פרשני:בבלי:מעילה ח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה ח א

חברותא

אבל לאכילה, לא מרצה  218 , והזריקה לא הועילה להתירו באכילה  219 .

 218.  גירסת השיטה מקובצת.   219.  האבן האזל (פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ג) מבאר ומדייק שינויי לשון בין הפירוש המיוחס לרש"י לרבינו גרשום. שהמיוחס לרש"י כתב: אבל לענין להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת. והיינו דקאמר, איסורא איכא, דאסורה באכילה משום יוצא. ורבינו גרשום כתב: אבל להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת. והיינו דקאמר הא איסורא איכא. וכתב האבן האזל, שהמיוחס לרש"י סובר לדעת רבי עקיבא, שלזריקה יש "שם" זריקה לגבי אכילה הילכך פועלת לגבי מעילה ולגבי פגול נותר וטמא, אלא דנשאר עליו איסור "יוצא". ואילו רבינו גרשום סובר, שעל זריקת יוצא אין "שם" זריקה כלל לגבי היתר אכילה, וכאילו לא נזרק, הלכך, אסור הבשר באכילה, ככל הקדשים האסורים לפני זריקה (כמבואר בהערה 214). והאבן האזל והגרי"ז מוכיחים מדברי הרמב"ם שסובר שלזריקה אין שם זריקה כלל לגבי יוצא. שהרי כתב הרמב"ם (פרק א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה לב) שאפילו בקדשים קלים שיצאו לפני הזריקה, אין הזריקה מועילה להתירו באכילה. מוכח, שאין הטעם משום פסול "יוצא", שהרי קדשים קלים לא נפסלו ביוצא, ומוכרח לומר, שהזריקה איננה זריקה כלל, ונשאר עליו איסור של קדשים קלים לפני זריקה. וכן מבארים המרכבת המשנה (פרק יט מהלכות פסולי המוקדשין) והלקוטי הלכות (מנחות פרק כל התדיר) שהרמב"ם סובר, שכיון שהבשר לא היה בעזרה בשעת הזריקה, לא הותר באכילה, משום שהזריקה לא חלה עליו, ולא משום שנפסל ביוצא. ולשיטה זו צריך לבאר שהטעם שהזריקה מועילה לגבי מעילה, על אף שאין עליה "שם" זריקה לגבי אכילה, הוא, כמבואר (הערה 111) בשם הגר"ח, שלגבי דין מעילה לא צריך זריקה המתרת, אלא גמר העבודות ויציאה מכלל "קדשי ה"'. אבל הקשו הגרי"ז והחזון איש (מבואר לעיל הערה 168), אם כן, למה הוי זריקה לגבי פגול נותר וטמא? הלא אין עליה שם זריקה?
נמצא, שהלשון "אין מועלין בבשר", מדוייקת, שדוקא אין מועלין, אבל עדיין אסור באכילה.

חטאת העוף, מועלין בה  221  משהוקדשה, כשאמר "הרי זה חטאת".

 221.  כתב בפירוש קדמון, כגון שנהנה מנוצתה. ועוד כתב, כגון שהטיל בה מום. וכן כתב במלאכת שלמה וכוונתם שחיסר אבר, כי עוף לא נפסל במום וכן כתב בפירוש א. ועיין בהערות על השיטה מקובצת שהניחה בצע"ג, מה שייך הטלת מום לדין מעילה? ואילו בפירוש המיוחס לרש"י כתב, כגון שמכרה, שהוציאה לחולין. והקשו הקרן אורה והמרחשת (חלק א בהשמטות), שזה אינו נכון, דרק בקדשי בדק הבית שנינו (יט ב) אין מועל אחר מועל, כלומר, שעל ידי מעילה יוצאין לחולין, ולא שמענו בקדושת הגוף יציאה לחולין על ידי מכירה, שממילא אין בו מעילה והמועל אינו חייב אשם מעילות. ועיין בשער המלך (פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב). והוא דין מבואר ברמב"ם (פרק ד מהלכות מעילה הלכה ח): המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום:. ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ועיין בהערות שיטה מקובצת שם, המביא בשם המאירי אסמכתא לדברי המיוחס לרש"י.
נמלקה (המליקה בעוף היא במקום שחיטה בבהמה), הוכשרה, הוכנה  222  ליפסל בנגיעת טבול יום, והוא טמא שטבל אלא שלא העריב שמשו, ובנגיעת מחוסר כפורים, והוא טמא, שגמר טהרתו היא בהבאת קרבנות טהרה, כגון: הזב והזבה והמצורע ויולדת, שעדיין לא הביאו קרבנותיהם, ואם נגעו בחטאת העוף אחר המליקה, נפסלה.  223 

