פרשני:בבלי:מעילה טז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה טז א

חברותא

לא שנו, מה ששנתה המשנה "כל הנבילות", ומשמע שבהמות טמאות מצטרפות עם בהמות טהורות, אלא צירוף לענין טומאה. אבל לענין איסור אכילה, לא "כל הנבילות" מצטרפין, אלא: טהורין מצטרפין בפני עצמן ללקות על לאו של נבילה, וטמאין בפני עצמן, ללקות על הלאו של אכילת בהמה טמאה. ולא משום איסור נבילה, כי אין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה  576 .

 576.  איסור חל על איסור בחצי שיעור הקשה הקרן אורה, למאן דאמר (יומא עג ב) "חצי שיעור מותר מן התורה", למה לא יחול איסור נבילה על איסור בהמה טמאה. כי, לדעת מאן דאמר זה, אין איסור כלל על החצי שיעור בהמה טמאה, ועתה למה לא יצטרף עם חצי שיעור טהורים, כדי שתחול איסור נבילה על שני חצאי הזית. מי מעכב על איסור נבילה לחול? ועוד מדקדק כן על המבשל חלב בחלב (תרבא), שאמרה הגמרא במסכת חולין (קיג ב) שאין לוקין על אכילתו מטעם איסור בשר בחלב, מפני שאיסור בשר וחלב לא חל על איסור חלב (תרבא), ולמה לא יחול, הלא על החלב (תרבא) אין איסור, כיון שהוא חצי שיעור? ועוד, שם במסכת חולין (קג א) אמרה הגמרא שאיסור אבר מן החי לא חל על איסור בהמה טמאה. וכמו כן קשה, הרי איסור בהמה טמאה הוא בשיעור כזית ואילו איסור אבר מן החי הוא אפילו בפחות מכזית (כמבואר בתוס' ד"ה מיתבי), ואם כן, על פחות משיעור בהמה טמאה, שהוא מותר מן התורה, למאן דאמר "חצי שיעור מותר", למה לא יחול איסור אבר מן החי? הקרן אורה מתרץ (בתוספת ביאור) שיש לחלק בין מקרה שבא לאדם איסור על איסור, לבין דרשת הכתובים. ולדוגמהא אשת איש ונעשית חמותו. איסור אשת איש, האיסור ברור מן התורה, וכן איסור חמותו, ועתה בא על האדם איסור על איסור. אז שייך לדון אם האיסור השני חל עליו או לא. או, לדוגמה: איסור נבילה על איסור יום כפורים. מה שאין כן, באיסור נבילה. כשאנו באים לדרוש המקרא "לא תאכל כל נבילה", ואנו באים לדון אם התכוונה התורה גם לנבלת בהמה טמאה, אז, אנו יודעים שהתורה ודאי לא התכוונה לבהמה טמאה, מטעם "אין איסור חל על איסור". ועתה, אף אם יתכן אופן שהאיסור השני יש לו יכולת לחול, כגון בחצי שיעור, מכל מקום, התורה לא דיברה כלל על איסור בהמה טמאה, והתורה לא החילה עליה את איסור נבילה. וכאילו שכתבה התורה "לא תאכלו נבלת בהמה טהורה". וכן מתורץ לגבי חלב וחלב, ולגבי אבר מן החי בבהמה טמאה. והנה, הקרן אורה הקשה קושייתו למאן דאמר "חצי שיעור מותר מן התורה", ובסוף מציין לתוס' חולין קב ב ד"ה שאין בו. והמעיין בתוס' שם יווכח שהקושיא היא אפילו למאן דאמר "חצי שיעור אסור מן התורה". ושם הביאו התוס' גמרא במסכת שבועות (כג ב) שלדעת ריש לקיש בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבילה, חל איסור שבועה על איסור נבילה, וחייב. וכתבו שם התוס' במסכת שבועות, שהוא הדין, למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין על חצי שיעור. והתוס' שם בחולין, מקשים על פי זה, למה לא יחול איסור אבר מן החי על טריפה, או על בהמה טמאה. וכן הקשו הגאון רבי עקיבא איגר (כאן) והחתם סופר (יורה דעה סימן צ"ב) ובגבורת ארי (יומא עג ב) והצל"ח (חולין שם) והחקרי לב (יורה דעה חלק א סימן מד). הצל"ח והחתם סופר מתרצים, שהתוס' לא כתבו כן אלא בנשבע שלא אוכל חתיכה זו, ויש בה פחות מכשיעור בלי שום צירוף, או באיסור אבן מן החי החל על פחות מכשיעור טריפה או טמאה, ואף בלי צירוף, חל איסור על חתיכה זו, לפיכך יש מקום לומר שחל האיסור השני, מה שאין כן בנידון דידן שהאיסור השני יחול רק בתוספת צירוף חתיכה אחרת, וגם החתיכה ההיא צריך לצירוף כדי שיחול האיסור השני, צירוף כזה לא יועיל כדי שהאיסור השני יחול. וכן כתבו הברך טעם (שער הכולל דין ב) ובאר יצחק (אורח חיים סימן י). ורבי עקיבא איגר, כתב על דרך זו "לא ידענא מקום לחלק בזה". ועיין בשערי יושר (שער ג פרק יח) ובחידושיו על מסכת יבמות (סימן לא).
ולוי אמר: אפילו לאכילה נמי מצטרפין, כי, לדעתו, חל איסור נבילה על איסור בהמה
טמאה  577 , הילכך: גם הטהורין וגם הטמאים אסורים באכילה משום נבלה, וכולם מצטרפין.

