פרשני:בבלי:זבחים קיג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיג ב

חברותא

ומקשינן לריש לקיש: ואי מודה אתה דאפנו מתי מבול  הא איפני כולם, אם כן למה אמרת שארץ ישראל אינה בדוקה?
ומתרצינן: נהי דאיפני מתי מבול מירושלים, מכולה ארץ ישראל לא איפני! ופרה אדומה הרי נעשית מחוץ לירושלים, ולכן צריך להכין לה מקום בדוק שלא היו בו מתי מבול.
איכא דאמרי: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן מברייתא דלעיל: "איה מתי מבול איה מתי נבוכדנצאר". מאי לאו, שוין הן. ומדהני מתי נבוכדנצאר הוו, הני נמי מתי מבול הוו בארץ ישראל, ואיך אמרת שארץ ישראל לא היו בה מתי מבול? (וטענת רבי יהושע היתה שפינו את המתים מירושלים, אך שאר הארץ אינה בדוקה).
השיב רבי יוחנן: מידי אריא!? וכי שוין הן, הא כדאיתיה, והא כדאיתיה! מתי נבוכדנצאר אמנם היו ופינום, אבל מתי מבול מעולם לא היו בארץ ישראל.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: נאמר במבול "מכל אשר בחרבה מתו". ומשמע שמתו בכל מקום גם בארץ ישראל.
בשלמא לדידי, דאמינא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי מתו. אלא לדידך, אמאי מתו בארץ ישראל, הלא בארץ ישראל לא היה המבול?
השיב רבי יוחנן: אותן שבארץ ישראל מתו מהבלא, כי אף שלא ירד שם המבול, הגיע לשם ההבל (אך בכל זאת ארץ ישראל בדוקה היא כי מתים אלו נקברו אחר כך בבית קברות, ואין לחוש לטומאה אלא בשאר ארצות שירד המבול ונשקעו המתים בטיט).
ומצינו שהיה הבל רב במבול, כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו דור המבול, וברותחין נדונו, שהיו מי המבול רותחין, והגיע הבל מהם לארץ ישראל.
ומבאר רב חסדא: ברותחין קלקלו - בשכבת זרע, וברותחין נדונו, דכתיב הכא במבול "וישכו המים", וכתיב התם באחשורוש "וחמת המלך שככה". ונשמע מזה לזה, כשם שמצינו אצל אחשורוש "שככה" לגבי רתיחת הכעס כך נבאר גם במבול ששככו המים מרתיחתן, ומשמע שעד עתה היו רותחים.
איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: נאמר במבול "מכל אשר בחרבה מתו". בשלמא לדידי, דאמינא לא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי נאמר "בחרבה", דהוי חרבה בעולם, והיא בארץ ישראל. אלא לדידך, מאי "חרבה"? הלא לא היה מקום שהיה יבש ממי המבול? השיב ריש לקיש: הכוונה לחרבה, שהיתה מעיקרא קודם המבול, והיינו שבמבול מתו כל מי שהיה קודם בחרבה.
ומבאר ריש לקיש: ואמאי קרי ליה "חרבה"? ומה נוסף לנו בפסוק "כל אשר בחרבה מתו" והרי כבר נאמר "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ" (ולרבי יוחנן ניחא, שבפסוק זה התחדש כי אפילו בארץ ישראל שהיתה חרבה מתו)  57 .

