אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה

אלמנה הבאה לגבות את כתובתה מן הנכסים שנפלו ליתומים בירושה מבעלה, צריכה להישבע שעדיין לא קיבלה כלום על חשבון הכתובה.

בתחילה נמנעו בתי הדין מלהשביע את האלמנה הבאה לגבות את כתובתה מנכסי היתומים, שהואיל והיא טורחת ביתומים, היתה מורה היתר לעצמה להישבע שלא קיבלה מכתובתה כלום, אף על פי שנטלה מקצת כתובתה, משום שסבורה היתה, שבשכר טירחתה נטלה מה שנטלה ולא לשם פירעון הכתובה, משום כך נמנעו מלהשביעה, ולא היתה יכולה לגבות כתובתה מן היתומים, לפיכך התקין רבן גמליאל הזקן, שבמקום שבועה תהא נודרת על דבר שירצו בו היתומים, כגון שתאמר: "קונם עלי פרי פלוני אם קבלתי מכתובתי כלום", וגובה כתובתה, לפי שאימת נדרים עליה יותר מן השבועות, או משום שכל שאסרה עליה מין מאכל, והיא נזקקת לו תמיד, הרי כל שעה שאוכלת היא זוכרת שאותו מאכל אסור לה.

להלכה: אם רצו בית דין או היתומים להשביעה, אין משביעים אותה אלא מחוץ לבית דין; ואם רצו להדירה, מדירין אותה בבית דין.