פרשני:בבלי:מועד קטן כג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כג ב

חברותא

הני, בני יהודה, אמרי:  יש אבילות בשבת.
והני אמרי: אין אבילות בשבת  305  .

 305.  התוס' מפרשים מחלוקת זו לענין דברים שבצינעא דוקא, אבל דברים שבפרהסיא ודאי אינם נוהגים בשבת. וכן פירש הריטב"א. והוכיח כן, מהמבואר לקמן (כד) בברייתא, שבשבת יש לאבל להחזיר הקרע לאחוריו, כדי שלא יראוהו. הרי שאין אבילות בפרהסיא בשבת. וכמו כן מבואר לקמן (כז) בברייתא, שזוקפין המיטות בשבת. והוסיף לבאר, שמחלוקתם היא דוקא לענין שבת, אבל לדעת הכל, אין אבילות במועד אפילו בצינעא. וכן משמע מהתוספות בהמשך דבריהם. וכן פסק הרמב"ם (י ג, ח), שבמועד אין נוהג דברים שבצינעא. אלא שהריטב"א הביא מהתוספתא, שאם בא להחמיר על עצמו ולנהוג אבילות בצינעא, הרשות בידו. אבל הרמב"ן מפרש הסוגיא, שאיסור דברים שבצינעא (בשבת ויום טוב) יתכן שהכל מודים בו, ומחלוקתם היא לענין דברים שבפרהסיא. ודחה הראיה ממה שהצריכו חזרת קרע בשבת, שחיוב קריעה אינה מדיני גזירת ז' (שהרי כשמחליף בגדיו תוך ימי השבעה, אינו חוזר וקורע, על כל פנים בשאר קרובים), אלא דין אחר הוא, ודין זה אינו נוהג כלל בשבת, אבל הדינים שנובעים מגזירת ז', יתכן שנוהגים בשבת, אפילו בפרהסיא. וכמו כן דחה ההוכחה מזקיפת המיטה, שכפית המטה היא צער גדול לאבל, ולכן הקילו בה בשבת.
ומבארת הגמרא את טעמם של החולקים: מאן דאמר יש אבילות בשבת - משום דקתני השבת עולה למנין שבעה  306 .

 306.  הרמב"ן מפרש על פי דרכו, שיסוד החילוק שבין שבת ורגל, שהשבת עולה והרגל אינו עולה, נובע ממה שבשבת נוהגים דיני אבילות בפרהסיא (לדיעה זו), מה שאין כן ברגל. ולפי זה תתפרש הוכחת הגמרא כפשוטה, כלומר, שמעצם הדין שהשבת עולה למנין ז' יש ללמוד, שנוהגת אבילות בשבת אף בפרהסיא, ולכן עולה, מה שאין כן ברגל שאין נוהג אבילות, על כל פנים בפרהסיא. ואכן הריטב"א הביא פירוש זה בשם יש מפרשים. והריטב"א פירש על פי דרכו, שהוכחת הגמרא היא מלשון התנא, שאמר "שבת עולה" (ולא אמר "שבת עולה למנין ז"'). ומשמעותו היא, שאף בשבת נוהגים על כל פנים מקצת דיני אבילות, דוגמת ימות החול, כלומר, בדברים שבצינעא. וכן פירשו התוספות. אבל מעצם הדין אין הוכחה כלל. ומשום שיש לומר כסברת הירושלמי (שהבאנו בהערה 182), שאילו השבת לא היתה מן המנין, לא היינו מוצאים ז' ימי אבילות רצופין. וע"ע בהריטב"א שהוכיח כפירושו מהמשך הסוגיא. ויתבאר בהערה הבאה.
ומאן דאמר אין אבילות בשבת - משום דקתני השבת אינה מפסקת. וזה מוכיח כי אין אבילות בשבת.
כי אי סלקא דעתך יש אבילות בשבת - למה צריך לומר שהשבת אינה מפסקת? והרי השתא לדבריך אבילות נהגא בשבת, אם כן, וכי אפסוקי מיבעיא לומר שאינה מפסקת!? והרי האבלות נוהגת לדבריך בשבת, וכיצד יעלה על הדעת שהשבת מפסקת את האבלות!?
אלא, מכאן מוכח שאין אבלות בשבת, ולכן היה מקום לומר שהיא מפסקת, והוצרך התנא לומר שאינה מפסקת.
ואלא, שמא תקשה, שמצד שני יש להוכיח שכן נוהגת אבלות בשבת, כי הא קתני עולה השבת למנין שבעה! תשובתך: איידי היות דקבעי התנא במשנתנו למיתנא סיפא: רגלים מפסיקים ואינן עולים - תנא ברישא השבת עולה  307  .

