פרשני:בבלי:מועד קטן כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כג א

חברותא

ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת  וקורין בספר תורה שבעה קרואים, אך אין מתפללים בציבור אלא כל אחד מתפלל ביחידות, ויוצאין  287  .

 287.  כלומר, בשבת. ופירש רש"י, שכל אחד מתפלל בביתו, ובאין לבית הכנסת לקרוא בתורה. אבל הראב"ד כתב, שמתפללין כולם בבית האבל, אלא שלא רצו לבטל בית הכנסת לגמרי, ועל כן באין לשם לקריאת התורה. וכתב הרא"ש, שהוא הדין לשני וחמישי, שבאין לבית הכנסת לקריאת התורה. ונקט התנא שבת להשמיענו, שאפילו בשבת אין האבל יוצא מפתח ביתו לבית הכנסת. וע"ע בהערה 289.
רבי יהושע בן קרחה אומר: לא שילכו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ודומין, ודוממים.
ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל  288  .

 288.  כתב הרמב"ן, שדין זה נאמר על שבת, והשמיענו, שאף על פי שאין נוהגין אבילות בשבת, מכל מקום אין אומרים בו שמועה והגדה בבית האבל. וכן נפסק בשו"ע (ת א), שתלמוד תורה נחשב כדברים שבצינעא הנוהגין בשבת. עוד פירש על פי מסכת שמחות, שדין זה חוזר על הנלמד ברישא בדין ביטול בית המדרש, והוסיף בזה התנא, שלא זאת בלבד שאין מתעסקין בתלמודם, אלא אפילו שמועה והגדה אין אומרים בו. ואפילו בשבת. וע"ע ברש"ש.
אמרו עליו, על רבי חנניה בן גמליאל, שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל  289  .

 289.  טעמו מבואר במסכת שמחות, שאין אבילות נוהגת כלל בשבת. כמבואר דיעה זו לקמן בגמרא, שאפילו דברים שבצינעא מותרים בו.
תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה, שבוע ראשון - אינו יוצא מפתח ביתו  290  .

 290.  פירשו הראשונים, שאינו יוצא אפילו לבית הכנסת. ולעיל למדנו, שמכל מקום מותר לו לצאת לבית אבל אחר, לאחר ג' ימים הראשונים. ומבואר במסכת שמחות (ו), שמותר לו גם כן לצאת בימים אלו אחר המיטה של אחר. וכמו כן לבוא לבית המקדש. ונחלקו הראשונים, האם "שבת ראשונה" הנזכר בברייתא, הוא כפשוטו, שאפילו בשבת אינו יוצא לבית הכנסת. או שהכונה היא לשבוע ראשון. ודוקא בימות החול, אבל בשבת, מותר. והרמ"א (שצג ג) כתב, שנהגו להקל בזה. והמחבר התיר לו לבוא בכל יום שיש בו קריאת התורה.
שניה - יוצא מביתו ואינו יושב במקומו הקבוע, אלא משנה את מקום ישיבתו  291 .

 291.  פירוש, במקומו שבבית הכנסת. ריטב"א. והפתחי תשובה הביא, שכל ארבע אמות חשובים הם כמקום אחד, ועל כן יש לו להרחיק ממקומו, ארבע אמות. וכתב הרמ"א (שם ד), שאפילו בשבת יש לו לשנות מקומו. וביאר הש"ך, שאין זה כאבילות בפרהסיא, הואיל ואדם עשוי להחליף לפרקים את מקומו. ועוד, שכל אבילות שאינה מגזירת ז', אין בה איסור אבילות בפרהסיא. אבל הט"ז (או"ח תקכו) חידש, שדברי הרמ"א נאמרו דוקא כשבא לבית הכנסת קודם ברכו, שעדיין חול הוא, אבל כשבא לאחר ברכו, אסור לו לשנות מקומו, שזהו אבילות בפרהסיא. ולכאורה כל זה כשעדיין לא בא לבית הכנסת בימי אבלו, ועתה בא שם לראשונה, וכמו במעשה שהביא שם הט"ז, אבל אם כבר בא בימות החול לבית הכנסת, ושינה מקומו כדין, אף על פי שיבוא בשבת לאחר ברכו, לא נצריכו לשוב למקומו הראשון, הואיל וכבר שינה בחול את מקומו, ומקומו השני נעשה למקומו. (וראיה לדבר, שהרי כשבא קודם ברכו, התרנו לו לשנות מקומו גם בשחרית, אף על פי שבלילה הלך לביתו, ועל כרחך שעיקר הקפידא הוא על פעם הראשונה). וכתב הרמ"א (ב), שנהגו לשנות המקום כל ל' יום. ועל אביו ואמו כל י"ב חודש. אף על פי שמצד הדין די בשתי שבועות.
שלישית - יושב במקומו ואינו מדבר  292  .

