פרשני:בבלי:עבודה זרה לב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לב ב

חברותא

אולם אם אין עליו קורט דם, מותר. שמסתמא נעשה הדבר לאחר מותה. ולעבודה זרה אין עושין כך, ומשום כך הדבר מותר.  381 

 381.  התוס' רי"ד הביא מן הירושלמי שדן אף הוא בשאלה זו, כיצד יודעים אם הלב הוצא בחחיי הבהמה, או לאחר מותה: אמר רב הונא (בירושלמי) בשעה שהוא קורעה בעוד שהיא בחיים, נצלל העור ונעגל. ולאחר שחיטה, נמשך. וכן פירש הר"ח, דאין הבדל בצורת נטילת העור בין אם הוא מחיים או לאחר מיתה. אלא רק שאם נעשה הדבר מחיים, מתעגל העור מעצמו כיון שמתכווץ. אך לאחר מיתה, נשאר העור כמות שהוא.
אמר רב הונא: לא שנו שאם אין שם דם מותר, אלא שעדיין לא מלחו את העור הזה לפני שבדק אם יש בו קורט דם אם לאו. אבל אם כבר מלחו ורק אחר כך בדק - אסור להנות מן העור.
והטעם: אימא, יש לחשוש ולומר, מלחו העברתו.  382  המלח העביר ומחק את סימן הדם. ויתכן כי העור נחתך מחיים, ולשם עבודה זרה.

 382.  גירסת היעב"ץ: העבירו.
עוד שנינו במשנתנו בענין זה: רבי שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו של העור במקום שממנו הוציאו את הלב, עגול - אסור בהנאה. אך אם הוא משוך לאורך - מותר.
אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.
אמר ליה אביי: מכך שאומר אתה כי הלכה כמותו, מכלל זה אנו למידים דפליגי, שחולקים עליו חכמים בדין זה.
אמר ליה לרב יוסף: מאי נפקא לך מינה בשאלה זו האם חולקים עליו או לא, הרי בין כה וכה אין הלכה כמותם?
אמר ליה אביי לרב יוסף (שהיה רבו): גמרא גמור, זמורתא תהא?!
האם אתה משמיענו שהלכה כמותו, כזמירות ששר הזמר (בלא הבנה והתבוננות בדבר אותו אתה מלמד). והרי דבר זה יש להבינו, שהרי אם אין חכמים חולקים עליו, אין צורך להשמיע הלכה כמי!
שנינו במשנתנו: בשר הנכנס לעבודת כוכבים, כלומר שרוצה הגוי להכניסו ולהקריבו. אם נזהר ישראל ליטול את הבשר תיכף אחר שנכנס לשם, עוד קודם שהקריבו, מ ותר.
מאן תנא, מיהו התנא ששנה הלכה זו?
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, הלכה זו היא דלא כרבי אלעזר. דאי כרבי אלעזר, הרי האמר רבי אלעזר:  383  סתם מחשבת עובד כוכבים בשחיטת בהמה, הינה לשם עבודת כוכבים. ומשום כך, נאסר בשרה על ידי המחשבה כבר בשעת השחיטה, עוד לפני שבא להקריב את הבשר.

 383.  חולין יג א ובעוד מקומות, ראה מסורת הש"ס.
ובהכרח, שדין משנתנו זה אינו כדעת רבי אלעזר. ולכן, כל עוד לא הוקרבה הבהמה ממש לעבודה זרה היא מותרת, ואין המחשבה להקריבה לכך אוסרתה לפני שהוקרבה.  384 

 384.  הקשו הראשונים, תוס', רמב"ן, רשב"א ועוד, דאף מן הרישא של משנתו, יש להוכיח שהמשנה אינה כדעת רבי אלעזר. ממה שנאמר שעורות לבובין אסורים. ואילו לדעת רבי אלעזר, אף אם העורות אינם לבובין, אסורים. כיון שהבהמה נשחטת לעבודה זרה? ותירצו, שדעת רבי אלעזר היא, שמחשבת עכו"ם לעבודה זרה היא רק בשחיטה. אולם אם הרגה בדרך חניקה וכיוצא בזה, לא אומרים כן. ומשום כך אין העור של כל בהמה נאסר. אולם לגבי בשר הנכנס לבית עבודה זרה, יש להוכיח דלא כרבי אלעזר. לפי שאין דרך להביא בשר לעבודה זרה, אלא בשחיטה. (ועי"ש עוד מה שהקשו בענין גבינות עכו"ם ותירצו בדרך זו).
עוד שנינו על כך: ובשר היוצא מבית עבודת כוכבים - אסור, מפני שהוא כזבחי מתים, שכבר הוקרב לעבודה זרה.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא, מה הטעם שאסור? - כי אי אפשר דליכא, שלא יהיה בשר זה, אלא תקרובת עבודת כוכבים.
ודנה הגמרא: מני, מיהו תנא זה המדמה את תקרובת עבודה זרה, לזבחי מתים, ולפיכך עבודה זרה אסורה בהנאה כזבחי מתים? - רבי יהודה בן בתירא היא!
דתניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים הנמצאת באהל (וכן הדין הבית ובכל דבר המאהיל) שמטמא את כל הדברים הנמצאים עמה באותו אהל?
שנאמר (תהלים קו כח): "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים". מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים, כגון עבודת כוכבים של בעל פעור המוזכרת בפסוק - מטמאה באהל, כמו מת.
וכן למידים: מה מת אסור בהנאה,  385  אף עבודה זרה אסורה בהנאה.  386  שנינו במשנתנו: ההולכין לתרפות,  387  למקום עבודה זרה מרוחק,  388  ופוגש בו ישראלי בדרכו, אסור לשאת ולתת עמהן.

