אין אנו אחראין לרמאין

אין אנו חייבים להיזהר שלא יכשל על ידינו בדבר איסור, אדם שיבוא במרמה לגזול את דבר האיסור.

לדוגמא: הנותן מצרכי מזון לבעלת האכסניה שלו, שתכין לו מהם דברי מאפה או תבשיל. יש אומרים, שהוא צריך לעשר גם את המצרכים שהוא נותן לה וגם את דברי המאפה או התבשיל שהוא נוטל ממנה. זאת מפני שבעלת האכסניה חשודה להחליף את מצרכיו במצרכים שלה, לכן הוא מעשר את מה שהוא נותן לה, כדי שלא תיכשל על ידו באכילת טבל, ומעשר את מה שהוא נוטל ממנה, שהואיל והיא חשודה להחליף הרי מה שהוא נוטל ממנה יש לו דין "דמאי". לעומתם סוברים אחרים, ש"אין אנו אחראין לרמאין" לשמרם מאכילת דבר שאינו מעושר, לפיכך אינו מעשר את מה שהוא נותן לה, אלא רק את מה שהוא נוטל ממנה, כדי שהוא עצמו לא יכשל באכילת דבר שאינו מעושר.

דוגמא נוספת: מי שיש לו שדה בשנה הרביעית להינטעה, שהדין הוא, שצריך לציינה ולסמנה כדי שיכירו הבריות שהיא "נטע רבעי" ופירותיה אסורים באכילה מחוץ לירושלים, וכן אם השדה היתה בתוך שנות ערלה, שצריך לציינה ולסמנה כדי שיפרשו ממנה הבריות. לדעת רבן גמליאל, אין עושים סימני היכר אלא בשנת השמיטה, שכל הפירות הפקר, ומותר לכל אדם ללקטם; אבל בשאר כל השנים שאין הפירות הפקר, אין עושים סימנים בשביל הבאים לגזול מהפירות כדי להרחיקם מאכילת דבר איסור, ש"אין אנו אחראין לרמאין".