פרשני:בבלי:עבודה זרה טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה טו ב

חברותא

ומבארת הגמרא: ומנא תימרא, מנין לנו לומר, דאמרינן כהאי גוונא, שיש לתלות שקונהו לשחיטה, ולהקל? -
לפי שמצינו לגבי הלאו של "לפני עיור", שבמקום אשר יש לתלות שקונהו לשחיטה - תולין לקולא, ואין לו לחשוש משום "לפני עיור".  7 

 7.  כך פירש רש"י, ובדבריו יש טעות הדפוס. עיין בספר עבודת עבודה.
דתנן, שנינו במסכת שביעית (ה ח): בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם לישראל החשוד על כך שאינו שומר על מצות שביעית פרה החורשת, המלומדת לחרוש, בשביעית, משום "לפני עיור". ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה, ותלינן שקונה אותה לשחיטה.
ומוכח שלגבי הלאו של "לפני עיור", אפשר לתלות שהמכירה היא בהיתר כי יתכן ולא יבוא לכלל מכשול, ובדומה לזה סמך רב הונא כשמכר את בהמתו לגוי, שאפשר לתלות שקנה אותה הגוי לשחיטה, ולכן אין מקום לגזירה משום חשש של שאלה ושכירות ונסיוני לגבי שבת.
אמר רבה: מי דמי? מה הדמיון?! והרי התם, לגבי שביעית, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ולכן, אף אם הקונה יעבוד בבהמתו בשביעית, הוא אינו עובר על איסור, ולא שייך לגזור שלא למכור בהמתו לישראל אחר משום "שאלה שכירות ונסיוני". וכל הטעם שאסרו בית שמאי, הוא רק משום "לפני עור", שהישראל המוכר מכשיל את חבירו הקונה, בכך שמאפשר לו לעבור על איסור חרישה בשביעית. ועל כך טוענים בית הלל, שהיות וזה לא ברור שאכן חברו יחרוש בה ויהיה "מכשול", כי יתכן שקונה אותה לשחיטה, לכן תולין שכוונתו לשוחטה, ומותר למכור לו בלי לחשוש ללאו של לפני עיור.
אבל הכא, לגבי שבת, הרי אדם מצווה על שביתת בהמתו, ושפיר שייך לגזור שלא למכור לגוי אטו "שאלה שכירות ונסיוני", ומנין שגם לגבי חשש זה אפשר לתלות ולהתיר?  8 

 8.  כן פירש רש"י. וביתר ביאור (על פי דברי הריטב"א): איסור "לפני עור" אינו אלא כשודאי מכשילו, אלא שחכמים אסרו אפילו ב"סתם", אם יש סברא קרובה שיעבור הנכשל באיסור, ואילו במקום שיש לתלות לקולא, החזירוהו לדין תורה, ומותר. מה שאין כן באיסור שביתת בהמתו, חוששין חכמים כשם שחששו בשאר איסורי תורה, ולא תלינן לקולא. וזו הרי הסיבה שאסרו מכירה משום גזירת שכירות, ואיך תלינן לקולא. הקשה בתוס' רבינו אלחנן: מה הקשה רבה? הלא רב הונא ידע היטב שהאיסור בפרה הוא משום שביתת בהמתו, ואילו בשביעית האיסור הוא משום "לפני עור", אלא שסבר שיש להשוות שני האיסורים, וכשם שהתיר "לפני עור" משום תליה לקולא, כן מותר "שביתת בהמה" משום תליה לקולא, ומה מחדש לו רבה בקושייתו ? ועוד מקשים התוס' על פירוש זה, אם כן, איך תתפרש קושית אביי "והרי שדה", ומה רצה להביא משם, הרי בשדה אין שום איסור מכירה משום גזירת "שאלה ושכירות