 57.  החיד"א (פתח עינים) הקשה כי מסוגיין משמע שרק ריש לקיש דרש "חרבה" כרב חסדא שלא נגזר על דגים שבים, ואילו בקידושין (יג, א) מצינו שרבי יוחנן עצמו דרש כך. וביאר, שרבי יוחנן סבר שאילו רצה הכתוב למעט דגים יכל לכתוב מכל אשר "על הארץ" שהרי מתיבות אלו התמעטו דגים שלא השחיתו דרכם כחיה ועוף (ראה בסמוך) ומלשון "חרבה" למד שנשארה "חרבה דהשתא" דהיינו ארץ ישראל שלא גושמה. ובאופן נוסף, שלמעט דגים כבר ידענו מדכתיב "על הארץ" שלא השחיתו דרכם וממילא לא נגזר עליהם מיתה, ובהכרח "חרבה" מלמד שעוד דבר ניצל והיינו ארץ ישראל, אך ריש לקיש סבר שלולי התמעטו דגים מחרבה יתכן שמתו אף שלא השחיתו, כי "בהדי הוצא לקי כרבא".
חידוש הפסוק הוא כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים,  58  שנאמר "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים!  59  והוינן בה: בשלמא למאן דאמר לא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם עמד רימא, הראם, שמפני גודלו אינו יכול ליכנס לתיבה, התם, בארץ ישראל שהיתה חרבה, וכך ניצול מהמבול (זכר ונקבה) ולא נכחד מינו מן הארץ  60 .

 58.  רש"י (בראשית ו, יב) פירש "כי השחית כל בשר דרכו על הארץ" אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן, (ומקורו מב"ר פלג) ולא הזכיר דגים. וכתב מהר"ל (בח"א כאן) שלכן לא נגזרה גזרה על דגים, וביאר שהטעם שלא השחיתו כי חטא האדם נמשך לשאר המינים כפרש"י (שם פס' ו) נחמה היתה לפניו שעשאו מן התחתונים שאילו עשאו מהעליונים היה ממריד עליו את העליונים וכיון שהאדם מיסוד הארץ והדגים מן הים לא נמשכו אחר חטאו. אך רבינו בחיי (בראשית א, כב) נקט שהדגים לא נמחו במבול מכח ברכת ה' שאמר להם פרו ורבו, ואף שנאמרה גם לעופות, לא הועילה להם אחר שהשחיתו דרכם.   59.  הרמב"ן (בראשית א, כט) כתב שלא הותר אכילת בשר לאדם הראשון משום שבעלי הנפש יש להם מקצת מעלה בנפשם, ורק אחר שחטאו ונגזר שימותו ובעבור נח הציל מהם לקיום המין ניתן רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ולכאורה תמוה איך הותרו דגים לאדם והרי עליהם לא נגזרה גזירה ולא נצלו בזכותו (וראה דבריו ורבינו בחיי שם ז, כג, שהדגים ברחו לאוקיינוס, ואולי הוצרכו לזכותו ולברכת ה' כדי לברוח). ויתכן שאין כוונתו שהותר באכילתן כי נצלו בזכותו, אלא שהתברר כי מעלתו גדולה ממעלתם שהרי קיום כל בעלי הנפש בעבורו, וגם הדגים בכלל זה. וכן משמע ממה שכתב (שם ט, ג) כי היתר הדגים היה בכלל כל בעלי החיים עי"ש. ובספר פרדס יוסף הביא הוכחה שדגים לא הותרו לבני נח אלא במתן תורה, שנאמר (במדבר יא, ה) זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם, ופירש"י בלא מצוות, ומשמע שלא הותרו בהם עד שקיימו מצוות (ותמוה כי משמע שכן אכלו, והכוונה שלא היו מזונותיהם תלויים בקיום מצוות כמו במדבר) וראה שם שכ"כ האבני נזר.   60.  ואף שגם בארץ ישראל מתו מההבל מכל מקום הראם שהוא גדול וחזק לא הזיק לו ההבל - תוס' וראה מהרש"א שגם עוג ברח לשם וניצול מההבל מפני גודלו וחוזקו.
אלא למאן דאמר ירד המבול לארץ ישראל, רימא, היכא קם? היכן עמד הראם ואיך ניצול מהמבול!?
ומתרצינן: אמר רבי ינאי: גוריות, כשהם קטנים, הכניסו אותם בתיבה.
ומקשינן: והאמר רבה בר בר חנה,  61  לדידי חזי לי אורזילא דרימא, עופר הראם, בת יומא ביום שנולד, והוי גודלו כהר תבור, והר תבור כמה הויא גודלו? ארבעין פרסי. ומשכיה דצואריה, אורך צוארו של אותו ראם תלתא פרסי היה. בי מרבעתא דרישא מקום רביצת ראשו שיעורו פרסא ופלגא. רמא ככא, הטיל גלל לירדן, וסכר ירדנא סתם את הילוך מימיו.

