פרשני:בבלי:בבא בתרא קיג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קיג א

חברותא

תניא אידך, "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר", בסיבת הבעל הכתוב מדבר.
אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן?
כשהוא אומר "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" הרי הסיבת הבן אמור.
הא מה אני מקיים "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסיבת הבעל הכתוב מדבר.
ומשמעות דורשין איכא ביניהו: לתנא דברייתא קמא, דרשינן מ"מטה אחר" שאין הכונה לבן, אלא לבעל. וממילא מוכח שהפסוק הראשון עוסק בהסבת הבן. כנ"ל.
ואילו לתנא דברייתא בתרא, לא נראה לדרוש מ"מטה אחר" דהיינו הבעל.
אלא, מסברא העמיד את הפסוק הראשון ("ולא תיסוב ... ממטה אל מטה") בבן, שהוא קרוב יותר לאמו מהבעל, ומתוך כך אייתר ליה קרא בתרא להעמידו בהסבת הבעל  80 .

 80.  על פי הרשב"ם. ועיין בתוספות בשם רבינו תם, שגרס אחרת בגמרא. ובאר לפי דרכו.
על כל פנים מבואר, דכולי עלמא מיהת פרשו, "ממטה למטה אחר" בסיבת הבעל הכתוב מדבר.
מאי משמע? כלומר, מנין לברייתא הראשונה שהפסוק עוסק בהסבת הבעל  81 ? אמר סימן (שם אמורא  82 ), אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר, איש בנחלתו ידבקו"., "איש" לשון אישות, דהיינו, הבעל.

 81.  אך לברייתא השניה לא קשיא. כיון שהיא לא דרשה ממשמעות הפסוק, אלא מסברא הפסוק הראשון עוסק בבן, שהוא קרוב טפי, וממילא הפסוק השני איירי בבעל. כנ"ל. רשב" ם.   82.  אך ביעב"ץ כתב, "נראה דחסירה כאן תיבת "אימ"ם", וצריך לומר, "סימן אימ"ם". והוא ראשי הארבע תיבות של מקראות שדייקו הנך אמוראי בסמוך. והיינו, איש, ידבקו, ממטות, ממטה. ולפי שהוא דומה לתיבת סימן ולא ידעו מה הוא לפיכך השמיטוהו המדפיסים". ע"כ.
ודחינן: תרוייהו (בשני הפסוקים) "איש", כתיב בהו.
ואף בפסוק הראשון נאמר, "ממטה אל מטה, כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל"  83 .

 83.  צריך באור, וכי המתרץ לא ידע דתרוייהו כתיב בהו "איש", ו"ידבקו"? אכן התוספות כתבו, "פעמים שלא היו בקיאים בפסוקים". וכבר תמה עליהם בעין זוכר (מערכת א' אות קיט') מדברי רש"י פרשת כי תישא (שמות לא' יח') דתלמיד חכם צריך להיות בקיא בכד' ספרים ? וברשב"ם כתב, גם המתרץ ידע דתרוייהו "איש" כתיב בהו, אלא סבר כיון שקרא ד"מטה אחר" נאמר בו "איש", ודאי הכוונה לבעל, וממילא הפסוק השני מיותר, ועלינו להעמידו בהסבת הבן. ו"איש" דקרא קמא, אתיא לדרשא בעלמא. ועל זה מקשינן, מה ראית לומר ד"איש" דקרא אחרון דוקא, ו"איש" דקרא קמא לדרשא בעלמא, ומדוע לא נאמר איפכא? ואכתי מנלן דקרא בתרא בסיבת הבעל?
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא "ידבקו". ולשון "דבק" שייך אצל הבעל. דכתיב, "ודבק באשתו".
ודחינן: תרוייהו "ידבקו" כתיב בהו.
אלא אמר רבא: אמר קרא "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". נסמכה מילת "ידבקו, למילת "מטות", ומשמע שנאמר על הבעל, שהוא המחבר ומדבק בין המטות.
רב אשי אמר: אמר קרא, "ממטה למטה אחר", ובן לאו אחר הוא. שהרי כרעא דאימיה הוא. ולכן דרשינן ליה על הבעל.
אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן, אמר רבי ינאי, אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה  84 :

 84.  התוספות הסתפקו מי היה "קרחה" אביו של רבי יהושע. דעת רבינו יצחק, שקרחה הוא רבי עקיבא. שהיה קרח. ואכן מצינו שבנו של רבי עקיבא נקרא יהושע. אך לרבינו תם לא נראה שיקראו לרבי עקיבא "קרחה" על שם קרחתו. דהא גנאי הוא. ולכן נראה לו לפרש שקרחה הוא שם אדם, כמו ק?רח. ולא כינוי.
מנין לבעל שאינו נוטל בירושת נכסי אשתו הראויים לבא לה בעתיד, (כגון, בנכסים שעתידה לרשתם מאביה) כבירושת נכסיה המוחזקים (כגון שמת אביה, וירשתו, ואחר כך מתה היא)?
שנאמר "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד".
ודרשינן: מנין ליאיר נכסים בגלעד שלא היה לו לשגוב אביו? אלא מלמד שנשא שגוב אשה, ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה, וירשה יאיר בנה. ומוכח, שאין הבעל יורש בנכסי אשתו הראויים לבא לה בעתיד  85   86 . ואומר "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו" וגו', מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר?