ונסיוני", ומותר למכור לגוי ולא גזרו משום שמא ישכירנו. (תוס' רבינו אלחנן: משום שלא שכיח, ועיין מהרש"א) - וכל מה שדנים על שדה הוא רק אם מותר למכור לישראל החשוד ויעבור המוכר על "לפני עור". לכן מפרשים התוס' קושית רבה בדרך אחרת, והיא: בשלמא בשביעית, אין איסור על "גוף הבהמה", ואין כאן גנאי (כנראה כוונתם: זלזול באיסורים), ולכן התירו בית הלל כשאפשר לתלות. אבל לגבי שבת, שהאיסור הוא בגוף הבהמה, והבעלים יעברו על איסור כשבהמתם תעבוד בשבת, אין סברא להתיר מטעם תלייה בהיתר. (ומתורצת קושית רבינו אלחנן: רבה אכן מצא סיבה לחלק ביניהם). ועל כך מקשה אביי שפיר: הרי שדה בשביעית שהאיסור הוא על "גוף הקרקע", ובכל זאת התירו מטעם תלייה. (ומתורצת קושית התוס'). ולפי ביאור הריטב"א, שהבאנו, לא קשה קושית רבינו אלחנן, דרבה בא לחדש, שיש מקום לחלק בין איסור "לפני עור" שלא נאמרה בספק מכשול, לבין "שביתת בהמה". וכן לא קשה קושית התוס', דאביי בא להקשות ולהוכיח שאפילו כשיש לאו של "שביתה" גם כן תלינן בתליית היתר. ומה שאמר הריטב"א שהלאו של "לפני עור" אינו בספק מכשול, מבואר היטב בחזון איש שביעית (סימן יב ס"ק ט), שאם לא יתנהו לו, עלול להיכשל באיסורים אחרים: מניעת חסד, דרכי שלום ולא תשנא את אחיך בלבבך.
אמר ליה אביי לרבה: וכי כל היכא דאדם מצווה על בהמתו, אסור למכור, ואין תולים שישתמש הקונה באופן המותר?
והרי שדה - דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ואף אם אינו עובד בעצמו, אלא ששדהו "נעבד" על ידי אחרים, עובר בעל השדה על איסור שביעית, וכמו שנאמר (ויקרא כה) "שנת שבתון יהיה לארץ" -
ותניא, שנינו בתוספתא דשביעית (פרק ג): בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר חרושה, העומדת לזריעה, לחברו החשוד לזרוע בשביעית, מפני שמכשילו לזרוע בה, ועובר המוכר על הלאו של "לפני עור". ובית הלל מתירין מפני שיכול להובירה, לעשותה אותה שדה בור, שתהיה ארץ לא זרועה.
הרי שאף על פי שאדם מצווה על שביתת שדהו, בכל זאת התירו בית הלל למכור לחברו ולא חששו ללאו של לפני עור, כי יש לתלות בהיתר, שיכול חברו להובירה.
ומאידך, מביאה הגמרא שקשה על דברי רבה, שאמר תולין בהיתר במקום שאין אדם מצווה על בהמתו -
מתקיף לה רב אשי: וכי כל היכא דאין אדם מצווה - שרי, מותר לו למכור, ותולים שהקונה ישתמש באופן המותר? והרי כלים, דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ובכל זאת תנן במשנה במסכת שביעית (ה ו): אלו הן הכלים שאין אדם רשאי למוכרן לישראל אחר החשוד לעבוד בהם בשביעית: המחרישה וכל כליה, שבהם חורשים שדה, העול של הבהמה החורשת, והמזרה, קלשון שזורים בו את התבואה ברוח בשעת הגורן, ובשעה שאין גורן עודרין בו את האדמה, והדקר, כלי חפירה. משום שהחשוד יעבוד בהם בשביעית, ונמצא שהמוכר מכשילו באיסור.