 61.  רש"י פירש שהראם באו זכר ונקבה, ומשמע מדבריו שהוא מין טמא שהרי להלן (קטו, ב) אמרו שגם מחיה טהורה הביא שבעה, וראה תוס' (ד"ה או רזילא) שנקטו שמין חיה היא וחלבו מותר.
וכי מאחר שאפילו בן יומו כל כך גדול הוא, איך הכניסו לתיבה?  62  ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: רק את ראשו של הראם הקטן הכניסו לתיבה.

 62.  ראה ביאור הריטב"א לאגדות רבה בר בר חנה (בב"ב עג, ב) שביאר ענין הראם כנגד אמונת ישמעאל שבאה לעקור אמונת ישראל, והגר"א ביאר כל הענין על חכמת התורה, וכתב מהר"ל כאן, כי אע"פ שכל הענין אינו גשמי כלל, אך כיון שצוה הקב"ה לעשות תיבה באופן טבעי הרי שיעורה צריך להתאים לגודלו הטבעי של הראם וכן קיומו של עוג מלך הבשן צריך שיהא לו קיום טבעי, כפי ששיעור ישוב דעתו נמדד בכותבת הגסה.
ומקשינן: והאמר מר רבה בר בר חנה לעיל שגודל מרבעתא דרישא, פרסא ופלגא, וגדול בהרבה מכל התיבה?
ומתרצינן: אלא, חוטמו בלבד הכניסו לתיבה כדי שיוכל לנשום, ועמד ברגליו על הארץ ולא טבע במים מפני גובהו.
ומקשינן: למה הוצרך רבי יוחנן לתרץ כיצד הכניסו את הראם לתיבה? והאמר רבי יוחנן: לא ירד מבול לארץ ישראל, ואם כן היה יכול לעמוד הראם שם?
ומתרצינן: רבי יוחנן לדברי ריש לקיש קאמר, שירד מבול בארץ ישראל, ובהכרח שהראם ניצול בתיבה, אבל רבי יוחנן לשיטתו באמת אינו צריך לכל זה.
ומקשינן: וכי מה הועילו בזה שהכניסו חוטמו לתיבה? והא קסגיא תיבה, התיבה היתה מהלכת על פני המים ממקום גבוה למקום נמוך,  63  וחוטמו נשמט מן התיבה ומת?

 63.  רש"י פירש שמהלכת מגבוה לנמוך, וביאר המהרש"א כי אף שפני המים שוים גלי הים מעלים ומורידים אותה, וביד דוד כתב שהראם היה הולך אחריה על הקרקע והוא היה עובר ממקום גבוה לנמוך ונשמטת ממנו התיבה.
ומתרצינן: אמר ריש לקיש: קרניו קשרו בתיבה שלא ישמט החוטם מן התיבה.
ומקשינן: והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ואם כן הרי נמלג הראם במים הרותחין, ומת?
ומתרצינן: ולטעמיך, אם נדונו ברותחין, תיבה, היכא סגיא? והרי הזפת שהיה לה מבית ומחוץ היה נמס ברותחין?
ועוד, עוג מלך הבשן שפלט מן המבול, היכא קאי שלא מת מהרותחין?
אלא על כרחנו לומר, נס נעשה להם שנצטננו המים בצידי התיבה, ושם עמדו עוג מלך הבשן  64  והראם, והזפת לא נמס  65 .

