פרשני:בבלי:שבועות ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות ג ב

חברותא

ותמהינן: כיצד יתכן לומר ששתים מהן לפטור!?  הא דומיא דמראות נגעים קתני, מה התם כולהו לחיובא, שעל כל ארבעת המראות חייב להביא קרבן לטהרתו, אף הכא, בשבועות ובידיעות הטומאה, כולהו לחי ובא!?
אלא, לכן יש לומר: לעולם, רבי ישמעאל היא. ולא עוסקת משנתנו בחיוב קרבן על שבועת ביטוי אלא בחיובי מלקות. וכי לא מחייב רבי ישמעאל על שבועה לשעבר, קרבן הוא דלא מיחייב. אבל מלקות חיובי מחייב. ולמרות ששבועת שקר היא לאו שאין בו מעשה, ועל לאו שאין בו מעשה אין לוקין, הכא שאני -
וכדרבא, דאמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר למלקות, על אף שאין בה מעשה. דומיא דשבועת שוא.
חיוב מלקות על שבועת שקר נלמד מהפסוק האמור בשבועת שוא (שהיא שבועה לשנות את הידוע, כגון: שנשבע על אבן שהיא זהב) "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" - ה' הוא דלא ינקה את הנשבע לשוא, אבל בית דין מנקים אותו על ידי שמלקין אותו. ודרשינן מ"לשוא" "לשוא" האמור בפסוק פעמיים באם אינו ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר (שהיא שבועה על דבר שאינו ידוע לכל, כגון על אכילה אתמול).
ואמר רבא על לימוד זה של שבועת שקר משבועת שוא, שהוא אינו אלא על שבועת שקר לשעבר הדומה לשבועת שוא -
מה שבועת שוא אינה שבועה על העתיד אלא לשעבר בלבד, כי הרי משיצאה שבועת השוא מפיו נקבע שקרו ואין היא תלויה בעתיד, אף שבועת שקר נמי אינו חייב מלקות אלא על לשעבר בלבד.
אלא, שעדיין אין התירוץ שלם:
בשלמא לוקה על שבועה שאכלתי ושלא אכלתי, כדרבא.
ובשלמא אם נשבע שבועה שלא אוכל, ואכל, נמי לוקה, משום שלאו שיש בו מעשה הוא, שעבר על ידי מעשה אכילתו.
אלא הנשבע לעתיד כגון שאמר אוכל למחר, ולא אכל, אמאי לקי? והא לאו שאין בו מעשה הוא, ולא התרבה חיוב מלקות אלא על שבועת שקר לשעבר (שהיא דומיא דשבועת שוא). ונמצא, שלדברי רבי ישמעאל יש רק שלשה חיובי מלקות, שנים על העבר, ואחד על העתיד, ולא ארבעה!?
ומתרצת הגמרא: קסבר רבי ישמעאל, לאו שאין בו מעשה לוקים עליו. ולפיכך חייב מלקות גם על שבועת ביטוי על העתיד גם בלא מעשה.
ופרכינן: אי הכי, שמשנתנו כאן עוסקת בחיוב מלקות, וכתב התנא בסתמא שחייב גם על לאו שאין בו מעשה, קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן!
דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, (שלא נחלקו תנאים בדבר), ולפי זה יש לפסוק כמשנתנו שלוקים על לאו שאין בו מעשה, אך מאידך -
ואתמר: האומר "שבועה שאוכל ככר זה היום", ועבר היום ולא אכלה - רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו: אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר שאינו לוקה:
רבי יוחנן אמר, אינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! וריש לקיש אמר, אינו לוקה כי התראת ספק היא, והתראת ספק לא שמה התראה. (כי כאשר מתרים בו שיאכל היום, עדיין יש שהות בידו לאכול. ואם לא יאכל בסמוך להתראתם אינו עובר על השבועה).  1  ואם כן, קשיא אדרבייוחנן, דאמר הלכה כסתם משנה, ומשנתנו סותמת כרבי ישמעאל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ואילו רבי יוחנן פוסק שאין לוקים עליו!?

 1.  יש לדון, מתי היא שעת העבירה, האם היא בסוף היום, או שהיא נמשכת במשך כל היום, כיון שהתחייב לאכול במשך היום הזה? ולשני הצדדים הללו קשה להבין מדוע נחשבת ההתראה להתראת ספק? כי אם העבירה מתמשכת בכל היום, נמצא שהתרו בו סמוך לעשיית העבירה, וזה שהעבירה נמשכת במשך כל שעות היום אינו עושה את זה להתראת ספק. ואם נאמר שהעבירה היא רק ברגע האחרון של היום, הרי ההתראה שהתרו בו שלא בשעת העבירה אינה התראה כלל. והיה מקום לומר באופן שלישי, שהוא עובר מיד על כך שאינו אוכל, במידה שעד סוף היום לא יאכל, שאז מתברר למפרע שהעבירה על השבועה לאכול נמשכה בכל היום, החל מהרגע הראשון. אך מוכיח הגר"ש (שיעורי רבי שמואל למסכת מכות טו ב אות תכב) מהתוספות לקמן בדף ד א, שהעבירה אינה מתחלת מיד, אלא רק בסוף היום.
ומשנינן: הא דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה' היינו רק כשאין סתם משנה אחרת החולקת עליה. אבל כאן, רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, הוא מצא "סתם משנה" אחרת, שלפיה אין לוקים על לאו שאין בו מעשה, ופסק רבי יוחנן כמותה.
והוינן בה: הי סתמא אחרינא אשכח רבי יוחנן?
אילימא האי סתמא, דתנן: אבל המותיר מבשר קרבן הפסח, בקרבן טהור וכשר, וכן השובר את העצם בקרבן פסח שהיה טמא אינו לוקה את הארבעים! ודייקינן: בשלמא שובר עצם בקרבן טמא פטור ממלקות דכתיב "ועצם לא תשברו בו" ואמרינן - בכשר ולא בפסול. אבל המותיר בקרבן טהור, מאי טעמא לא לקי ארבעים? לאו, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! ועל סתמא זאת סמך רבי יוחנן.
הרי יש לדחות: שהרי נחלקו רבי יעקב ורבי יהודה בפירוש טעמה של המשנה, אם אכן הפטור ממלקות הוא מצד לאו שאין בו מעשה או מצד לאו הניתק לעשה. ואם כן, תיקשי, וממאי, מנין לו לרבי יוחנן שמשנה סתמא זאת דרבי יעקב היא, דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו!?
דלמא רבי יהודה היא, ופטור ממלקות משום טעם אחר, משום שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, וניתק את הלאו לעשה. ולדברי רבי יהודה אפשר לדייק איפכא - הא לאו הכי, אם לא היה הכתוב מנתקו לעשה, לקי על הלאו למרות שאין בו מעשה!
ומביאה הגמרא את הברייתא שנחלקו בה רבי יהודה ורבי יעקב בהסבר המשנה:
דתניא: "לא תותירו ממנו עד בוקר. והנותר ממנו עד בוקר - באש תשרופו!", בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. רבי יעקב אומר, לא מן השם הוא זה! אין זה טעמו של הפטור ממלקות, אלא משום דהוה לאו שאין בו מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
אלא, רבי יוחנן, האי סתמא אשכח -
דתנן לקמן כז ב: שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר פעם נוספת על שבועתו, ואמר: שבועה שלא אוכלנה, ואכלה לאחר מכן,

דרשני המקוצר