 85.  אבל הבן יורש את נכסי אמו הראויים לבא לה בעתיד. דכתיב, "ואם אין לו בת:. ", ודרשינן, "אין לו", "עיין עליה", כלומר, חפש לו יורשים מצד ביתו בכל אופן שתמצא. ומכאן למדנו, שבן הבת יורש את זקינו. נמצא שירושת הבן את אימו, עדיפא על ירושת בעל את אשתו. ואם כן קשה: מנלן שהבעל קודם לבן בירושת אשתו? ותרצו התוספות: כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה, אלא מחמת "שאירות", דהיינו, שהם חשובים כבשר אחד. אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן. ועיין עוד בתוספות לקמן (קיד ב ד"ה מה) דמהאי טעמא אין דין "מישמוש" בירושת הבעל. כיון שדין משמוש אינו שייך אלא במקום שיש קורבה, אך בעל אינו יורש משום קורבה, רק מחמת שאירות.   86.  א. מסקינן לקמן (קכה ב) שאין הבעל יורש בראוי. וכן נפסק להלכה. והנה לעיל נתבארה שיטת הרמב"ם שירושת הבעל דרבנן, ואסמכוה אקרא, וצריך באור - אם כן מדוע אינו יורש בראוי? ובאבי עזרי (קמא פרק ד מערכין הלכה כב) כתב, דירושת הבעל הויא מקניניי האישות, ולכן אינו זוכה אלא בנכסים שהיו בידיה בחייה. וראיה לזה, דאיתא בבכורות (נב ב) דעת רבי אלעזר, שירושת הבעל חוזרת ביובל. ועל כרחך הטעם כיון שהוא מזכויות הבעל וקניניו, הוי כמכר החוזר ביובל. אמנם להלכה קיימא לן כרבנן, שאינה חוזרת ביובל, כיון שעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ב. עיין לקמן (קכה ב תוד"ה אמר רב פפא) שהבעל יורש גם את השבח שהשביחו הנכסים בין מיתת אשתו לחלוקת הנכסים, כיון שהוא היורש היחידי, זכה בנכסים מיד, וברשותו בא השבח. אך בכור, אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים קודם החלוקה, כיון דהוי ראוי. ג. יש לדון, לענין מלוה שהלותה אשתו בחייה, האם הבעל יורש את החוב, או דילמא חשיב כראוי. ובתוספות לקמן (שם) כתבו, שאינו יורש את מלות אשתו, דהוי כראוי. וכמו שמצינו בבכור, שאינו נוטל פי שנים במלוה, דהוי ראוי. אך דעת הר"י מיגאש (שם), שיש לחלק בין בכור לבעל. דגבי בכור בעינן "מידי דמטא לידיה", דהיינו כל דבר שלא הגיע ליד אביו מחיים, אינו נוטל בו פי שנים. ולכן, במלוה, כיון שלא "אתא לידיה" ממש, אינו נוטל פי שנים. אך בעל יורש מלוה, כיון שכבר כעת יש לאשתו זכות ממונית באותו ממון, והבעל ירש זכות ממונית זו. ג. עיין בשולחן ערוך (אה"ע סי' צ ס"א), "כתבו לה מורישיה קרקע מחיים, ופירות לאחר מיתה, (דהיינו שהיה לאשה בקרקע זו קנין הגוף בלא קנין פירות) הבעל יורש אותה קרקע ממנה ". ונחלקו הפוסקים: החלקת מחוקק שם (סק"ד) כתב, שהבעל יורש גם את הפירות שיהיו לאחר מיתה. דהוה ליה מוחזק, מאחר שגוף הקרקע היה שלה קודם מיתת מורישיה. אך הבית שמואל כתב, שאינו יורש את הפירות. כיון דהוי ראוי, שהרי מורישיה עדיין יכולים למכור את הפירות, עד שלא ימותו. ובאבני מילואים (שם סק"א) כתב, שנחלקו בפירות מחוברים שנמצאו בקרקע בשעת מיתת מורישיה. אי חשיבי כראוי או כמוחזק. יעויין שם.
מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פנחס.
שואלת הגמרא: מאי "ואומר" (לשם מה נזקקנו לפסוק נוסף)?
ומתרצת הגמרא: וכי תימא (אם תדחה ותאמר) יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירתה,
תלמוד לומר, "ואלעזר בן אהרן מת ... ". ומיתורא דקרא דרשינן, דאיירי כשנשא אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה, וירשה בנו.
וכי תימא דנפלה ליה אותה שדה לפנחס בשדה חרמים, כדלעיל קיב א,
אמר קרא "בגבעת פנחס בנו", ולכאורה מילת "בנו" מיותרת, ודרשינן, נחלה הראויה לו, וירשה בנו. והיינו, נכסי אשתו הראויים לבא לאחר זמן. שאינו יורש אותם, אלא בנו ירשם  87 .

 87.  רבינו חננאל. הובא ברשב"ם. ובאופן נוסף פירש הרשב"ם: בהמשך אותו פסוק נאמר, "ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו, אשר ניתן לו בהר אפרים". ומשמע שבאו אלעזר ופנחס לדין על נחלה זו, שהיתה ראויה להנתן לאלעזר, ופסקו הבי"ד שתנתן לפנחס בנו. לפי שאין הבעל נוטל בראוי.
שנינו במשנה: "ובני אחות נוחלין ולא מנחילין".
תנא, בני אחות נוחלין, ולא בנות אחות. ולקמיה יבואר.

דרשני המקוצר