 292.  איסור זה נאמר דוקא כשיושב במקומו, אבל כשאינו יושב במקומו הקבוע, מותר לדבר. תוס'. וכן פסק הרמ"א (ב).
רביעית - הרי הוא ככל אדם  293  .

 293.  פירש הטור, שאפילו עדיין לא עברו עליו ג' שבועות שלימים, אלא כיון שעבר מקצת שבוע א' (שקברו באמצע השבוע), ושתי שבועות, הרי הוא ככל אדם. וע"ע בשיטה ובהערה הבאה.
רבי יהודה אומר: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו, כי ודאי הוא שלא יצא מפתח ביתו - שהרי הכל נכנסין אז לביתו לנחמו  294  .

 294.  כתב בחדרי דעה, מכאן נראה, ששבוע ראשון הוא שלם, שהרי כל ז' ימים באים לנחמו, ואם כן הוא הדין לשאר שבועות שנזכרו כאן, שהם שלימים. ושלא כדעת הטור הנ"ל.
אלא כך אמרו: שניה - אינו יוצא מפתח ביתו.
שלישית - יוצא ואינו יושב במקומו.
רביעית - יושב במקומו ואינו מדבר.
חמישית - הרי הוא ככל אדם.
תנו רבנן: כל שלשים יום של אבלות הרי הם אסורים לנישואין  295  .

 295.  איסור נישואין הוא אפילו בלא סעודה. וכמו כן אירוסין עם סעודה, אסור. וכמו שנתבאר בפרק א' הערה 165 לענין אין מערבין שמחה בשמחה, שבשני דברים אלו יש שמחה. ונחלקו הראשונים איך הדין כשעושה אירוסין בלא סעודה. דעת הרמב"ם (ו ה) להתיר. וכן דקדקו התוס' ביבמות (מג) מלשון הברייתא, שנזכר בה "נישואין", ומשמע שאירוסין מותר בכל ענין. והרמב"ם הוסיף להתיר אירוסין אפילו ביום המיתה. וביאר הכסף משנה טעמו, כדי שלא יקדמנו אחר. וכמו שאמרו בירושלמי לענין ט' באב, שמטעם זה מותר לארס בו. ואין דעתו לחלק בענין זה בין אבילות חדשה לישנה. אבל דעת הרא"ש לאסור אף האירוסין. ונקט התנא "נישואין" להשמיענו, שלאחר ל' יום, אפילו נשואין מותר. אבל שידוכין, מותר. וכתב הרא"ש, שאף באבילות שעל אביו ואמו מותר לישא לאחר ל'. והטעם שהקלו בענין זה, מפני שהנישואין מצוה הם, אפילו כשיש לו בנים, כמבואר ביבמות (סב). והריטב"א כתב, שאפילו כשהאשה אבילה על אביה, מותר לה לינשא אחר ל', כדי שלא תעמוד בלא בעל.
ואם מתה אשתו - אסור לו לישא אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים  296  . רבי יהודה אומר: כל עוד לא עברו עליו אלא רגל ראשון ושני לאחר מיתת אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת.