 222.  תוס' יום טוב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה. ורש"י כתב (זבחים לה ב): הוכשרו ליפסל, נתקנו לקבוע פסולין הללו. ובמסכת שבועות (יא א) כתב: הוכשרו, נגמרה קדושתה.   223.  טבול יום ומחוסר כפורים אינם פוסלים אלא קודש, ויבואר בגמרא. ועיין בשפת אמת.
וכן נפסלת בלינה, אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסלה. וכן אם - לאחר הזאת הדם ביום הקרבתה  224  - לן בשרה יום ולילה מעת המליקה, נפסלה  225 .

 224.  התוס' מתקשים במה שאמרה המשנה שלינת בשר הוא יום ולילה משעת המליקה, הלא ההזאה נעשית בו ביום, דאם לא כן נפסלה בלינת הדם. ואם כן מה נפקא מינה בכך שהמליקה מכשירה בפסול לינה? ומתרצים "לפי שמיד שנמלקה מתחילה לינה של יום ולילה, ומשעת מליקה מונין". והקשה הקרן אורה: סוף סוף, מה הנפקא מינה אם מונין משעת הזאת או משעת מליקה, הלא שתיהן נעשו ביום אחד, ומותר לאכלו עד גמר היום והלילה שלאחריו? הרש"ש מתרץ, כגון שזרק את הדם בצמצום עם השקיעה. ועתה, אם היו מונים יום ולילה משעת הזאה, היה לו לתת יום המחרת תחת יום המליקה, ותהא נאכלת לילה ויום! השפת אמת מתרץ, על פי דעת תוס' במסכת בזבחים (נו א) שאין לינה מועלת בראשו של מזבח, כלומר, שאם העלה הדם למזבח ולא הזה, לא נפסל הדם בלינה, ומזה למחרתו. ועתה אם היו מונין יום ולילה משעת הזריקה, מונה יום ולילה ממחרתו, ובאה המשנה ללמדנו שמונה מהמליקה, ולא ממחרתו. אך, כתב, שלא מסתבר שיהיה נשאר הדם כל הלילה בתוך העוף, שיהיה ראוי להזות למחר.   225.  כתב התוס' יום טוב, הא דלא אמרה המשנה שנפסלה ב"יוצא", כי משנתנו היא אליבא דרבי עקיבא, כמבואר בגמרא, הסובר לעיל (ז ב) זריקה מועלת ליוצא. לפיכך, לא ברור שיפסל ביוצא. (ולדעת המיוחס לרש"י, לעיל הערה 219 שלרבי עקיבא לא מועילה הזריקה להתיר פסול יוצא באכילה, לא מתורצת קושית התוס' יום טוב, שמכל מקום, לפני המליקה אין עליה איסור אכילת יוצא, ולאחריה הוכשרה לאיסור אכילת יוצא. ולמה לא אמרה המשנה "וליוצא").
הוזה (והיא במקום זריקה) דמה, חייבין עליה  226  משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה  227 , כמבואר בפרק הקודם.