 577.  בפירוש המיוחס לרש"י מפרש, שלוי סובר כמאן דאמר "איסור חל על איסור". אבל התוס' סוברים שלא מסתבר לומר שרב ולוי נחלקו במחלוקת תנאים אם איסור חל על איסור או שאין איסור חל על איסור, ועוד מוכיחים מתירוץ הגמרא בסוף הסוגיא שדברי האמוראים כאן הוא אליבא דמאן דאמר אין איסור חל על איסור, עיין שם. ומבארים התוס': אף לוי סובר בכל איסורי התורה "אין איסור חל על איסור", אלא, שסובר ששונה איסור נבילה שהוא חל על איסור בהמה טמאה. והטעם: על פי הגמרא (חולין לז א), הדורשת ממה שאמרה התורה (ויקרא ז) "וחלב נבלה וחלב טרפה:. ואכול לא תאכלוהו", אמרה התורה יבוא איסור נבלה (וטריפה) ויחול על איסור חלב. כלומר, הרי החלב כבר היה אסור לפני שהבהמה נתנבלה, ובכל זאת הטילה עליו התורה איסור נבילה. ללמדנו שאיסור נבלה חל על איסור חלב. ועיין שער המלך (פרק יז מהלכות איסורי ביאה הלכה ח), תקנת עזרא. הקרן אורה מבאר, שלוי סובר ש"אין איסור חל על איסור" אפילו באיסור כולל. שאם לא כן, מה הדמיון בין איסור נבילה החל על איסור חלב לאיסור נבילה החל על טמאה, בשלמא איסור נבילה חל על חלב ב"כולל", כי הלאו של נבילה כולל עמו שאר הבשר, וכשחל איסור נבילה על שאר הבשר, "נכלל" החלב עם הבשר. מה שאין כן באיסור נבילה החל על טמאה, לא שייך לומר כן כלומר, דכל הגזירת הכתוב הנ"ל הוא למאן דאמר "אין איסור חל על איסור" אפילו באיסור כולל, מה שאין כן למאן דאמר שאיסור כולל חל על איסור, לא צריך כלל גזירת הכתוב הנ"ל, וממילא אין למדים ממנו לענין נבלה על טמאה וכמו שיבואר בשם המגיד משנה. אלא, מוכרחים לומר, שאליבא דלוי אין חילוק בין איסור "כולל" לשאר איסור, שאינו חל על איסור.
ורב אסי אמר: טהורים לעצמן וטמאין לעצמן.
הגמרא מבארת דברי רב אסי: איכא דאמרי: רב אסי פליגא אדרב, חולק על רב, וסובר שבהמות טמאות אינם מצטרפין עם הטהורות, אפילו לא לענין טומאה. וכיון שאינם מצטרפין לענין אכילה, אינם מצטרפין כלל  578 . ומה שאמרה המשנה "כל הנבילות", היינו טהורים בפני עצמן כגון: פרה ועז, לענין איסור אכילת נבילה ולענין טומאת נבלת בהמה טהורה, וטמאין בפני עצמן כגון: חמור וגמל, לענין איסור אכילת בהמה טמאה ולענין טומאת נבלת בהמה טמאה בלבד  579 . ואין הטהורים מצטרפין עם הטמאים אפילו לענין טומאת נבלות.

