים אותו לאכילה. ולכן הם פוטרים את המוכר מלשלם לקונה עבור הפשתן שאינו ראוי לזריעה.
ומר, רבי יוסי, אזיל בתר רובא דזריעה. הוא הולך אחר רוב הפשתן שמיועד לזריעה ולא לאכילה. ולכן הוא סובר שהמקח טעות.
אלא, בהכרח, אלו הם התנאים החולקים ביניהם:
אי או תנא קמא ורבי יוסי.
אי או תנא קמא ו"אמרו לו".
דהיינו, תנא קמא ודאי סובר שאין הולכים בכלל בממון אחר הרוב. (ואי אפשר לומר שלכן הוא פוטר את המוכר מלשלם משום שהולכים אחר רוב האנשים ולא אחר רוב הזריעה, שאם כן היינו "אמרו לו").
ואילו רבי יוסי ו"אמרו לו", שניהם סוברים שהולכים בממון אחר הרוב, אלא שהם חולקים ביניהם מהו הרוב שהולכים אחריו. 27
27. כתב הרש"ש: נסתפקו האחרונים בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, ובחנות הנבילה מוכרים יותר בשר מכל תשע החנויות הכשרות, האם הולכים אחר רוב החנויות או אחר רוב הבשר. ולכאורה זו היא פלוגתת רבי יוסי ואמרו לו, אם הולכים אחר רוב הפירות, והוא הדין שהולכים אחר רוב הבשר, או אחר רוב האנשים והוא הדין אחר רוב החנויות. אולם אפשר, שה"אמרו לו" אינם סוברים שרובא דאינשי עדיף מרובא דזריעה, אלא שהם שקולים והמוציא מחבירו עליו הראיה.
תנו רבנן: המוכר לחברו זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל, וזרען ולא צמחו, מהו נותן לו? מה משלם המוכר לקונה?
דמי זרע. הוא מחזיר לו רק את הכסף שהוא שילם עבור הזרעונים, ולא הוצאה. הוא אינו חייב לשלם לו עבור מה שהשקיע בחרישה ובשכר הפועלים. משום שזה רק גרמא בעלמא, שגרם לו הפסד, וגרמא בנזקין פטור.
ויש אומרים: משלם לו אף הוצאה. גם על מה שהפסיד בהוצאות החרישה ושכר הפועלים. 28
28. כתב הרשב"ם: נראה בעיני דקנסא הוא.
והוינן בה: מאן יש אומרים? מי הוא התנא הסובר שצריך לשלם לו גם את ההוצאה? 29
29. בסוף מסכת הוריות נאמר שקנסו את רבי נתן לקרוא לו בשם "יש אומרים", מכל מקום כאן היתה קבלה בידם ש"יש אומרים" הוא רבי שמעון בן גמליאל. תוס' ד"ה מאן.
אמר רב חסדא: רבן שמעון בן גמליאל היא.
ודנה הגמרא: הי רבן שמעון בן גמליאל? איזה רבן שמעון גמליאל, כלומר היכן מצינו שרבן שמעון בן גמליאל סובר כן.
אילימא, אם תאמר שהוא רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין.
דתנן: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן.
ואימא סיפא, שכתוב בסיפא של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן.
ולכאורה תקשי, הרי תנא קמא נמי הכי קאמר, גם הוא סובר כן, שהרי הוא אומר זרע פשתן הוא דאינו חייב באחריותן, משום שיש מיעוט ממנו שנקנה לצורך אכילה, ומשמע, הא זרעוני גינה, שאינן נאכלין כלל, חייב באחריותן. ובמה נחלקו התנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל?
אלא לאו, האם לא, בהכרח, הוצאה איכא בינייהו. המחלוקת ביניהם היא, האם המוכר צריך לשלם גם את ההוצאה, או לא.
מר תנא קמא סבר, כי רק דמי זרע הוא משלם.