 296.  הראשונים מבארים, שאיסור זה אינו מצד דיני אבילות, שהרי דין אבילות על אשתו שוה לאבילות על שאר קרובים, שאינה אלא ל' יום. אלא טעמו, כדי שישכח אהבת אשתו הראשונה, ולא יהיו כמה דיעות במיטה. יעויין פסחים קיב. (ובתשובות מיימוניות (שופטים ד) דנו, מדוע אין איסור זה קיים אף לאחר גירושין). ומכח זה פסקו התוס' כתנא קמא, ולא כרבי יהודה המיקל בב' רגלים, שהכלל ד"כל המיקל באבל" אינו אלא בדינים שמצד אבילות. והוסיף הרא"ש שאין ראש השנה ויום הכפורים בכלל ג' רגלים, לענין דין זה. שהרי עיקר הטעם הוא כדי שישכח אהבת אשתו, ואם כן צריך שיעבור זמן רב ממיתתה, ובהכרח שלדין זה יש צורך ברגלים גמורים, שהם פסח שבועות וסוכות. ואף על פי שאין שיעור הזמן שוה, שאם מתה קודם העצרת, יש לו להמתין עד אחר הפסח לשנה הבאה, שהוא קרוב לשנה, ואילו כשמתה קודם סוכות, הרי הוא ממתין עד אחר העצרת, שהוא זמן מועט יותר, מכל מקום שמחת הרגלים מסייע לשכחה. ויעויין בדגול מרבבה (שצב), ששמיני עצרת נחשב כרגל בפני עצמו לענין זה. וע"ע בפת"ש שם. אבל בתשובות מיימוניות שם מובא תשובות הרשב"א והריב"א, שיש בזה אף מצד אבילות. וכתב החתם סופר, שלפי טעם דאבילות, ודאי יש להתיר כשעברו י"ב חודש, אף שעדיין לא עברו ג' רגלים (כגון בשנה מעוברת), שהרי לא באנו להחמיר עליו באבילותו יותר מאביו ואמו, שאינה אלא י"ב חודש. (ומה שאמרו ג' רגלים הוא כדי להקל, שדי בג' רגלים, אף על פי שעדיין לא עברו י"ב חודש). והביא עוד בשם הגרע"ק איגר, שאפילו אם האיסור הוא בכדי שישכחנה, יש צד להקל כשעברו י"ב חודש (אף בלא ג' רגלים), שהרי גזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר י"ב חודש. עוד כתב הטור, שדין זה נאמר דוקא באיש שמתה אשתו ל"ע, אבל אשה שמת בעלה, אינה בכלל זה, אלא שצריכה להמתין ג' חדשי הבחנה.
ואף על פי שלא עבר עליו רגל שלישי - מותר לו לישא אשה  297 .

 297.  החתם סופר (יו"ד שמט) מדקדק, מדוע לא אמר רבי יהודה "עד שיעברו עליו שני רגלים", וכלשון תנא קמא "שלש רגלים". ומכח זה רוצה לפרש, שאף לרבי יהודה, אסור לו לישא קודם כניסת הרגל השלישי, אלא כיון שנכנס יום אחד מן הרגל, יש להתיר הנישואין, הואיל וכבר נשכח ממנו אהבת אשתו הראשונה. ומחלוקת רבי יהודה ותנא קמא תלויה בטעמי האיסור ד"אין נושאין נשים במועד", שלתנא קמא הטעם הוא משום אין מערבין שמחה בשמחה, ולכן אף בענין זה יש לאסור לו לישאנה. אבל לדעת רבי יהודה הטעם הוא מפני ביטול פריה ורביה, שלא ידחה מלכתחילה הנישואין לרגל, וכמבואר לעיל (ח), ואם כן בציור זה, שהיה אסור לישא אותה קודם הרגל, ודאי לא שייך טעם זה, ולכן התיר רבי יהודה לישא במועד.
ואם אין לו בנים - מותר לישא אשה לאלתר, משום ביטול פריה ורביה  298  . וכן אם הניחה לו בנים קטנים - מותר לישא לאלתר, מפני פרנסתן, כדי שתטפל בהם  299 .

 298.  פירש הריטב"א, שהוא נושאה אחר ז', ומותר לו לבעול מיד. (ודוקא כשטהורה היא, אבל אם היא נדה, ואינה יכולה ליטהר עד לאחר ל', אסור לו לישא עד שיעברו ל' יום. כן כתב הדבר אברהם ב לו). אך התוס' ביבמות (מג) כתבו בשם ר"י, שאין היתר זה אלא לאחר ל' יום. ופירוש "לאלתר" הנזכר בברייתא הוא, שאין צורך להמתין ג' רגלים, כשאר אנשים. והרמב"ם (ו ה) הטיל פשרה, שהכניסה מותרת מיד, אבל אינו בועל עד אחר ל'. וכמבואר לקמן בגמרא לענין הניחה לו בנים קטנים. וביאר החתם סופר (אהע"ז א קיח), שאף על פי שאינו בועל עד אחר ל', מכל מקום יש תועלת (למצות פרו ורבו) מעצם הנישואין, שעל ידי כן תתקרב דעתם יחד, ולא יפרדו.   299.  הוא הדין כשאין לו מי שישמשנו. ירושלמי. וע"ע ברמ"א (שצב ב).
מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן. ואמר לאחותה עוד בהיותם בבית הקברות: לכי ופרנסי את בני אחותך! דהיינו, שקידשה ונשאה מיד  300 .