 578.  כן כתבו התוס'. ועדיין צריך ביאור, מה איכפת לן במה שאינם שוים לענין איסור אכילה, הרי מכל מקום, שוין הן לענין טומאה. ומבארים הקרן אורה והשפת אמת, דטהורים בפני עצמן מצטרפין, מפני שנלמדים ממה שנאמר (ויקרא יא לט) "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", ואילו הטמאים מטמאין ממקרא אחר (שם פסוק ח עיין חולין ע ב עא א), הלכך אינם מצטרפים. אבל, הקרן אורה אינו מרוצה בביאור זה. שאם כן, למה אמר רבי יהושע (במשנה הבאה) ששרץ ונבילה לא מצטרפין לענין טומאה, מפני ששיעורין אינו שוה. הלא אף אם היה שיעורן שוה, גם כן אין מצטרפין, כיון שאינם נלמדים ממקרא אחד. ותירץ, שרבי יהושע אינו אומר "טעם" ההלכה שאינם מצטרפים, אלא, רבי יהושע נותן "כללים" אלו מצטרפין ואלו אינם מצטרפים. ועיין בהערה הבאה. והגרי"ז (זבחים סט ב) מבאר, שטומאת נבילות בטהורים וטומאת נבילות בטמאים, הם שני דינים. בטהורים, דין הטומאה הוא משום שלא נשחטו, וחסרון השחיטה הוא הגורם לטומאתן, ואילו בהמות טמאות, שלא שייך בהם שחיטה, דין טומאתן הוא מעצם מיתתן. עיין שם שמוכיח יסוד דבריו על פי הרמב"ם. ועיין בפלתי (סימן לג ס"ק ב). ומכל מקום, מבאר, שרב ולוי אינם חולקים על יסוד זה, עיין שם.   579.  הקשו התוס' על איכא דאמרי הראשון: למה לא יצטרפו הטמאין עם הטהורין לענין טומאה, הרי טומאתן שוה ושיעורן שוה, והלא שנינו (במשנה הבאה): כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין, מצטרפין. ומתרצים, שלוי סובר, שכללו של רבי יהושע נאמר רק בשרצים, שכולם נאסרים באותו איסור אכילה. מה שאין כן בבהמות, אין מצטרפין הטמאות עם הטהורות, הואיל ואינן שוים באיסור אכילה, שהטהורין אסורין באכילה משום איסור נבלה, והטמאים משום איסור אכילת בהמה טמאה.
ואיכא דאמרי: לא פליגא, רב אסי אינו חולק על רב, וסובר כמותו. ומה שאמר "טהורים בפני עצמן וטמאים בפני עצמן", היינו לענין אכילה בלבד, כדברי רב  580 .

 580.  סיכום: בצירוף בהמות טמאות עם הטהורות יש שלש דעות: א. לוי סובר: מצטרפין, בין לענין אכילה ובין לענין טומאת נבלות. ב. רב (ורב אסי ללישנא בתרא) סובר: מצטרפין, לענין טומאת נבילות, ואין מצטרפין לענין אכילה. ג. רב אסי (ללישנא קמא) סובר: אין מצטרפין לא לענין טומאת נבילות ולא לענין אכילה.
מיתבי: הגמרא מביאה ברייתא, ומדייקת ממנה, שלא כדברי רב ורב אסי בלישנא בתרא  581 .

 581.  מבואר על פי מסקנת התוס', ויבואר בהערה 584.
הברייתא מדברת בענין איסור אכילת נבילה, וכך נאמר בה:
מיתת פרה, נבלת בהמה טהורה, וחיי גמל, ובשר שפרש מבהמה טמאה בחייה, אין מצטרפין, ואם אכל חצי כזית מזו וחצי כזית מזה, אינו לוקה, לא משום איסור אכילת נבילה, ולא משום איסור אכילת בשר מן החי (וגם הוא שיעורו בכזית  582 ).

 582.  רמב"ם (פרק ד מהלכות מאכלות אסורות).
והברייתא אינה מדברת לענין צירוף לגבי טומאת נבילות, כי בשר מן החי, אינו מטמא טומאת נבילות  583 .

 583.  כמבואר במסכת חולין (קכח ב). וכן כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה ג): בשר הפורש מבהמה וחיה בין טהורין בין טמאין, טהור ואינו מטמא כנבילה.
ויש לדייק מהברייתא: הא מיתת שניהם מצטרפין, לענין אכילה, וחצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל מת, מצטרפין לכזית ללקות עליהם על איסור אכילת נבילה.
וקשה על רב, ועל רב אסי ללישנא בתרא  584 .