ומר, רבן שמעון בן גמליאל, סבר, אף הוצאה. 30
30. והכי קאמר רבי שמעון בן גמליאל: זרעוני גינה שאינן נאכלין, חייב בכל אחריותן, ואפילו הוצאה. רשב"ם.
הרי לנו שרבן שמעון בן גמליאל הוא התנא שסובר שמשלם גם עבור ההוצאה.
ודוחה הגמרא: ממאי, מנין לך שאכן כך היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל!?
דלמא איפכא, שמא התנא קמא הוא הסובר שחייב גם בהוצאה, ורבן שמעון בן גמליאל מחייב רק בדמי זרע. ואם כן, יתכן לומר שבברייתא דלעיל, התנא קמא הוא רבן שמעון בן גמליאל, והיש אומרים הם התנא קמא.
ומשנינן: הא, לא קשיא. משום שכל תנא בתרא, לטפויי מילתא קאתי, הוא בא להוסיף על דברי קודמו. ואם כן, רבן שמעון בן גמליאל בא להוסיף על דברי התנא קמא שגם על ההוצאה חייב לשלם.
ועדיין מקשינן: ודלמא אין כאן מחלוקת כלל בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, אלא כולה, כל המשנה, רבן שמעון בן גמליאל היא, ולא מדובר כלל בענין התשלום עבור ההוצאה. וחסורי מחסרא, והכי קתני:
המוכר פירות לחברו, וזרען, ולא צמחו אפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן, דברי רבן שמעון בן גמליאל. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן. ומשמע כי דוקא זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל. הא זרע פשתן, שראוי לאכילה, אינו חייב באחריותן. 31
31. לפי גירסת רשב"ם ומהרש"ל.
ועדיין איננו יודעים היכן אמר רבן שמעון בן גמליאל שהמוכר זרעוני גינה חייב לשלם גם את ההוצאה.
ומשנינן: אלא הא רבן שמעון בן גמליאל.
דתניא: המוליך חטין לטחנת הקמח לטחון. והדרך היא ללתות (להשרות) את החטים במים לפני הטחינה, ולכותשן במכתשת כדי להסיר את הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה. והטוחן לא לתתן את החטים, ועשאן סובין שהקמח יצא גס וגרוע, או מורסן, קמח גס אך פחות גרוע מסובין.
או שנתן קמח לנחתום כדי שיאפה לו פת, ואפאו פת ניפולין, שמתפורר ונופל.
או שנתן בהמה לטבח לשוחט, וניבלה -
בכל אלו חייב לשלם לו מפני שהוא כנושא שכר (עיין בהערה 32 ).
32. הגמרא בבבא קמא (צט ב) מגיהה "מפני שהוא נושא שכר", כי דוקא כאשר הוא מקבל שכר הוא חייב. אבל אם עושה בחנם פטור, כיון שהוא אומן. שכך הוא הדין האומן, שחייב בנזק שאירע תחת ידו רק כשעושה בשכר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: מלבד התשלום על הנזק שנגרם לו, נותן לו גם דמי בושתו, שנתבייש בפני אורחיו על שהזמינם ואין לו מה להאכילם, ודמי בושת אורחיו, שהלכו כלעומת שבאו.
ואם כן, כל שכן שרבן שמעון בן גמליאל מחייב לשלם עבור ההוצאה שהלה הפסיד ממון בגללו.
וזהו אם כן, רבן שמעון בן גמליאל שמחייב על ההוצאה.
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים: המוסר סעודה לחבירו שיכין לו את הסעודה לצורך אורחיו, וקלקלה, נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. 33
33. לכאורה רבי שמעון בן גמליאל מחייב מצד הדין, ולמה אמר שהוא רק מנהג. ומה הלשון "מנהג גדול"? ומבאר המהרש"א, שמעיקר הדין לא מחייב רבי שמעון בן גמליאל רק כשהיה מקבל שכר. אבל בחנם פטור. אלא שהיה מנהג שאפילו המוסר סעודה לחבירו דהיינו בחנם שישלם לו על מה שקלקל. ומה שנקט מנהג גדול משום שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה (והמנהג היה לשלם לאורחים על בושתם).