ולכאורה, לפי רבה, היה אפשר להתיר, כי יש לתלות שהקונה אינו מתכוין להשתמש בכלים לעבודה בקרקע בשנה השביעית אלא קונה אותם לצורך השנה הבאה. והרי אמר רבה שאם אינו מצווה על שביתה - תולין בהיתר?
אלא, אמר רב אשי: אין הדבר תלוי אם מצווה על הדבר או אינו מצווה, אלא רק במידת "ההסתברות" אם אכן יש במה לתלות -
כל היכא כל מקום דאיכא למיתלי, שיש במה לתלות, ומסתבר לתלות כך - תלינן. כגון הבהמה שמכר רב הונא, וכן שדה ניר שהתירו בית הלל, משום שדברים אלו אינם מצויים בכל שעה לקנותם, הרי אין ראיה מקנייתם עתה שהקונה עומד לעשות בהם עבירה עתה, לכן תולין לומר שקונה אותם עתה לצורך השנה הבאה, ואכן ישמור על מצוות שביעית. ואף על גב דמצווה.
וכל היכא דליכא למיתלי, במקום שלא מסתבר לתלות, לא תלינן אף על גב דאינו מצווה. ולכן אין מוכרים לו כלי עבודה, דלא מסתבר שקונה אותם לצורך שנה הבאה, שהרי מצויים הכלים הללו בכל שעה לקנותם, ומה לו לקנותם כבר עכשיו, ולכן אין תולין.
ומספרת הגמרא: רבה זבין ההוא חמרא, מכר חמור, שאינו עומד לשחיטה, לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים.
אמר ליה אביי: מאי טעמא עבד מר הכי, מה הטעם שעשית כן?
אמר ליה רבה: אנא לישראל זביני, אני מכרתי לישראל! אמר ליה אביי: והא והלא אזיל ילך הישראל ומזבין ליה לעובד כוכבים, ונמצא שאתה מכשילו באיסור מכירה לגוים?  9 

 9.  כתבו התוס' בשם רבינו אלחנן, שכאן לא שייך ההיתר של "לפני דלפני", כי שם אמרה הגמרא היתר זה בגוי שאינו מצווה על "לפני עור", לפיכך אין אנו חוששין אם יכשיל את אחרים, אבל כאן, שהמדובר בישראל, אנו מוזהרין שלא יבא לשום ישראל מכשול על ידינו. ובפשטות, כוונתם לומר כמו שכתב הר"ן בחידושיו על הרי"ף שמכשיל את הישראל בלאו של "לפני עור", שהוא לאו ככל הלאווים. (ועיין בחידושי אנשי שם ובשו"ת חות יאיר סימן קפ"ה). עוד תירצו התוס' שאיסור "לפני עור" הוא על הישראל החשוד, שהוא גם חשוד על שאלה שכירות ונסיוני. ועיין מה שכתב החזון איש יורה דעה (סימן ס"ב ס"ק כ"ד כ"ה), ובקהילות יעקב (סימן ד).
אמר ליה רבה לאביי: האם רק לעובד כוכבים קא מזבין ימכור הקונה ממנו, ואילו לישראל לא קא מזבין!? וכי הקונה שקנה ממנו לא יתכן שימכור לישראל?! לכן, יש מקום לתלות בהיתר.
איתיביה אביי משתי ברייתות שמוכח מהן שכן חוששין שמא החשוד ימכור לגוים:
הברייתא הראשונה עוסקת ב"כותים", והם עם שגרו בארץ ישראל ובמקצת דברים נהגו מנהגי ודיני ישראל, ובמקצת לא נהגו כלל, או, על כל פנים, נחשדו.
דתניא, מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים - מוכרין. ומקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.
ומבאר אביי, מאי טעמא, למה נהגו באותן מקומות שלא למכור, ולמה בהמה גסה אין מוכרים כלל? כלומר, איזה חשש יש לחשוש בהם?
אילימא, אם נאמר, משום דהכותים חשידי ארביעה על רביעת בהמה, הרי אי אפשר לומר כך, כי -
ומי חשידי, האם אכן הכותים חשודים על כך?!
