פרשני:בבלי:עבודה זרה נז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נז ב

חברותא

ואמרי לה, יש מי שסיים: טהור.
יינן, כאשר הם גדולים - עושין יין נסך, וכאשר הם קטנים - אין עושין יין נסך.
אלו הן גדולים ואלו הן קטנים?
גדולים - שיודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, קטנים - שאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה.
ועתה מקשה רבה: קתני מיהת, שנינו בברייתא זו: מלו ולא טבלו, ונדייק: מלו ולא טבלו - אין, אכן, עושה יין נסך, ואילו אם מלו וטבלו - לא אין עושין יין נסך.
וקשה על דברי שמואל הסובר שעד שנים עשרה חדש - עדיין עושה יין נסך?
ומתרצינן: תרגמה, נפרש את הברייתא, שמה שמדוייק ממנה, שבמלו וטבלו דינם כישראלים - אבני שפחות, נאמר רק בבני השפחות, הואיל וגדלו בבית ישראל, אין צורך להמתין עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם, כיון שאינם רגילים לנסך -
אבל, עבדים הנקחין מן הגוים, ורגילים בעבודת כוכבים, אין די במה שמלו וטבלו, עד עבור שנים עשרה חדש  126 .

 126.  הקשו התוס' (על פי המהר"ם): למה לא תירצה הגמרא, שמה שאמרה הברייתא, "וכן", לא באה להשוות בני שפחות לעבדים לענין יין נסך, כי הרי אינם שווים לדעת שמואל שעתה אנו דנים בשיטתו, דאילו עבדים אינם כישראלים אף במלו וטבלו עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם, ובני השפחות אינם עושים יין נסך תיכף כשמלו ולטבלו - אלא, ההשוואה היא רק לענין רוקן ומדרסן. ובדיני טומאה, אכן שווים בני השפחות לעבדים - ולמה לא תירצה הגמרא כן? ומתרצים התוס': ניחא לו לתרצן לנקוט תירוצו באותו הנוסח שתירצו לעיל כשדנו בשיטתו של רב.
ומקשינן: והא "וכן" קתני בברייתא: "וכן בני השפחות", משמע שדין בני השפחות שוה לדין עבדים, ואין לחלק ביניהם? ולדבריך, אין בני השפחות שווים לעבדים?
ומתרצינן: מה שהברייתא משווה אותם - ארוקן ומדרסן, השוואה זו נאמרה רק לגבי הדין שרוקן ומדרסן בשוק טמא -
ולגבי דין זה שווים בני השפחות שמלו ולא טבלו לעבדים שמלו ולא טבלו -
אבל, לגבי דין יין נסך - שונים הם, בכך שעבדים צריכים להמתין שנים עשרה חדש, אחרי שמלו וטבלו, ואילו בני השפחות אינם צריכים להמתין.
ומקשינן: הניחא, תירוץ זה ניחא, למאן דאמר: טמא, ולדבריו, חידשה הברייתא, שאף בני השפחות, למרות שהם קרובים יותר להיות ישראלים, מטמאים כ"זבים", כל זמן שלא טבלו -
אלא למאן דאמר: טהור: קשה, מאי איכא למימר, לאיזה דין השוותה אותם הברייתא? אם באה להשמיענו, שכשם שעבדים אינם מטמאים כ"זבים", ורוקן ומדרסן טהור, כן בני השפחות - קשה, פשיטא! האם עלה על הדעת לומר שבני השפחות חמורים מעבדים?
האם לא באה הברייתא להשוות ביניהם לגבי הדין של יין נסך, ולומר, שדינם שווים, ושכשם שבני השפחות - אינם עושים יין נסך תיכף אחרי שמלו וטבלו, כן עבדים?
ומתרצינן: אכן, הברייתא משווה ביניהם לגבי דין יין נסך -
אבל, ההשוואה היא לדין אחר:
הא קמשמע לן, דין זה באה להשמיענו:
עבדים דומיא דבני שפחות. מה בני שפחות - גדולים הוא דעושין יין נסך, ואילו קטנים אין עושין יין נסך, שהרי גדלו בבית ישראל, ואין שם עבודת כוכבים שגורה בפיהם, אף עבדים נמי - גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך  127 .

 127.  כתבו התוס' (על פי המהר"ם - וראה מהרש"א): ללישנא קמא, דהיינו, כשהגמרא דנה על דברי רב, ותירצה שהברייתא באה לומר קולא, שאין צריכין להמתין עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם - מתאים להשוות עבדים לבני השפחות שהם קלים יותר. ועל אף שדוחק הוא לומר ש"וכן" בא להשוות הרישא להסיפא - מה שאין כן, בשיטה זו, והיא תירוצו של שמואל, היה התרצן יכול לתרץ בפשיטות, שהברייתא באה לחדש, ולהשוות בני השפחות לעבדים, ולומר שגדולים עושים יין נסך - וחידוש יש בדבר, שהיה עולה על הדעת לומר, שהואיל וגדלו בבית ישראל, אינם מנסכים. ולתרץ כן ניחא יותר, כי ודאי ש"וכן" בא להשוות את הסיפא לרישא, כמבואר. ולמה באמת לא תירצה הגמרא כן? מבארים התוס', כנ"ל, שהתרצן רצה לתרץ באותו הנוסח של התרצן הקודם לשיטתו של רב.
ומה באה להשמיענו?
לאפוקי, להוציא מדברי רב, דאמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך -
קמשמע לן, משמיעה לנו הברייתא, באמרה "וכן", דלא, ואין עבדים קטנים עושים יין נסך, כשם שבני השפחות אינם עושים יין נסך בקטנותן.
הגמרא מביאה עובדא, בגוי שנגע ביין, ואף שכשך בו, שלא בכוונת ניסוך.
ההוא עובדא דהוה בעיר מחוזא, מקומו של רבא.
אתא, בא עובד כוכבים, עייל, נכנס לחנותא, לחנות דישראל. אמר להו הגוי: אית לכו חמרא לזבוני, יש לכם יין למכור? אמרו ליה בעלי החנות: לא, אין לנו. הוה יתיב חמרא בדוולא, היה שם יין בדלי, שדי ביה ידיה, הכניס בו הגוי את ידיו שיכשך ביה, ביין, אמר להו הגוי: האי לאו חמרא הוא, האם זה אינו יין? ! שקליה האיך בריתחיה, לקח הישראל את היין בכעסו על שהגוי נגע בו שלא ברשות, שדייה לדנא, ושפכו לחבית.
שאלה זו על היין בא לפני רבא -
שרייה רבא לזבוני לעובדי כוכבים, התיר רבא למכור את כל החבית שמעורב בה יין שנגע בו הגוי, ולא ציווה לנכות את דמי היין שבדלי. דהיינו: רבא התיר את היין שבדלי בהנאה.
איפליג עליה, חלקו עליו רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן. (חלקו "עליו", שלא בנוכחותו, מפני שהם לא היו שם בעיר, ולא נחלקו "עמו").
ומספרת הגמרא: נפקי שיפורי, יצא השמועה דרבא, ושרו, והתירו את היין. ונפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן, ואסרי.

דרשני המקוצר