 300.  התוס' כתבו שלשון זה, לא דוקא. שבודאי לא נתיר לו לישא בתוך ז', אלא נשאה לאחר ז'. ובשם ריב"א יישבו, שמעשה זה היה בערב הפסח, כמבואר בזבחים (ק), והרי למדנו לעיל, שהרגל מבטל גזירת ז', ומפני זה הותר לו לגלח בערב הרגל (כשהוא עומד בימי השלשים), ואם כן הוא הדין גם לענין נישואין, שדינו כעומד לאחר השבעה, שמותר לו לישא לצורך זה. והוסיף הריטב"א, שתירוץ זה נכון אפילו לדעת רש"י האוסר לרחוץ בערב הרגל, וכמו שהבאנו בהערה 190. והחילוק הוא, שדוקא ברחיצה החמירו, הואיל ויכול לרחוץ בליל יום טוב (בצונן וכו'), מה שאין כן בנישואין, שאינו יכול לעשותם ברגל (שאין מערבין שמחה בשמחה), על כן יש להתיר לו בערב הרגל. אבל התוס' כתבו, שתירוץ הריב"א אינו עולה יפה עם שיטת רש"י הנ"ל. וכנראה שלדעתם, כל איסורי אבילות שמגזירת ז', אינם מותרים לכבוד הרגל, על כל פנים קודם שנכנס הרגל. וע"ע בהערה הנ"ל, שהראשונים נתנו שני טעמים אלו בביאור דעת רש"י הנ"ל האוסר ברחיצה, ונפקא מינה גם כן לענין כיבוס. עוד הקשה ר"ת, הלא גם על אשתו היו דיני אבילות, שהרי היתה אחות אשתו הראשונה, ואמנם אצלו יש צורך בנישואין, מפני פרנסת בניו הקטנים, מכל מקום איך נתיר לה את האיסור נישואין שיש עליה כל ל' יום. והוכיח מכאן, שכאשר יש לבעל צורך בנישואין, ואינו רוצה לישא אחרת, זהו סיבה להתיר האיסור שיש עליה. והוא הדין לאדם שאין לו בנים, ובהגיע זמן הנישואין חל עליה אבילות, שיש להתיר לה לינשא, מהטעם הנ"ל. ועי"ש. וכן נפסק בשו"ע (ג).
ואף על פי כן, לא בא עליה אלא לזמן מר ובה.
ומבארת הגמרא: מאי לזמן מרובה?
אמר רב פפא: לאחר שלשים יום  301  . תנו רבנן: כל שלשים יום של אבלות אסורים לגיהוץ. לאיסור לבישת בגדים מגוהצים  302 .