 584.  בגירסת הגמרא איתא: וקשיא לרב אסי. והשיטה מקובצת מחקו, מפני שלשיטת התוס' הקושיא היא גם על רב, כמו שיבואר. והנה, בסוף הסוגיא משמע שהקושיא היא על רב אסי, ונאמר שם "אמר לך רב אסי". עם כל זה, התוס' מכריחים, שקושית הגמרא היא על רב ורב אסי ללישנא בתרא. וכתבו התוס', שלכן אמרה הגמרא בתירוצה בסוף הסוגיא "אמר לך רב אסי", משום שהגמרא סברה כי מה שמתורץ אליבא דרב אסי, יתורץ אליבא דרב, כי רב אסי בלישנא בתרא, ורב, אמרו דבר אחד. או, שרב אסי אמר דינו בשם רב. הכרח התוס' הוא: כי כבר מבואר בפנים הגמרא, שלא יתכן לומר שהברייתא מדברת לענין טומאה, משום שבשר מן החי אינו מטמא טומאת נבלות כלל. ובתחילה רצו התוס' לפרש, כמו שמפרשים המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, שהברייתא מדברת בצירוף לענין טומאת נבילות. וכן משמע מפשטות הגמרא. ולכן לא הקשתה הגמרא על רב, כי רב יכול לפרש הברייתא, שהיא מדברת בצירוף לענין טומאה. אבל על רב אסי, קשה, כי רב אסי סובר, שאינם מצטרפים אף לא לענין טומאה. ועל כך נדחקים התוס' לפרש, שהברייתא מדברת לענין צירוף לגבי טומאה. בדרך זו: ובהקדם: אף שבשר מן החי אינו מטמא טומאת נבילות כלל, מכל מקום, אבר מן החי מטמא (חולין עב א קכב ב, רמב"ם שם), ואם כן, כך מפרש רב את הברייתא: מיתת פרה, המטמא טומאת נבילות, וחיי גמל, המטמא טומאת אבר מן החי, אין מצטרפין. משום, שעל אף שאבר מן החי מטמא, מכל מקום אין אבר מן החי נוהג בבהמה טמאה (לדעת חכמים, חולין קא ב) (או משום שאין טומאת נבילה מצטרף עם טומאת אבר מן החי). ומדייקת הגמרא: הא מיתת שניהם, מצטרפין לטומאת נבילות, כמבואר שבהמה טמאה מטמאה טומאת נבילות. והברייתא (לדעת רב) אינה מדברת לענין צירוף לגבי איסור אכילה. אלא, לרב אסי ללישנא קמא, הסובר שהטמאים אינם מצטרפים עם הטהורים, אף לא לענין טומאת נבילות, קשה, איך יפרנס דיוק הברייתא, שמשמע, שהגמל והפרה מצטרפים במיתת שניהם לענין טומאת נבילות? אבל, למסקנא דוחים התוס' דרך זו, מפני שאבר מן החי שיעורו בכל שהוא, ואינו צריך לשום צירוף, כמבואר שם במסכת חולין. ואם כן, לא דיברה עליו הברייתא, כאשר היא עוסקת בעניני צירוף לשיעור. (התוס' מבארים עוד דיני בשר ועצמות). ולסיכום: התוס' מכריחים שהברייתא אינה עוסקת בענין צירוף טומאה כלל. ממה נפשך, בשר שפירש מן החי, לא שייך בו טומאת נבלות כלל. ואילו, אבר מן החי, לא שייך בו שיעור כלל. לכן מפרשים, כמבואר בפנים, שהברייתא עוסקת בצירוף לענין איסור אכילה.
ומתרצינן: לא נדייק מהברייתא "הא מיתת שניהם מצטרפין", אלא, אימא, נדייק: הא חיי שניהם, הפרה הטהורה והגמל הטמאה, מצטרפין, ללקות עליהן באכילתן משום איסור בשר מן החי,
ומני, וכדברי מי נשנתה הברייתא?
רבי יהודה היא, דאמר: אבר מן החי, וכן בשר מן החי נוהג גם בבהמה טמאה  585 .

 585.  רבי יהודה ורבי אליעזר סוברים כן (חולין קא ב), וסוברים שאיסור אבר מן החי חל על איסור בהמה טמאה, כיון שאבר מן החי אסור אף לבני נח, הרי זה איסור מוסיף. וראה שם (קב א) עוד טעם. וחכמים חולקים שאינו נוהג בטמאים, מפני שהם דורשים מה שנאמר באבר מן החי "ולא תאכל הנפש עם הבשר", משמע, שהבשר עצמו נאכל אלא שאסור לאכלו עם הנפש, כלומר, כשנתלש מן החי, לאפוקי בהמה טמאה שהבשר אינו נאכל, אין עליה איסור אבר מן החי.
ומקשינן: אבל מיתת שניהם, כששניהם מתו, מאי, מה סוברת הברייתא? וכי (לדעת רב ורב אסי בלישנא בתרא) סוברת, שלא מצטרפי ללקות על איסור אכילת נבילה?
אם כן, יוקשה, מאי איריא דרהיט ותני, למה מיהרה הברייתא לומר "מיתת פרה וחיי גמל, אין מצטרפין לאיסור נבילה, ואין בכך חידוש, כי הגמל חי ואיננו נבילה, הא אפילו מיתת שניהם לא מצטרפי, ויש בכך חידוש גדול, שאף על פי ששניהם נבילות, אין מצטרפין, מפני שאיסור נבילה לא חל על הטמאה?
וממשיך המקשן: ועוד תניא, שנינו בברייתא  586 : חצי זית פרה בחייה וחצי זית גמל במיתתה (צריך לומר: במיתתו), אין מצטרפין, מפני שהם שני שמות שונים, הפרה אסורה משום בשר מן החי, והגמל משום בהמה טמאה.