 64.  רש"י בנדה (פט, א) כתב שעוג מלך הבשן ברח לארץ ישראל והיינו כרבי יוחנן שלא ירד מבול בארץ ישראל, ומהרש"א כתב שבסוגיין מוכח שגם לרבי יוחנן צריך לומר שהצטננו לו צידי תיבה, ותמוה שהרי אמרו כי לדברי ר"ל קאמר ואדרבא מבואר בתוס' שהראם (וכן עוג) היו בארץ ישראל ולא נזוקו מההבל מפני גדלם וחזקם, ומשמע שלא היו במים. ובנדה שם כתב המהרש"א שניצול כאילו הוה בתוך התיבה, והיינו שהתיבה הצילה כל מי שהיה צריך להנצל מהגזירה, בין חיות שלא נעבדה בהן עבירה, ובין עןג, שנשאר כדי להראות גבורות ה', כמבואר בתרגום יונתן (בראשית יד, יג) שיאמרו כי אף גיבורים אלו נמחו מהעולם כשמרדו בה'.   65.  במשך חכמה (ח, יט) העיר שנס צינון המים סביבות התיבה נצרך גם ליושבי התיבה כדי שלא ימותו בהבלא כמו שמתו בארץ ישראל. (וראה ספורנו יא, לא שאויר ארץ ישראל לא הוזק במבול, וצ"ב).
והוינן בה: ולרבי שמעון בן לקיש, למה היו צריכין לבדוק מקום שריפת הפרה שמא נשארו שם מתי המבול? נהי נמי דירד מבול לארץ ישראל, מכל מקום, הא לא פש תמן מיתא? שכל המתים נסחפו מארץ ישראל לבבל שנמוכה ממנה.
דאמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל "מצולה"? משום שכל מתי מבול נצתללו לשם. ורבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה "שנער"? משום שכל מתי מבול ננערו שם.
ומתרצינן: אי אפשר דלא אידבקו מן המתים בטיט ונשארו שם בארץ ישראל.
אמר רבי אבהו: למה נקרא שמה "שנער"? מפני שמנערת עשיריה. אין עשיריה מתקיימים (לפי שאין מרחמים על הבריות. רש"י).
ומקשינן: והא קחזינן דאיכא עשירים בבבל?
ומתרצינן: עד תלתא דרי לא משכי עשירותם.
אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל בשר אבותיו שמתו שם בגולה (רש"י שבת קיג - ב).
תניא נמי הכי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים של המבול  66 .

 66.  הגמרא בשבת (קיג, ב) מקשה למה נחשב כאוכל שקצים ורמשים, והרי ודאי נמחו ולא נעשו עפר, ותירצה כיון שהם גורמים חולי גזרו רבנן שיהא כאוכל שקצים ורמשים (ראה שם רש"י בעין יעקב). והרמב"ן (בראשית ז, כג) כתב שגם כל הגופות נמחו ונעשו למים, ולכאורה מדברירש"י לא משמע כן שאם כן יתכן לפרש גם בשר אבותיו על מתי מבול, אולם המהרש"א (בשבת שם) כתב שרש"י סבר כי מתי מבול אינם נחשבים "אבותיו", ולכן פירש שבבבל נקברו אבותינו ואילו בארץ ישראל אין חשש לקבריהם כי היו מציינים בה קברים. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד שלז) כתב שבמתי מבול אין טומאת אהל אלא רק היסט, כי נמחו עצמותיהן במים, ולא נשאר מהם אלא עצם הלוז ועצם יחידי אינה מטמאה באהל. ודבריו תמוהים מסוגיין, שאם כן למה הוצרכו לגדל ילדים על גבי סלע שתחתיו חלל, והרי אין חשש אהל ועיקר הזהירות שלא יסיטו עפר שמא יש בו עצם, ודי בסלע שאין בו חלל.
שנינו במשנה: וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ פטור שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.
והוינן בה: וכי שעיר המשתלח לאו ראוי לפתח אהל מועד הוא?
והתניא: נאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז) "לא הביאו להקריב קרבן לה', ודרשו בתורת כהנים ש"קרבן" בא לפטור על שחיטת חולין בפנים,
ודנה הברייתא: או אינו בא לדרשא זו, אלא כך נדרשנו: "קרבן" - שומע אני לחייב בחוץ אפילו על שחיטת בהמות שהם רק קדשי בדק הבית, שהרי הם נקראו "קרבן", שנאמר אחר מלחמת מדין "ונקרב את קרבן ה', כלי זהב אצעדה וצמיד", ואלו אינם קדושים בקדושת מזבח אלא רק לבדק הבית ואף על פי כן נקראו "קרבן".
תלמוד לומר, "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". ודרשינן: מי שראוי לבא לפתח אהל מועד הוא שחייב עליו משום שחוטי חוץ, יצאו קדשי בדק הבית שאינו חייב עליהן משום שחוטי חוץ מפני שאינן ראויין לפתח אהל מועד, שהרי על אף שהם תמימים, אינם עתידים לבא אל פתח אהל מועד  67 .