והתניא, הרי שנינו ברייתא אחרת, שנאמר בה כי הכותים אינם חשודים על הרביעה, דתניא: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים משום שהגוים רובעים בהמות. ואפילו בהמות זכרים אצל גוים זכרים, ובהמות נקבות אצל גויות נקבות כמו שמבואר בפרק שני. ואין צריך לומר שאסור להעמיד בהמות נקבות אצל גוים זכרים, ובהמות זכרים אצל גויות נקבות, שאף נשיהם עושות תועבות הגוים. וכן אין מוסרין בהמה לרועה שלהן משום רביעה.
ואין מתייחדין עמהם להשאר אתם יחד, משום שהם חשודים על שפיכות דמים.
ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות מלאכה, מפני שהם יעבירו אותו לדתם, ועוד, מפני משכב זכור. ואיסור זה שייך אף בגויים.
אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים. זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, ואין צריך לומר שמותר להעמיד אצל הכותים זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. ומוסרין בהמה לרועה שלהן. ומתייחדין עמהם. ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. מפני שהכותים אינם חשודים בכל אלה.
אלמא, מוכח מכאן, כי לא חשידי כותים על רביעה.
ואם כן, מה שאמרה הברייתא שיש מקומות שנהגו לא למכור לכותים בהמה דקה, ומשמע ממנה שאסור בכל מקום למכור להם בהמה גסה, בהכרח הוא משום שחששו כי הכותי יחזור וימכרם לגוי!?
ועוד תניא: אין מוכרין להם לגוים דברים המזיקים, או כלי רציחה, וכדומה: לא זיין סייף ורומח, ולא כלי זיין בית יד לרומח ונדן לסייף. ואין משחיזין להן את הזיין. ואין מוכרין להן לא סדן, שקושרים בו רגלי האסירים, ולא קולרין כלי תלייה, ולא כבלים חבלי חניקה, ולא שלשלאות של ברזל לקשור את הידים -
ובכלל איסור זה, אחד עובד כוכבים ואחד כותי.
מאי טעמא, מה הטעם שאסור למכור כלי זיין גם לכותי?
אי נימא, אם נאמר שהטעם הוא משום דהכותים חשידי אשפיכות דמים כשם שגוים חשודים! אי אפשר לומר כך, כי -
ומי חשידי, וכי הכותים חשודים על שפיכות דמים, האמרת, הרי אמרו בברייתא הקודמת: ומתייחדין עמהן, עם הכותים. הרי שאינם חשודים על שפיכות דמים? -
אלא, בהכרח, שהטעם בשתי הברייתות הוא משום דאתי לזבונה לעובד כוכבים. שמא הכותי יבוא למכור את הבהמה, או את הכלים המשחיתים, לגוי.
ואם כן, איך מכר רבה את חמורו לישראל החשוד למכור אותה לגוי?
וכי תימא, שמא תרצה לחלק בין מכירה לכותי לבין מכירה לישראל החשוד למכור לגוי, כי כותי לא עביד תשובה, אין סיכוי שהוא ישוב בו מדרך הכותים שהוא נוהג בה, ולאחר שיקנהו הכותי הוא לא יחזור בו ממנהגו למכור לגוים, כי הכותי אינו מציית לגזירות חכמים שאסרו למכור לגוים. אך ישראל, עביד תשובה. וגם אם הוא חשוד על העבר למכור לגוי, יש לנו לתלות שעתה הוא לא ימכרנו לגוי, שיחזור בתשובה, ויציית לגזירת חכמים שגזרו לא למכור דברים אלו לגוי. ולכן מכר רבה את חמורו לישראל החשוד. הרי אי אפשר לומר כך. כי -
והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו חכמים שאסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד!