 307.  הנה הדבר פשוט, שבכדי להשוות לשון הרישא ללשון הסיפא אין לתנא לשנות דין שאינו נכון. ומעתה, לפירוש הריטב"א מובנת דחית הגמרא היטב. שאין להוכיח מלשון "השבת עולה", שנוהג בשבת אבילות בצינעא, שהרי לא נקט לשון זה אלא אגב הסיפא. אבל לפירוש הרמב"ן, שההוכחה היתה מעצם הדין, אם כן מה יועיל שרצה התנא לנקוט לשון זה אגב הסיפא, והלא בודאי הדין אמת הוא, שהשבת עולה, ושוב חזרה הקושיא למקומה, מהו הטעם לחילוק זה שבין שבת לרגל. כן הקשה הריטב"א. אלא שכתב, שאין גירסא זו קיימת בכל הספרים. וכנראה שגם גירסת הרמב"ן היא כספרים אלו, שלא נזכר תירוץ על קושיא זו. ובהכרח שיתרץ כסברת הירושלמי הנ"ל.
ועתה מבארת הגמרא את טעמם של החולקים:
ולמאן דאמר יש אבילות בשבת, תיקשי, דהא קתני אינה מפסקת! ואם יש אבילות בשבת, למה הוצרך התנא לומר שהשבת אינה מפסקת!?
משום דקבעי למיתנא סיפא שהרגלים מפסיקין - תנא רישא שהשבת אינה מפסקת.
לימא המחלוקת אם יש אבלות בשבת היא כתנאי?
שכך שנינו במסכת ברכות ובמסכת שמחות:
מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר  308  .

 308.  פירש רש"י בברכות (יז), כדי שלא יהיה נראה כאילו לועג לרש.
אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו.
אין לו בית חברו - עושה לו מחיצה בפני המת בגובה עשרה טפחים.
אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו הצידה, ואוכל.
ואינו מיסב ואוכל, אלא ישב ואוכל  308* .

 308*.  פירש הב"י בשם הרמב"ן, שאינו יושב אפילו על מטה כפויה. (וחמור דינו מאבל, שעל כל פנים בשעת אכילה הותר לו לישב על מטה כפויה. יעויין סי' שפז א).
וכיון שהוא אונן, אינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, מחמת אנינותו  309 , ואין מברך ברכת המוציא לאחרים להוציאם ידי חובתם, ואין מזמן ברכת הזימון  310 , כיון שהוא פטור מכל המצוות, היות והוא מצווה לעסוק אז בקבורת המת  311 .