 67.  רש"י (בתמורה ו, ב) ביאר שסתם קדשי בדק הבית בעלי מומים הם שהרי אסור להתפיס תמימים לבדק הבית ופטור עליהם בחוץ כי אינם ראוים לפנים, ונמצא שאם התפיס תמימין חיייב עליהן בחוץ. וביאר באבי עזרי (פ"ד מאיסו"מ ה"ו) שהחיוב בשחוטי חוץ שאינו מצד ששחט קרבן בחוץ, - שהרי הלוקח תמימין צריך לשוב ולהקדישן לקרבן אלא חיובו על ששחט בהמה ששייכת להקדש לצורך הקרבה. וכאן דחה רש"י פירוש זה שהרי פטור על פרה אף שהיא תמימה, כי אינה ראויה לפתח אהל מועד. ובתוס' (ד"ה יצאו) כתבו לחלק שפרה אינה עומדת למזבח אבל תמימין שהקדישן לבדק הבית אינם יוצאין מידי מזבח וצריך למכרן לצרכי עולות, ולכן חייב עליהן בחוץ. והגרי"ז דן האם גם בפרת חטאת שייך הדין שלא תצא מידי מזבח כגון באופן שימצא אחרת נאה ממנה שנפדית, (כמבואר בשבועות יא), ומה שאינה עומדת למזבח היא רק בשעה שעומדת לשחיטה כפרת חטאת, או שבעצם ההקדש של פרת חטאת לא חל כלל הדין שלא תצא מידי מזבח לעולם, ולפיכך אינה עומדת למזבח. וצדדי הספק הם: האם האיסור שלא להתפיס תמימין לבדק הבית הוא הגורם שלא יצאו מידי מזבח, וכעין קנס משום שהיו ראויים לו (וכן משמע מהרמב"ם פ"ה מערכין ה"ה), או שהוא דין מצד עצם ההקדש, אף שאין בו איסור. והוכיח ממה ששמנים וסלתות טהורין אין נפדים (מנחות קא, א) שאינו תלוי באיסור.
יכול שאני אוציא את אלו ולא אוציא את שעיר המשתלח מחיוב שחוטי חוץ, לפי שהוא ראוי לבא לפתח אהל מועד, שהרי עתיד הוא להיכנס לעזרה כדי להגריל ולהתוודות עליו?
תלמוד לומר "להקריב קרבן לה'", ודרשינן, להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה', שאינו קרב על גבי המזבח.
ולכאורה נמצא שהברייתא חולקת על המשנה, שהרי המשנה מיעטה שעיר המשתלח משום שאינו ראוי לבא לפתח אהל מועד. ואילו בברייתא מבואר שלא נתמעט אלא מ"לה'", אבל עדיין נחשב "ראוי לבא לפתח אהל"?
ומתרצינן: לא קשיא. כאן, הברייתא עוסקת קודם הגרלה, שראוי ועתיד להיכנס לעזרה כדי לעשות עליו הגרלה הלכך לא נתמעט אלא מ"לה'", ואילו כאן, במשנה, מדובר לאחר הגרלה, ששוב אינו ראוי לבא לפתח אהל מועד, ונתמעט מ"אל פתח"  68 .