 586.  הברייתא בשלימותה היא בתוספתא (מעילה פרק א הלכה טו) בשינוי לשון. עיין שם. וברישא של ברייתא ההיא נאמר: כחצי כזית מן בהמה טהורה בחייה, וכחצי זית במיתתה, הרי אלו מצטרפין. כלומר, שבבהמה טהורה מצטרף איסור בשר מן החי לאיסור נבילה. והיא כשיטת הרמב"ם (פרק ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה יז) שאבר מן החי ונבילה הם "שם" אחד של איסור. וכתב שם הלחם משנה, שהרמב"ם סובר, שבשר מן החי, הואיל ואיסורו הוא מהלאו של "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו", וטריפה תחילת נבילה היא, לכן הם "שם" אחד של איסור. והקשה הקרן אורה, אם כן, למה לא יצטרף בשר מן גמל חי, האסור משום טריפה, וטריפה תחילת נבילה, עם מיתת פרה, האסור באכילה מטעם נבילה, ולמה שנינו (לעיל בגמרא) מיתת פרה וחיי גמל, אין מצטרפין? ומתרץ, שבשר מן החי בבהמה טמאה, לא נלמד מטריפה, שהרי בבהמה טמאה לא שייך טריפה (ומוכיח כן מגמרא זבחים סט ב), אלא, ממה שנאמר, "אך בשר בנפשו", והוא איסור מ"שם" אחר, הלכך, אין מצטרפין.
וממשיכה הברייתא: אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל, בין בחייהן בין במיתתן  587 , מצטרפין.

 587.  יעב"ץ.
ועתה, מה פירוש הסיפא "בין בחייהן בין במיתתן", אם תאמר: האחד חי והאחד מת, כגון גמל חי ופרה מתה, או גמל מת ופרה חיה, קשיא רישא אסיפא, שברישא שנינו "פרה בחייה וגמל במיתתה, אין מצטרפין", ואילו בסיפא שנינו שמצטרפין?
אלא לאו, שפירוש הסיפא הוא "בין בחייהן", ששניהם חיין, ומצטרפין לאיסור בשר מן החי (לרבי יהודה הסובר שנוהג בטמאין), "ובין במיתתן" ששניהן מתו, ומצטרפין לאיסור אכילת נבילה, שמע מינה: מיתת שניהם, מצטרפין, לאיסור אכילת נבילה  588 !

 588.  ומוסיפים התוס', השקלא וטריא של הגמרא, הוא, לתרץ את הברייתא שלא יוקשה מרישא לסיפא, אבל, אין הכי נמי, בלי כל השקלא וטריא, גם כן מוכח שלא כדברי רב ורב אסי, שהרי אם אפילו אחד חי ואחד מת הרי הם מצטרפין לאיסור אכילת נבילה (כלומר, פרה חיה שבשר הפורש ממנה מצטרף לנבילה, כמבואר לעיל הערה 586, ולא גמל חי, כי בשר הפורש ממנו אינו מצטרף לנבילה) כל שכן (על פי השיטה מקובצת) בששניהם מתים.
וקשה על רב ורב אסי בלישנא בתרא הסוברים: טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן?
ומתרצינן: אמר לך רב אסי (וכן רב  589 ): אכן, הברייתא סוברת שהטמאין מצטרפין לאיסור אכילת נבילה, כי האי תנא סבר "איסור חל על איסור", הלכך חל איסור נבילה על איסור בהמה טמאה,

 589.  ומבואר לעיל הערה 584.
ואילו אנחנו (רב אסי ללישנא בתרא ורב) אמרנו שאינם מצטרפין, כי לדעת המאן דאמר ש"אין איסור חל על איסור", לא חל איסור נבילה על בהמה טמאה.

דרשני המקוצר