 309.  אין זה מצד הלכות אבילות, שהרי אין אבל אסור בבשר ויין כל ז'. אלא שחכמים אסרוהו בהם, כדי שלא יבוא לימשך אחריהם ולהתעצל מעשית צרכי המת. (אך בתרומת הדשן (א קנא) כתב, שהאיסור לאכול בשר ויין בערב ט' באב בסעודה המפסקת הוא מצד דין אנינות, אף על פי שבודאי לא שייך שם הטעם דשמא ימשך). ובירושלמי הוסיפו, שכמו כן אינו אוכל הרבה ואינו שותה הרבה. וע"ע בבית יוסף. עוד אמרו בירושלמי, שמשעה שנמסר המת לכתפים (חברא קדישא), הותרו הקרובים בבשר ויין, ששוב אין צרכי המת מוטלים עליו כלל, ואין לחוש שימשך אחר אכילתו. והנודע ביהודה (ב יו"ד ריא) הוכיח מדברי הירושלמי, שהוא הדין אף לענין מצוות, שנתחייב בכולם. ודעת רבינו תם, שאין אנינות אלא על אותם קרובים שמוטל עליהם צרכי הקבורה. ולכן התיר למי שמתה אחותו הנשואה, לאכול בשר ולשתות יין קודם הקבורה, הואיל ובעלה חייב בקבורתה. והרא"ש נחלק עליו בזה, ולדעתו, כל השבעה קרובים נוהג בהם דיני אנינות. וכן נפסק בשו"ע (שמא א).   310.  רש"י בברכות מפרש, שאינו מברך בין ברכת המוציא ובין ברכת המזון. ובמנחת שלמה (יח ח) כתב להוכיח מכאן, שאמנם למדנו בברכות (לה), שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל, וכמו כן מבואר שם, שיש צד איסור גזילה באכילה בלא ברכה, מכל מקום יסודו נובע מכח החיוב שחייבוהו לברך ברכת הנהנין, ולכן כשהוא אונן, ונפטר מחיוב קיום המצוות, ממילא מותר לו לאכול בלא לברך. אבל אילו היה באכילה בלא ברכה איסור מעילה וגזל מצד עצמו, לא הינו מתירים לו לאכול ולא לברך, שהרי האונן מצווה שלא לעשות איסורים, ואינו נפטר אלא ממצוות עשה. וכתב המשנ"ב (קצט), שאם החמיר על עצמו ובירך, אינו מוציא אחרים ידי חובתן, הואיל ואינו מחוייב בדבר.   311.  התוס' דקדקו מלשון רש"י שם, שאמנם אינו מחוייב לברך, מכל מקום אם ירצה לברך הרשות בידו. שאין האנינות אוסרת עליו לקיים מצוות, אלא שהיא פוטרתו מהם. אבל דעת התוספות, שאף אם ירצה, אינו רשאי לקיים מצות באנינות. והביאו שנחלקו בירושלמי בביאור דין זה. שלדיעה אחת, דוקא כשהוא צריך לעסוק בזמן זה בצרכי המת, אז יש עליו פטור אונן ממצות, אבל כשיש אחרים העסוקים בצרכיו, או כשכבר עשה כל הצורך, חזר להיות דינו ככל האדם, לענין חיוב במצות. אבל לדיעה השניה, בכל ענין דין אונן עליו, וטעמם, מפני כבוד המת. (ומלשון הרא"ש נראה, שגדר הפטור לדיעה זו, הוא, שמפני כבוד המת הצריכו חכמים שיהיה נפנה מכל עסקיו האחרים, בכדי שיהיה פנוי לחשוב בצרכי המת, ואף על פי שיש אחרים העושים, או שעשה כבר כל צרכו. ומסיבה זו פטרו אותו ממצות, ואסרו עליו לקיימם. עיי"ש).
וכן אין מברכין עליו להוציאו ידי חובתו  312 , ואין מזמנין עליו, שאינו מצטרף לזימון. ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין  313  , ומכל מצות האמורות בתורה  314  . ואם היה מתו מוטל לפניו בשבת - הרי הוא מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין  315  , ומברך, ומזמן, ומברכין ומזמנין עליו. וחייב בקריאת שמע, ובתפילה, (ובתפילין)  316 , ובכל מצות האמורות בתורה  317  .