 301.  ביסוד דין זה נחלקו הכסף משנה והלחם משנה (ו ה). שלדעת הכס"מ, אין דין זה נוהג אלא בבעל על אשתו, והוא הדין באשה על בעלה, אבל לא בשאר קרובים, ובכל ציור שהתירו להם הנישואין תוך ל', יהיה מותר אף לבעול. אולם הלחם משנה אין דעתו נוחה בזה. וטעמו, שאם כן היה עלינו לאסור לבעול ג' רגלים, כזמן איסור הנשואין שנאמר באבילות דבעל על אשתו. ולכן כתב, שאיסור זה נאמר אף בשאר קרובים, ולכן הוא מוגבל לזמן של שלשים יום, כזמן איסור הנישואין שנאמר בהם.   302.  התוס' דקדקו מלשון הברייתא, שדוקא בגיהוץ החמירו לאסרו כל ל', אבל כיבוס אינו אסור אלא בימי הז'. וכן פסק המחבר (שפט). והוסיפו התוס', שגיהוץ שלנו אינו בכלל האיסור, שהרי למדנו בתענית (כט), שגיהוץ שלנו (בני בבל) ככיבוס שלהם (בני ארץ ישראל). וכן הביא המחבר בשם יש מי שאומר. אבל דעת ריב"א, שאף כיבוס אסור כל ל'. אלא שבתוך ז' אסור לכבס אפילו במים, כמבואר לעיל, ולאחר ז' אין לאסור הכיבוס אלא בנתר וחול. והרמ"א (שפט א) כתב, שנהגו להחמיר כל ל' בכיבוס. וביאר הש"ך הטעם, שחששו לסברת ריב"א. והראשונים הביאו ממסכת שמחות, שאין האיסור על פעולת הגיהוץ, אלא על לבישת כלים המגוהצים, ולכן מותר לו לגהץ כליו בתוך ל' כדי ללובשם לאחר ל'. (ואינו ככיבוס בתוך ז' שאסרוהו אף לצורך אחר ז', שהרי בימי הז' אסור הוא בעשית מלאכה, וכמו שביאר הרמב"ן, מה שאין כן בימי הל', שאין נוהג בו איסור מלאכה). ומאחר שהאיסור על הלבישה, הדבר פשוט, שאפילו כלים שנתגהצו קודם ימי אבלו, אסורים לו בלבישה בתוך ל'. וכן מפורש הוא בתוס' לקמן (כד ב). ובחידושי רי"ז הלוי (הלכות אבל) הוכיח בדעת הרמב"ם, שגדר איסור כיבוס בתוך ז' בפרט זה הוא להיפך מאיסור גיהוץ. שאיסור הכיבוס ביסודו נאמר על פעולת הכיבוס, אבל מותר ללבוש בימי אבלו בגדים מכובסים. ושלא כהרמב"ן שכתב לאסור אף לבישת בגדים מכובסים. (ואסר לכבס בתוך ז' להניחו לאחר ז', מצד איסור מלאכה בלבד). וע"ע לקמן (כד ב) בתוס' שנחלקו עם רש"י בענין זה.
אחד כלים בגדים חדשים, ואחד כלים בגדים ישנים היוצאין עתה מתוך המכבש, לפי שהם כחדשים  303 .

 303.  הראב"ד פירש, שאף בחדשים אין לאסור אלא כשיוצאים מתחת המכבש. אבל לדעת הרמב"ן, דוקא בישנים הצריכו שיצאו מתחת המכבש, אבל חדשים, בכל ענין אסור. ודקדק כן, ממה שרבי ור"א ברבי שמעון לקמן בברייתא (שאסרו בחדשים דוקא) לא הזכירו תנאי זה.
רבי אומר: לא אסרו אלא לבישת כלים חדשים מגוהצים בלבד  304  .

 304.  דוקא לאחר ז' נחלקו. אבל בתוך ז' יש לאסור לדעת הכל אף בישנים וצבועים, שאמנם אין זה בכלל גיהוץ, אבל מכל מקום ישנו בכלל איסור כיבוס. כן כתב הרמב"ן. עוד כתב הרמב"ן, כיון שהוכרעה ההלכה כר"א ברבי שמעון, כמבואר לקמן, שוב אין לחלק בין כלי צמר לכלי פשתן. ואף על פי שלמדנו בתענית שם, שכלי פשתן אינם בכלל גיהוץ, זהו דוקא לענין ט' באב, שאף הישנים בכלל האיסור, ועל כן הקילו בכלי פשתן שאינם מתגהצים יפה כשהם ישנים, שאין הטינוף יוצא מהם לגמרי. ומטעם זה הקילו לענין כיבוס כלי פשתן במועד לעיל (יח). מה שאין כן בחדשים. ונחלק בפרט זה עם הרמב"ם (ו ד), שהתיר אף באבילות לבישת כלי פשתן המגוהצים. ועיי"ש בנושאי כלי הרמב"ם ובחידושי רי"ז הלוי.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא אסרו אלא לבישת כלים חדשים לבנים בלבד. אביי נפיק בגרדא דסרבלא, בבגד לבן ישן מגוהץ, שאינו חדש, משום שסבר כרבי, שלא אסרו אלא בגדים חדשים, ולא אסרו מגוהצים ישנים לבנים.
רבא נפיק בחימוצתא חלוק רומיתא רומאי סומקתא אדום חדתי, בבגד חדש אדום (שלא היה בצבע לבן), משום שסבר כרבי אלעזר ברבי שמעון, שלא אסרו אלא בגדים לבנים מגוהצים בלבד.
שנינו במשנה: מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת.
ונחלקו בדבר ניהוג אבלות בשבת בני יהודה ובני גלילא.

דרשני המקוצר