עוד מנהג גדול היה בירושלים: מפה היתה פרוסה על גבי הפתח. כל זמן שמפה פרוסה, אורחין נכנסין. שזה סימן שבעל הבית חפץ שיכנסו אורחים. 34 נסתלקה המפה, אין האורחין נכנסין, שזה סימן שבעל הבית אינו רוצה שיכנסו עתה אורחים. ותקנה טובה היא להכנסת אורחים שידעו היכן הם יכולים לאכול. 35
34. כתב הפרישה באורח חיים (קע טז) שטעם המפה להראות שעדיין הזמן ליכנס וליטול ידים לסעודה. והמהרש"א כתב, שענין המפה הוא שכל זמן הכנסת אורחים היה הפתח פתוח לרוחה כמו אצל אברהם אבינו, שנאמר "והוא יושב פתח האהל". אלא שהוא היה דר במקום שאין היזק ראיה ולא היה צריך למפה. אבל בירושלים, שהיה היזק ראיה, היו פורסין מפה כנגד חלל הפתח מפני היזק ראיה. ואפשר, שלכן עשו במפה, על שם הסעודה, כדאמרינן "פורס מפה". וכשנסתלקה המפה, היינו שהיו סוגרים את הדלת שלא יכנסו עוד אורחים. ואפשר שעשו זה כדי לדקדק באורחים שיהיו מהוגנים. 35. כתב בן יהוידע: קשה, בשלמא במוסר סעודה לחבירו נקרא מנהג גדול מפני שמוציאין ממון בניגוד לדין שמצד הדין לא היה צריך לשלם לו, ובפרט שהוא מכין לו את הסעודה בחנם, אך גדול כח המנהג שנהגו כך. אבל כאן, למה נקרא מנהג גדול, יאמר מנהג סתם? ותירץ, שקראוהו מנהג גדול משום שהוא היפוך ההגיון, שמפה פרוסה הוא כמו גדר בפני האורחים, ואדרבה אז נכנסים, וסילוק מפה לכאורה אז הפתח פתוח, ובכל זאת נמנעים אז מליכנס. והטעם בזה, לרמז לאורח שאף על פי שתראה חברך פותח ביתו לפניך, אתה הוקר רגלך מבית רעיך. ולכן נקרא מנהג גדול, כי מלבד פשוטו, יש בו רמז נאה על ענין אחר.
מתניתין:
המוכר פירות (תבואה) לחבירו, הרי זה הקונה מקבל עליו רובע הקב טנופת (פסולת) לכל סאה של תבואה שקנה. לפי שסתם תבואה יש בה פסולת ביחס של אחד לעשרים וארבע (הסאה היא ששה קבין).
וכן המוכר תאנים לחבירו, מקבל עליו עשר תאנים מתולעות, לכל מאה תאנים, דהיינו עשירית, שהדרך להיות בהם כן.
וכן המוכר מרתף של יין לחבירו, מקבל עליו עשר קוססות, עשר חביות של יין מקולקל, למאה חביות.
וכן המוכר קנקנים כדים בשרון, 36 מקבל עליו עשר פיטסות, כדים רעועים, למאה. 37
36. הרמב"ם מפרש, שנקט שרון לפי שלא היה שם מנהג קבוע כמה הלוקח מקבל. שבמקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג. רמב"ם הלכות מכירה (יח יד) וראה מגיד משנה שם. והמאירי כתב, ששם היו רגילים למכור הרבה חביות. 37. הרשב"ם לקמן (צז ב) ד"ה הכי גרסינן הביא תוספתא, האומרת שאם היו יותר מעשר קוססות או עשר פיטסות למאה, אין צריך המוכר להחזיר לו את כולם, אלא רק את העודף על העשר, היות וכל הטעמים שנאמרו בגמרא לקמן לגבי טינופת שמחזיר לו את הכל, לא שייכים כאן.