 226.  גירסת השיטה מקובצת.   227.  חטאת העוף כולה לאכילת כהנים, ואין בה אימורין הנקטרים במזבח, לכן לא חילקה המשנה בין בשר לאימורין. תוס' יום טוב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה.
גמרא:
הגמרא דנה במה שאמרה המשנה שבשר קרבן נפסל ב"טבול יום". דהיינו, אם נגע בו מי שכבר טבל לטומאתו אך עדיין לא העריב שמשו.
הגמרא מביאה שלש דעות של תנאים, שנחלקו איזה דרגת טומאה יש ל"טבול יום".
דרגות הטומאה, נחלקו לאבות ולתולדות. וכמו כן נחלקו ל"טמא" ול"פסול" (טמא נקרא דבר טמא שבכוחו להעביר את הטומאה הלאה, ואילו פסול נקרא דבר שאינו מעביר את הטומאה הלאה, אלא רק הוא טמא).
אבי אבות הטומאה, הוא המת.
אב הטומאה הוא אדם או כלי שנגע במת. וכמו כן השרץ, הנבלה, הזב הזבה ודומיהם נחשבים לאב הטומאה. כל אלו הם "אבות" הטומאה, ומהם מסתעפים "תולדות".
אב הטומאה מטמא אדם וכלים, אוכלים ומשקים, ואילו ולד הטומאה מטמא רק אוכלים ומשקים אך לא אדם וכלים.
הנוגע באב, נעשה ראשון לטומאה, והנוגע בראשון, נעשה שני. הנוגע בשני, נעשה שלישי. והנוגע בשלישי, נעשה רביעי.
כל דרגות הטומאה מראשון לטומאה ולמטה, נקראים "תולדות הטומאה" או "ולד הטומאה".
שני לטומאה שנגע באוכלים ומשקים, אם הם היו חולין, אין הוא מטמא אותם לעשותם שלישי. אך אם הם היו תרומה, נעשית התרומה שלישי לטומאה. ומכל מקום, התרומה אינה "נטמאת", ולכן אינה מטמאה את הנוגע בה, אלא היא רק "נפסלת", והיינו, שאסור לכהנים לאוכלה.
שני שנגע בבשר קודש, הרי הוא "מטמא" את בשר הקודש, ועושה אותו שלישי לטומאה, והרי הוא פוסל את בשר הקודש הנוגע בו, לעשותו רביעי בקודש. אך הרביעי בקודש לא "נטמא", אלא רק "נפסל".
במשנתנו נאמר שטבול יום "פוסל" את הקודש, ולא נאמר "מטמא" את הקודש. ומוכח, שהתנא של המשנה סובר שטבול יום אינו "מטמא" בשר קודש לעשותו שלישי, והבשר שנגע בו הטבול יום אינו מטמא בשר קודש הנוגע בו.
והחידוש הוא: למרות שטבול יום "פוסל" את התרומה מן התורה,  228  כמו שנאמר (ויקרא כב ו - ז) "נפש אשר תגע בו (באחד מן הטמאים האמורים שם), וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים". ופירשו חז"ל שהכתוב מדבר בתרומה, ומלמד שטבול יום פוסל במגעו את התרומה.

 228.  עיין היטב רש"ש בהגהתו על המיוחס לרש"י (עמוד ב ד"ה ולרבי מאיר). ופשוט הוא בכמה מקומות בש"ס.
ולכאורה, אם הטבול יום פוסל את התרומה, הרי בהכרח שהוא בדרגת שני לטומאה, והיה צריך לטמא את הקודש, לעשותו שלישי לטומאה, שבכוחו לעשות רביעי לטומאה. ובכל זאת, אם נגע בקודש, אינו מטמאו (כשאר שני לטומאה הנוגע בקודש), אלא "פוסלו" בלבד. ולכן, בשר קודש אשר יגע בבשר קודש שנגע בו הטבול יום, לא יפסל כשאר רביעי בקודש.
ונמצא שלפי דעה זו, טבול יום הוא שני לגבי תרומה, ושלישי לגבי קודש.
קתני שנינו במשנתנו: נמלקה הוכשרה "ליפסל" בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
ויש לדייק: ליפסל, אין, בשר קודש שנגע בו הטבול יום ייפסל, אבל לטמויי, לא, הבשר שנגע בו לא יטמא בשר קודש אחר,
מוכח, שמתניתין מני, משנתו של מי היא? רבנן היא, ולא אליבא דשאר תנאים.

דרשני המקוצר