פרשני:בבלי:נדרים לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לט ב

חברותא

אמר רבא: שמואל -  מתניתין קשיתיה (הוקשו לו דברי משנתינו).
וכך הוקשה לו: אם מדובר במשנה כשנכסי חולה אסורין על המבקר, והטעם שמותר לו לבקרו היינו משום שלא אדריה מן חיותיה, אם כן, מאי איריא דתני שמבקרו עומד, אבל לא יושב? הרי גם ישיבה היינו חיותיה!
שמע מינה שבמשנה מדובר דנכסי מבקר אסורין על החולה  115 .

 115.  כתב הר"ן, שלענין הלכה קיימא לן כשמואל, ולכן כשנכסי חולה אסורין על המבקר, יכול לבקרו אפילו יושב. אבל אם חלה בנו, לא יכנס לביתו כלל, אלא שואלו בשוק. והיינו דוקא כשאדריה חולה למבקר, דאומדן דעתא הוא דמן חיותיה לא אדריה. אבל אם המבקר אסר על עצמו את נכסיו של חולה, לא יכנס לביתו כלל, שהרי בכי האי גוונא ליכא אומדנא. וכשנכסי מבקר אסורין על החולה, נכנס לבקרו עומד, משום דמחויב לעשות בחנם, ומצוה דיליה קעביד, ואידך ממילא קא מתהני. אבל לא נכנס לבקרו יושב, ואפילו במקומות שמחמירין על עצמן שלא ליטול שכר אף על הישיבה משום שגוזרין שמא ישהא בישיבה. ומה שאנו אומרים שכשנכסי מבקר אסורין על החולה, נכנס לבקרו עומד, משום שמצוה דנפשיה קעביד - ואידך ממילא מתהני, היינו דווקא בכי האי גוונא, שהנאה דממילא היא. אבל אם נותן לו דבר, כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד, ולא גרמא היא, אסור, אף שמקיים מצוה. כדתנן לקמן (מ"ג): המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ויאמר לו וכו' וכן היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן על גבי הסלע וכו'. שדוקא בכה"ג מותר, אבל מידו לידו לא, ואף על גב דמצוה קעביד.
אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה - מנין? שנאמר לגבי עדת קרח: "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם וגו'".
מאי משמע? איך למדים מפסוק זה מצות ביקור חולים?
אמר רבא: כך הוא פירוש הפסוק: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן, וזהו מה שכתוב: "ופקודת כל אדם יפקד עליהם",
מה הבריות אומרים? - "לא ה' שלחני" לזה.
דרש רבא: "אם בריאה יברא ה'".
אם בריאה גיהנם - מוטב תהיה. אם לאו, שלא נברא עדיין גיהנם - יברא ה' עתה את הגיהנם.
ותמהינן: איני? והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. כלומר, שעלו במחשבה ליברא קודם שנברא העולם  116 , לפי שאי אפשר לעולם בלא הם. אלו הן:

 116.  כך כתב הר"ן. והמהרש"א הקשה עליו, וכתב דדברים כפשטן.
תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם (שהרי מחשבת בריאתם של ישראל קדמה לעולם, ואי אפשר שלא יהיו רשעים שצריך עבור עונשם את הגהינום, וכן שאר הדברים. ר"ן), כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.
תורה - דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו וגו'" (וסוף הפסוק הוא: "קדם מפעליו מאז")  117 .

 117.  וכתב המהרש"א, דהיינו שהתורה קדמה אף לכל אלו שהגמרא מונה כאן שקדמו לבריאת העולם, שקדמה להם אלפים שנה, והיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה.
תשובה - דכתיב: "בטרם הרים יולדו ותחולל וגו' תשב אנוש עד דכא וגו'"  118 .

 118.  והיינו, "בטרם הרים ילדו", קודם שנברא העולם, "תשב אנוש עד דכא", דהיינו אותם תתקע"ד דורות שהיו ראויין להבראות, וראה הקב"ה שרשעים הם ולא תועיל להם התשובה, וקומטו בלא עת, כדאמרינן במס' חגיגה. והיינו "תשב אנוש עד דכא", שנדכאו מן הבריאה. ומבריאת האדם ואילך - "ותאמר שובו בני אדם וגו"'. מהרש"א.
גן עדן - דכתיב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו'"  119 .