גמרא:
תאני בר קטינא: מה שנאמר במשנה שהקונה מקבל עליו רובע טנופת, אין הכוונה לרובע של עפרורית, שעל תערובת של עפרורית אין האנשים מוחלים, אלא רובע קטנית לסאה, שאם היה תערובת של קטניות בתבואה, הרי הקונה מקבל עליו עד רובע הקב לסאה תבואה.
ומקשינן: וכי עפרורית לא מקבל עליו הקונה?
והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה: הבורר צרור מגרנו של חבירו, שהוציא לו צרור (עפרורית) מתוך החטים שלו, וגרם לו נזק בכך, שהיה יכול למכור את החטים ביחד עם הצרור המעורב בהם, 38 <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> נותן לו דמי חטין, צריך לשלם לו כאילו הצרור היה חטים. 39
38. ואינו יכול לחזור ולערב אותו, שאם כן, עושה עול בידים, ונאמר "לא תעשו עול". וגם הלוקח אינו מוחל אלא אם כן נתערב מעצמו, ולא כשהמוכר מערבו בידים. רשב"ם (לקמן צד א). 39. שהוא מזיק בידים, שהצרורות שוים כמו חטים. וגם אם לא נחשיבו כמזיק בידים, שהרי הצרור עצמו אינו שוה כלום, מכל מקום, הוא חייב מדינא דגרמי, כמו השורף שטרותיו של חבירו וזורע כלאים בשדה חבירו. שהלכה כרבי מאיר דדן דינא דגרמי. והחילוק בין "דינא דגרמי", שמחייב בו רבי מאיר, ל"גרמא בנזקין", שפטור, הוא כך: גרמא בנזקין הוא בכגון השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, שההיזק ניכר, אך האדם לא עשאו בידים אלא רק גרם עכשיו שיבא הנזק לאחר מכן מעצמו. ואילו "גרמי" הוא מזיק בידים, אך ההיזק אינו ניכר, כגון כאן, שהוא בורר צרורות מגרנו של חבירו שהוא עושה זאת בידים אך הדבר אינו ניכר שנעשה לו היזק לחבירו. וכן שורף שטרותיו של חבירו. כי הצרור והשטר אינם שוים בעצמם כלום. רשב"ם. והתוס' הביאו את שיטת הריב"ם, שהטעם שמשלם לו על הצרור שהוציא מגרנו, הוא משום שרבה סובר כרבי שמעון, שדבר הגורם לממון כממון דמי, והצרור גורם לו לממון, שהיה יכול לקבל עליו ממון כמו חטים. והר"י חולק עליו, וסובר כי אפילו רבנן, החולקים על רבי שמעון, מודים כאן בצרור, כי דוקא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אדם אחר ושרפו, נחשב לדבר הגורם לממון ולא כממון עצמו, כי החמץ עצמו אינו שוה לשום אדם אלא רק לגזלן עצמו, בכך שיכול להחזירו לבעליו, ולומר לו הרי שלך לפניך. אבל בצרורות, נחשב הדבר כאילו גזל חטים עצמם, שהרי הוא מוכר אותם בתור חטים. (כוונתם לומר, שבצרורות הם שוים למוכר שווי של ממש, שהרי הוא יכול למוכרם לכל מי שירצה. אבל החמץ, אפילו לגזלן אינו שוה אלא רק לענין השבת הגזילה, ולא לדבר אחר. פני שלמה). וגם אינו דומה לשורף שטרותיו של חבירו, שהוא רק גרמי, ששם אינו שורף את החוב עצמו רק את הנייר שאינו שוה כלום. תוס' ד"ה נותן.
הרי שגם עפרורית מותר למכור עם החטה!