וכיוו ששמע רבה את דברי אביי, הוא חזר בו ממכירתו לקונה, ורהט רץ ורדף רבה בתריה אחרי הקונה תלתא פרסי שלש פרסאות, כדי לחזור ולקנות ממנו את חמורו.
איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו, שרדף אחריו פרסא אחת בחלא, בין החולות, מקום קשה להליכה, ולא אדרכיה. ולא השיגו.  10 

 10.  כתבו התוס', אינו דומה להדין של רב הונא: אימר לשחיטה זבנה, כי כאן בישראל החשוד "ימכור לזה כמו לזה". וכן כתבו הראשונים. וכתבו האחרונים (עיין קהילות יעקב סימן ג) שמכאן יש לפשוט ספיקת היד מלאכי, במי שמכשיל את חבירו, והנכשל לא עבר על האיסור בסוף - אם המכשיל עובר על "לפני עור". אם נאמר כהצד שעוברים תיכף על "לפני עור", יכלו התוס' למצוא חילוק פשוט יותר בין דין מוכר פרה לגוי שמיועד לשחיטה, שאין אפילו "עתה" מכשול, לבין המוכר לישראל חשוד, שכבר עתה מביאו לידי מכשול. ומה בכך שיתכן שלבסוף ימכור לישראל, מכל מקום כבר עתה נכשל. ומוכרח שהתוס' והראשונים סוברים שאף במוכר לישראל החשוד, עדיין אינו עובר על "לפני עור". ויש להוסיף, שלכן רדף רבה אחריו, כי אם יצילנו ממכירה לגוי, יציל עצמו למפרע מאיסור "לפני עור". ובעצם חקירת היד מלאכי, יש לבאר שתלויה בחקירה הידועה, ביסוד הלאו של "לפני עור" אם הוא השתתפות באיסור השני, ואז שייך לומר שאם השני לא עבר בסוף על איסור לא עבר המכשיל כי אינו "שותף" בעבירה. ואם האיסור הוא ה"הכשלה" ומעשה גרימת העבירה, עשה מעשה ההכשלה אף אם בסוף לא עבר הנכשל. ועיין בחזון איש (המובא בהערה 9).
כשם שאסור למכור לגוים כלי רציחה, כן אסור למכור לישראל החשוד על כך.
אמר רב דימי בר אבא: כדרך שאסור למכור כלי רציחה לעובד כוכבים - (כך) אסור למכור לליסטים ישראל.
ודנה הגמרא: היכי דמי, במה מדובר כאן? אי דחשיד דקטיל, אם הישראל חשוד לרצוח, קשה, פשיטא? ומה בא להשמיענו רב דימי בר אבא?
ואי דלא חשיד, קשה, אמאי לא נמכור לו?
ומתרצינן: לעולם, דלא קטיל. מדובר בישראל שאינו חשוד להרוג, והכא במאי עסקינן, במשמוטא, בליסטים הנוהג לשמוט ממון מיד בעליו, דזימנין שלפעמים, בשעה שהוא נמלט עם גניבתו, ומנסים להוציאה מידו, דעביד לאצולי נפשיה, משתמש הוא בכלים אלו כדי להציל עצמו עם הממון שלקח. ונמצא שהמוכר לו כלי זיין, גורם לאבד ממון מיד בעליו.  11 

 11.  עיין בדף הבא (הערה 7) טעם האיסור.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בענין מכירת כלי רציחה לגוים.
תנו רבנן: אין מוכרין להן תריסין, מגינים.
ויש אומרים: מוכרין להן תריסין.
ודנה הגמרא: מאי טעמא של הסובר אין מוכרין להם. והלא תריס אינו נחשב לכלי רציחה? -
אילימא, אם תאמר, משום דמגנו עלייהו, שהתריסין מגינים עליהם, אי הכי, אפילו חיטי ושערי, נמי לא! שיהיה אסור למכור להם גם חיטים ושעורים?

דרשני המקוצר