פרשני:בבלי:עבודה זרה מה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מה א

חברותא

מתניתין:
הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת המעיינות וכל דבר שהוא במצבו בטבעו - הן מותרין, ומה שעליהן כגון ציפויי כסף וזהב אסורין בהנאה. ואיסור ההנאה מהציפויין נלמד ממה שנאמר (דברים ז) "לא תחמוד כסף וזהב עליהם".
רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר בתורה "אלוהיהם על ההרים" - ודרשינן, ולא ההרים עצמם אלוהיהם. "אלוהיהם על הגבעות" - ולא הגבעות אלוהיהם.
ואם כן, מפני מה אשירה אסורה? ולמה לא נדרוש "תחת כל עץ רענן" - ולא עץ רענן אלוהיהם?
ולמה אסרה התורה אשרה באמרה (דברים ז) "ואשריהם תגדעון", והלא העץ מחובר הוא?
ומתרץ רבי יוסי הגלילי: אשרה שונה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם שאדם נטעו לעץ, אף שהוא עתה מחובר.
והגמרא תבאר, במה חולק רבי יוסי הגלילי על התנא קמא.
אמר רבי עקיבא: אני אובין אפרש ואדון לפניך! מה שאמרה התורה "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ... את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" - אין כוונתה לדרוש ממנה, תחת כל עץ רענן ולא עץ רענן, אלא, התורה מוסרת לבני ישראל הנכנסים לארץ ישראל - ולא ידעו תועבות הגוים - סימנים על המקומות שעבדו שם האמוריים, ומצווה אותם לחפש שם אלילים כדי לבערם ולאבדם, וזה מאמר התורה:
כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן - דע שיש שם עבודת כוכבים! וממילא נשמע מכך שצריך לאבד את האלילים ולא את ההרים והגבעות -
ואכן, מפסוק זה גם אינו נשמע שצריך לאבד את כל עץ רענן אלא לחפש שם אלילים, ומפסוק אחר שנאמר "ואשריהם תשרפון באש" נלמד שהאשרה אסורה בהנאה ומצווים לבערה.
גמרא:
הגמרא מבררת במה נחלקו תנא קמא ורבי יוסי הגלילי.
ורבי יוסי הגלילי - היינו תנא קמא הלא שניהם סוברים שהרים וגבעות מותרים?
אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: ציפוי הר מותר כמו הר עצמו - הלכה זו איכא בינייהו יש חילוק ביניהם -
תנא קמא סבר: ציפוי הר אינו כהר - ואף שההר מותר הציפוי אסור, והוא מה שאמר "ומה שעליהם אסורים, שנאמר: לא תחמוד כסף וזהב עליהם" כלומר, כל מה שעליהן.
ואילו רבי יוסי הגלילי סבר: ציפוי הר הרי הוא כהר, וכשם שההר מותר ואינו עבודת כוכבים, כך גם הציפוי. ולדבריו, מה שאמרה התורה "עליהם" היינו רק אלילים תלושים לגמרי  69 .

 69.  כתבו התוס': ציפוי הר, היינו שעבדו את ההר עם הציפוי - ובאופן זה נחלקו: רבי יוסי הגלילי סובר, שכמו שההר עצמו מותר, כן גם הציפוי, (משום דאין עובדין אותו אלא אגב ההר, ובטל אצל ההר, דלא יהא טפל חמור מן העיקר - תוס' הרא"ש). ותנא קמא סובר, שבכל זאת גזירת הכתוב הוא לאסור הציפוי. או, שמן הסברא סובר שדינו כתלוש, ומביא את הקרא כאסמכתא בעלמא. וזה הטעם, שיש חילוק בין ציפוי האסור לבין תקרובת המותרת (לדעת הסובר שהיא מותרת) כי הציפוי של עבודה זרה, נעבד בפועל עם ההר, וכיון שדינו כתלוש - נאסר. בניגוד לתקרובת הנקרב לפני ההר שאינו עבודת כוכבים כלל.
רב ששת מבאר שחולקים ב"אילן שנטעו ולבסוף עבדו".
והיינו: יש צד לומר: שהאשרה שהתורה אסרתה, היא רק כשנטעו גרעין  70  לשם אשירה וצמח ממנו עץ, כי אז ה"תפיסת יד אדם" היתה לשם עבודת כוכבים  71  -