 385.  מקור הדין שמת אסור בהנאה, נלמד בגמרא בסנהדרין מז ב הדורשת מן הפסוק "ותמת שם מרים". ולמידים גזירה שוה "שם" "שם" מעגלה ערופה. מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף מת אסור בהנאה.   386.  כך פירש רש"י. והר"י בתוספות וכן הר"ן והרמב"ן פירשו, שההוכחה שמשנתו כרבי יהודה בן בתירא, היא דכיון שנאמר במשנה "מפני שהוא כזבחי מתים" משמע שדינה כמת ממש, ואף לענין טומאה. ודבר זה נאמר כדעת רבי יהודה. דאילו רבנן החולקים עליו, סוברים שרק איסור הנאה יש בתקרובת עבודה זרה. אבל טומאה לא. דכיון שאסור איסור אכילה דאורייתא (וכפי שנאמר בשמות לד טו "וקרא לך ואכלת מזבחו") הוסיף דוד המלך בתהילים (קו כח "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים") שאיסור זה, הוא איסור הנאה כמת. אבל טומאה שלא נזכרה בתורה לגבי עבודה זרה, אינה נדרשת מן הפסוק בתהילים (לפי שמקור האיסור הוא בפסוק שבתורה. והפסוק המובא בתהילים, הוא הגדרת האיסור). והנה, בדברי הראשונים הללו מבואר, שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה, הוא איסור מדאורייתא וכפי שהוגדר בתהילים. אולם בתוס' בבא קמא עב ב סוף ד"ה ואי, נקט שרק איסור אכילה הוא מדאורייתא. אך איסור הנאה - דרבנן. וראה בתוס' לעיל יב ב ד"ה אלא, ולקמן מח ב ד"ה לא, ובפסחים כו א ד"ה שאני, שנסתפקו בדבר זה האם איסור הנאה מע"ז הוא מדאורייתא או מדרבנן. ועיין בשער המלך פרק ה' מהלכות אישות הלכה א שהאריך בשיטות הראשונים בענין זה.   387.  במשנתו, הבאנו כמה פירושים בדבר זה: א. תרפות, הוא לשון גנאי, דהיינו מקום תורפה - תוס' ופירוש המשניות להרמב"ם. ב. תרפות - לשון תרפים. כלומר, פסלים של עבודה זרה - ירושלמי והובא בתוס' כאן. ג. בירושלמי הובאה גירסה אחרת. והיא, "תרבות". והיינו מקום חגיגה שעושין לעבודה זרה.   388.  כך פירש רש"י במשנתנו. ויש להבין מדוע נקט דוקא מקום מרוחק? וביאר הט"ז סימן קמ"ח ס"ק ז' דלרווחא דמילתא נקט רש"י כך. ולהשמיענו שאפילו הולך רחוק, ויתכן שיחזור בו במהלך הדרך - אסור לשאת ולתת עמו! והנה, כאן פירש רש"י, לתרפות - לבקש טעותן במקום אחר. וצ"ב.
אמר שמואל: עובד כוכבים ההולך לתרפות, כל עוד הוא בהליכה, אסור לשאת ולתת עמו. משום דאזיל הולך ומודי ומודה על הצלחת משאו ומתנו, קמי לפני עבודת כוכבים. ולכן אסור.  389 

 389.  איסור זה, הוא רק אם הדבר שעליו נושא ונותן, יתקיים עד מקום תרפות. אך אם אינו מתקיים עד שם, מותר. ראב"ד וריטב"א.
אולם כאשר הוא בחזרה משם, מותר. כי מאי דהוה הוה. מה שהיה היה, ושוב אין הוא מתעסק יותר בעבודה זרה, שהרי כבר יצא משם.
וישראל החוטא והולך לתרפות, הרי שבהליכה, מותר לשאת ולתת עמו כי דלמא הדר ביה ולא אזיל, אולי יחזור בו מללכת לשם. אולם אם כבר הלך לשם, וכעת הוא בחזרה - אסור לשאת ולתת עמו.

דרשני המקוצר