 68.  תוס' (ד"ה כאן קודם הגרלה) כתבו שלמסקנת סוגיין קודם הגרלה חייב, כי ראוי לשעיר המוספין הנעשה בחוץ (וכמבואר ביומא סב, ב). ובתוס' ישנים יומא (סג, א ד"ה עד) ביארו שההוה אמינא בסוגיין לפטור קודם הגרלה, היא באופן שכבר התקדש השעיר החיצון ואינו נחשב ראוי עתה לה' אלא כשהוא יכול להתקדש גם לשעיר המוספין. ובאבי עזרי (פי"ח ממעה"ק הי"א) ביאר שדין שעיר מוסף יו"כ הוא כחטאת שאם כבר הפריש אחת אינו יכול להפריש אחרת, ולכן אי אפשר לומר ששעיר זה יהיה למוספין אחר שכבר התקדש להם שעיר אחר. ובמנחת אברהם העמיד את סוגיין באופן שכבר הקריב את שעיר המוספין, וכעת אין שעירי החטאת ראוין להעשות בחוץ ולכן פטור עליהם. וכבר ביאר הגרי"ז (פ"ה מעיו"כ ה"ג) שתוס' והרמב"ם נחלקו בהקדים שעיר החיצון לעבודת היום אם הוא כשר כי אין מחוסר זמן לבו ביום, או שסברא זו מועילה רק לחיוב חוץ אבל לגבי הקרבה נחשב מחוסר זמן ופסול. וראה עוד ביומא (סה, א) ובתוס' ישנים שם שאם הוגרל בשנה אחת שוב אינו יכול להעשות לשנה הבאה כשעיר מוסף, ובאופן זה פטור עליו בחוץ גם קודם הגרלה, וראה עוד במרכבת המשנה ובמרומי שדה.
ומקשינן: אחר הגרלה נמי עדיין ראוי לבא לפתח אהל מועד הוא, שהרי האיכא וידוי שצריך להתוודות עליו בעזרה?
ומתרצינן: אלא, אמר רב מני: לא קשיא. כאן, הברייתא, קודם וידוי. כאן, המשנה, לאחר וידוי  69 . שנינו במשנה: הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור, שנאמר "לפני משכן ה'", כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.

 69.  הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק הי"א) כתב שאם שחטן בחוץ קודם וידוי חייב על שניהם כי ראויין לבא לפנים לוידוי, והראב"ד השיגו שהרי בסוגיין מבואר שגם קודם וידוי התמעט מ"לה"', ובכסף משנה כתב שגירסת הרמב"ם "לה' לרבות שעיר המשתלח". ובקרן אורה כתב שהרמב"ם למד כי גם למסקנא המשנה חולקת על הברייתא, שהרי במשנה המיעוט מ"אל פתח אהל מועד" ולא נקטה את המיעוט מ"לה"' ולא התמעט מחיוב חוץ אלא אחר וידוי, וראה עוד דרך בכתבי הגר"ח. ומה שחייב על שניהם לכאורה משום שהמשתלח נכנס לוידוי, ואילו השעיר לה' נכנס להקרבה, והרמב"ם נקט ש"ראויין" לוידוי משמע שסבר כדברי הראב"ד בתו"כ (חובה ז, ג) שמתודה גם על שעיר הפנימי, וצ"ע. ולגבי העלאת שעיר המשתלח בחוץ, דקדק המנחת חנוך (תמ) מדברי הרמב"ם (פ"ט מפסוהמ"ק ה"ז) שקודם וידוי חייב וכן מבואר מדברי רש"י לעיל (קח, ב) שהוצרך למעט העלאתו בחוץ מהקש. אך במקדש דוד (כז, ד) תמה שהרי לא עדיף מבשר חטאת שפטור על העלאתו בחוץ אף שהקרבן ראוי לפתח אהל מועד. וידוע לחלק בין בשר חטאת ושלמים שאין להם שם מוקטרין או משום שאסור להקטירם (כי "כל שממנו לאישים הריהוא בבל תקטירו) או משום שיש להם דין אכילה, מה שאין כן בשעיר המשתלח שאע"פ שאין בו דין הקטרה, אם מקטירו בחוץ יתחייב עליו.
והוינן בה: והא נמי, כל פסולי הקרבה השנויים במשנה, תיפוק ליה לפטור מחיוב על שחיטתן בחוץ מ"פתח אהל מועד", כשם שלמדנו ברישא לפטור על שחיטת פרת חטאת ושעיר המשתלח, שהרי גם הם אינם ראויים לבא לפתח אהל מועד מפני פסולם, ולמה צריך לדרוש גם מהפסוק "לפני משכן ה'"?

דרשני המקוצר