 70.  רש"י פירש נטעו מתחילה לכך שנטעו גרעין, ואין באשירה זו מחלוקת ולכולי עלמא - אסורה. אבל התוס' סוברים - ומוכיחים כן מכמה ראיות- שבנטעו גרעין לכולי עלמא מותר, ואינו נקרא תפיסת ידי אדם - כשם שלדעת רש"י אילן העומד מאיליו שצמח ביער מששת ימי בראשית לכולי עלמא מותר - ולדעת התוס', נטעו מתחילה לכך הוא בשנטעו אילן גמור שלא לשם אשירה היינו שהעבירו אילן ממקום למקום ואחר כך עבדוהו. ובאופן זה סוברים התנאים רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי בן יהודה שנקרא תפיסת ידי אדם. וחכמים חולקים, וסוברים שכיון שהשריש מחדש בקרקע בטלה ממנו התפיסה של ידי אדם.   71.  כן כתב רש"י. והרמב"ן מביא פירוש זה בשם "ויש אומרים", וכתב על זה "ואיני מוצא בזה טעם". כלומר: נחלקו תנאים לקמן (נא ב) בגוי שהכין אלילים ואחר כך עבדו, מאימת נאסרת בהנאה, האם משעת עשייתו או משעת עבודתו. ויש להקשות - בשלמא למאן דאמר שנאסר מיד בשעת העשייה. לכן נאסרת האשירה תיכף משעת הנטיעה לשם אשירה - אבל למאן דאמר שאינו נאסר אלא משעת עבודה, מאי שנא באשירה שנאסרת מיד, הרי עוד לא עבדוה בשעת הנטיעה, ואין עליה דין איסור אשירה, ולמה נקרא שיש לה תפיסת ידי אדם, ובמה הוא שונה מאילן שנטעו ולבסוף עבדו. וכתב הרמב"ן, שאכן לפי מאן דאמר הסובר שלא נאסר עד שתעבד, דינו כנטעו ואחר כך עבדו. וסוגייתינו אינה לפי מאן דאמר זה. והוא סובר שהפסוק "ואשריהם תשרפון" מדובר באילן שעבדוהו ואחר כך נטעוהו. או שעבדוהו עוד לפני ההשרשה. ולדעת מאן דאמר זה אין שום חידוש מיוחד באשרה משאר אלילים, ונאסר רק אחרי שעבדוהו. ומה שהתורה כפלה ואמרה בפסוק אחד תשרפון ובהשני תגדעון, נדרש לדרשה שדרשינן לקמן בגמרא: גידוע קודם כיבוש, ועקירה אחר כיבוש. והחזון איש (סימן ס' ס"ק ג') מביא דעת התוס' (מז ב ד"ה ה"ג) שגם משמשי עבודה זרה אסורים בנטעם ולבסוף עבדם, משמע שהתוס' חולקים על הרמב"ן, שהרי במשמשי עבודת כוכבים לא נחלקו, ולכולי עלמא אינם נאסרים עד שיעבדם.
אבל אילן הנטוע שלא לשם עבודת כוכבים, ורק אחר כך עבדוהו, אין בה "תפיסת ידי אדם" לשם עבודה זרה, אלא דינו כהרים וגבעות.
ומאידך, יש לומר: שאינו דומה להרים וגבעות. כי להרים וגבעות - אין תפיסת ידי אדם, ולא היה להם מעולם תפיסת ידי אדם. אבל אילן שנטעו יש בה "תפיסת ידי אדם" - אף על פי שכשנטעו ותפס בו ידי אדם לא היתה התפיסה לשם עבודה זרה, מכל מקום אינו דומה להרים וגבעות. והתוספת שהתוסף באילן אחרי שעבדוהו - אסורה.
ולדעת רב ששת נחלקו בכך התנאים במשנה.
רב ששת אמר: דכולי עלמא, כל התנאים סוברים, כי צפוי הר אינו כהר, והם אסורים בהנאה.

דרשני המקוצר