 312.  רש"י שם מבאר, שאינו צריך לשמוע מאחרים הברכה. והתוס' מיאנו בפירוש זה. ופירשו, על פי המבואר בברכות (מה), ששנים שאכלו כאחת, לכתחילה אין לאחד מהם להוציא את חבירו בברכת המזון, עד שיהיו שלשה. והשמיענו התנא כאן, שהאונן אינו מצטרף עם השנים, לענין שיוכל השלישי לצאת ידי חובתו בשמיעה מהמברך. ואח"כ הוסיף התנא, "ואין מזמנין עליו", לומר, שאף אינו מצטרף עמהם לענין שיאמרו "נברך".   313.  בזכרון שמואל (לד) הוכיח מדברי הרמב"ן, שפטור אונן מתפילין נאמר דוקא לענין הנחת התפילין, אבל בעודם עליו אין לפוטרו מהם מצד דין אונן, שהרי יסוד הפטור הוא מפני שיש לו לעסוק בצרכי המת, ובעודם עליו אינו צריך לעשות כלום עבור קיום המצוה. אלא שמכל מקום יש לפוטרו מצד דין אבילות דיום ראשון. וכתב, שיש בזה נפקא מינה לענין אנינות במועד, שהרי לדעת המגן אברהם (תקמח ה), אין האבל במועד פטור מתפילין, הואיל ואין אבילות נוהגת בו, ונמצא, שבעוד התפילין עליו, יהיה מצווה בהם אף שהוא עדיין אונן, וכנ"ל.   314.  כבר הבאנו (בהערה 310), שאין זה אלא לענין מצוות עשה, אבל מצווה הוא בכל איסורים שבתורה. כן כתב החכם צבי (א) ועוד אחרונים. וטעם הדבר, שפטור אונן ממצות הלא נובע מהיותו עוסק במצוה, שהוא פטור ממצות אחרות, ובודאי שאין זה סיבה להתיר לו איסורים. ויעויין בשעה"צ (תרמ מח) שדן לענין נטילת ידים לסעודה, האם לדונו כמצות עשה מדבריהם, או כאיסור. וכמו כן דן שם לענין אכילה חוץ לסוכה, האם להחשיבו כמצות עשה או כאיסור, הואיל והוא עושה מעשה בידים. ונחלקו המהר"ם והרא"ש (ברכות יח), כשהיה אונן במוצאי שבת, ולא הבדיל, ולא קברוהו עד למחרת, כיצד דינו. שלדעת מהר"ם יש לחייבו אז בהבדלה, כדין מי שלא הבדיל במוצאי שבת, שהולך ומבדיל עד יום רביעי. אבל לדעת הרא"ש, הואיל ובשעת חלות חיובו (שהוא כל ליל מוצאי שבת) היה פטור ממצות הבדלה מחמת אנינותו, שוב לא שייך לחייבו להבדיל למחרת, שהרי חיוב הבדלה ביום א' ב' ג' אינו אלא תשלומין לחובת הבדלה שנתחייב בה במוצאי שבת. ומחלוקת זו היא כעין מה שנחלקו לענין אבילות בקטן שהגדיל לאחר ז'. יעויין הערה 201.   315.  כתב הרמ"א (שמא א), שאינו חובה, אלא רשות. והש"ך הביא בשם תלמיד רבינו יונה שביאר, שלעולם אין בשבת חיוב גמור לאכול בשר ויין, וכמו שלמדנו, "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות". ובתשובות ושב הכהן (צה) כתב, שזהו דוקא בשבת, אבל ביום טוב, יש עליו חיוב אכילת בשר, משום מצות שמחה, ועל כל פנים מחוייב הוא לשתות בו יין, שהרי אין עליו דין אונן לפטרו ממצות.   316.  כתב השיטה, ש"תפילין" שנזכר כאן הוא לאו דוקא, שהרי שבת אינו זמן תפילין. והקרן אורה הוסיף, שכמו כן יש לפוטרו מהם מצד אבילות דיום ראשון. והרב המגיה בשיטה העיר, שלפי דברי המגן אברהם הנ"ל בהערה 313, מיושבת הערת הקרן אורה, שהרי אף בשבת אין נוהג אבילות, ועל כן אין לפוטרו מתפילין מכח דין אבילות.   317.  הראשונים הוכיחו מהירושלמי, שאם יש בדעתו לילך בשבת (סמוך לחשיכה) להחשיך על התחום לצורך המת, אזי חל עליו בשעה זו דין אונן, כמו בימות החול. וכמו כן, כשרוצה לקוברו ביום טוב ראשון על ידי נכרים, או ביום טוב שני על ידי ישראל, חל עליו דין אונן. והתוס' בברכות כתבו, שלדיעה השניה בירושלמי הנ"ל, שטעם הפטור באונן הוא מפני כבודו של מת, בכל ענין יש לו דין אונן בשבת ויום טוב, ושלא כמבואר בברייתא זו. (והמעיין היטב בדברי הרא"ש כאן יראה, שאין דעתו כן). וע"ע בהרא"ש שם שחילק בזה בין שבת ליום טוב.
רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בכל אלו המצוות האמורות - נתחייב בכל המצוות כולן.
ואמר רבי יוחנן: תשמיש המטה בשבת כשהוא אונן איכא בינייהו, שלרבן גמליאל מותר ולתנא קמא אסור, ולכן לא התיר אלא את המצוות המנויות  318 .

 318.  כתב השיטה, שלשון רבן גמליאל, "נתחייב בכולן" אינו מדוקדק כל כך. שהרי לדעת תנא קמא יש עליו איסור בתשמיש המיטה, ואם כן עיקר חידושו של רבן גמליאל הוא ההיתר בתשמיש. אבל הרז"ה מפרש, שאף לדעת תנא קמא אין איסור בדברים שבצינעא, וכל מחלוקתם היא לענין חיוב (דמצות עונה) בלבד. ועיי"ש במלחמות. ובעיקר גדר איסור תשמיש באנינות, כתבו התוס' שני טעמים. א. כדי שלא ימשך ויתעצל מלעסוק בצרכי המת, וכמו שאסרוהו בבשר ויין מטעם זה. ב. שהוא שמחה יתירה וחוצפה. אבל מצד דין אבילות אין לאסרו, שהרי לא חלה עליו אבילות, כל זמן שלא נסתם הגולל. וע"ע בהערה הבאה. והרמב"ן חידש, שבדין אבילות יום ראשון, שהיא מן התורה, אין חילוק כלל בין קודם קבורה לאחריה, ותיכף בשעת מיתה חל על הקרובים איסורי אבילות. אלא שמן התורה אין האבל אסור אלא בדברים שיש בהם שמחה ועידון, כתשמיש המיטה ורחיצה וסיכה (ועל כן נוהג איסורם אפילו לאחר שנמסר לכתפים, שהרי באנו לאסרם מכח דין אבילות), אבל נעילת הסנדל ועטיפת הראש, אינם אלא מדרבנן, וחכמים לא רצו לחייבו בדברים אלו קודם הקבורה, כדי שלא יהיה נגרם עיכוב לצרכי המת מחמתם. (ומה שהתירו לחתן לבעול בעילת מצוה באנינות, יעויין כתובות ד, זהו מפני שכבר היה עסוק במצוה זו קודם שחלה עליו מצות אבילות, וממילא נפטר מן האבילות כדין עוסק במצוה. והשיטה פירש, שהתירו בחתן, מפני הפסד הסעודה. וע"ע ברז"ה כאן ובנודע ביהודה א או"ח כז). והביא הרמ"א (שמא ה) דיעה זו בשם יש אומרים. וכתב המגן אברהם (תקמח ח), שלפי זה, האונן אסור אף בתלמוד תורה, שהרי יש בזה שמחה, וכנאמר בהם "משמחי לב". ואפילו בשבת ויום טוב, שהרי הוא מדברים שבצינעא, וכמו שאסר תנא קמא תשמיש המיטה בשבת. וע"ע בדגול מרבבה שם.
מאי לאו, בהא קא מיפלגי:
דמר תנא קמא סבר, יש אבילות בשבת, וצריך להמנע בו מתשמיש המיטה בהיותו אונן בשבת.
ומר רבן גמליאל סבר שאין אבילות בשבת ולכן מותר בו תשמיש המיטה לאונן.
ודייקינן: ממאי שהמחלוקת באונן קשורה בשאלה אם יש אבלות בשבת?
דלמא עד כאן לא קאמר תנא קמא התם שהאונן אסור בתשמיש המיטה אלא משום דמתו מוטל לפניו, ומחמת אנינותו הוא צריך להמנע מתשמיש המיטה ולא מחמת אבלותו.
אבל הכא באבל בשבת, דאין מתו מוטל לפניו - לא נוהגת אבלות בשבת.
ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם שהוא מותר בתשמיש המיטה, אלא משום דאכתי לא חל אבילות עליה. שאין חובת אבילות אלא משעת קבורה.
אבל הכא, באבלות בשבת, דחל אבילות עליה - הכי נמי שיש אבלות בשבת ויהיה אסור בתשמיש המיטה  319 .

 319.  הקרן אורה מבאר, שתנא קמא ורבן גמליאל נחלקו בשני הטעמים הנ"ל שנתנו התוספות לאיסור תשמיש המיטה באנינות. שלדעת תנא קמא הוא מפני השמחה יתירה שבדבר, ולכן אף בשבת שאינו עסוק בצרכי המת יש לאסור מפני טעם זה. אבל לדעת רבן גמליאל, יסוד האיסור הוא כדי שלא ימשך, וממילא בשבת לא שייך לאסור. וזהו ביאור דברי הגמרא, שאף לדעת תנא קמא יתכן לומר שאין אבילות בצינעא בשבת, ודוקא באנינות אסרנו, מפני השמחה יתירה וחוצפה שבדבר. (ומכל מקום כשנמסר לכתפים הותר בתשמיש, הואיל ואינו מוטל עליו כלל, ואין חוצפה בהנהגה זו, ואינו דומה לשבת, שעל כל פנים מוטל עליו למחר לקברו. הרא"ש סי' נה. ושלא כדעת הרמב"ן שבהערה הקודמת). וכמו כן יתכן, שלרבן גמליאל נוהג אבילות בצינעא בשבת, ודוקא באנינות התיר, הואיל וכל טעם האיסור אינו שייך בשבת, וכנ"ל. והקרן אורה הוסיף להעיר מכאן על דעת הרמב"ן שהבאנו בהערה הקודמת, שתיכף בשעת מיתה חלה עליו אבילות, על כל פנים לענין דברים שאינם גורמים עיכוב בעסקי המת, ואם כן מהו פשר כונת הגמרא "דאכתי לא חל אבילות עליה". וכבר עמד בזה הגרע"ק איגר בחידושיו.

דרשני המקוצר