 119.  ו"מקדם", היינו קודם שנברא העולם. כתרגומו: "מלקדמין". ולא היה נח לגמ' לפרש דהיינו במזרחו של עדן, וכפי שפירש רש"י בחומש, משום שאם כן היה לו לכתוב "בקדם", ולא "מקדם".
גיהנם - דכתיב: "כי ערוך מאתמול תפתה"  120 .

 120.  פירש המפרש, דהך "מאתמול", היינו יום שיש לו רק אתמול ולא שלשום, והיינו יום שני של הבריאה, שקדם לו רק יום אחד. וכתב מהרש"א, שלפי זה צריך לומר שמה שקדם גיהנם לבריאת העולם, היינו לבריאת שמים וארץ שנבראו ביום השלישי. וכתב הרא"ש ש"תפתה" היינו גיהנם, שכל המתפתה ביצרו נופל שם.
כסא כבוד - דכתיב: "נכון כסאך מאז".
בית המקדש - דכתיב: "כסא כבוד מרום מראשון מקום בית אלהינו".
שמו של משיח - דכתיב: "יהי שמו לעולם וגו'"  121 .

 121.  עיי' במהרש"א שביאר היאך דרשינן ממקרא זה.
אלא הכי קאמר: אי איברי ליה פומא (אם נברא פה לגיהנם) - מוטב, ואם לא - יברא ה' עתה.
ותמהינן: והכתיב: "אין כל חדש תחת השמש", ואיך יתכן שייברא עתה פי הגיהנם?!
ומבארינן: הכי קאמר: אי הכא לא מקרב פומא, להכא ליקרב. כלומר, אם פי הגיהנם אינו כאן, שיקרב לכאן. וזו אינה בריאה חדשה, אלא קריבה בעלמא.
דרש רבא, ואמרי לה: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "שמש ירח עמד זבולה"? שמש וירח בזבול - מאי בעיין (מה הם עושין שם)? והא ברקיע קביעי, כדכתיב: "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", והזבול - למעלה מן הרקיע הוא! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול בזמן מחלוקתו של קרח  122 , ואמרו לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם - אנו מאירים. ואם לאו - אין אנו מאירין!

 122.  משמע לו שהפסוק מדבר במחלוקתו של קרח, משום שמדובר שם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, וכתוב שם "מחצת ראש מבית רשע", ומשמע לרבי יצחק שהיינו קרח.
באותה שעה ירה בהן הקדוש ברוך הוא בשמש ובירח חיצים וחניתות.
אמר להם: בכל יום ויום משתחוים לכם אומות העולם - ובכל זאת אתם מאירים. בכבודי - לא מחיתם, בכבוד בשר ודם, דהיינו, בכבודו של משה - מחיתם!?
ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות - ומאירים, שנאמר: "לאור חציך יהלכו וגו'".
תניא: ביקור חולים - אין לה שיעור.
מאי "אין לה שיעור"?
סבר רב יוסף למימר: אין שיעור למתן שכרה של מצוה זו.
אמר ליה אביי: וכל שאר מצות - מי יש שיעור למתן שכרן?
והא תנן: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות! והיינו, שלכן תהיה זהיר אף במצוה קלה, משום שאין אתה יודע מתן שכר שלה, לפי שאין לה שיעור.
אלא אמר אביי: אפילו גדול - צריך לבקר אצל קטן.
רבא אמר: שצריך לבקר את החולה אפילו מאה פעמים ביום.
אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה - נוטל אחד מששים בצערו.
אמרי ליה: אם כן, ליעלון שיתין ולוקמוה (שיכנסו אצלו ששים אנשים, ויעמידוהו מחליו)!
אמר ליה: נתכוונתי שכל אחד נוטל אחד מששים - כעישורייתא דבי רבי (כדלהלן).
ועוד, שזהו דווקא בכהאי גוונא שהמבקר בן גילו (שנולד המבקר במזלו של החולה).
ומהו "עישורייתא דבי רבי"?
דתניא, רבי אומר: בת הניזונית מנכסי אחין (לאחר מות אביהם) - נוטלת עישור (עשירית) מהנכסים שהניח אביה, לצורך נדונייתה.
אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות - ובן, יוצא שאין לו לבן במקום בנות כלום, שהרי הבנות יטלו את כל הנכסים לצורך נדונייתן!?
אמר להן רבי: כך נוטלות הבנות לנדונייתן:
הבת הראשונה שנישאת - נוטלת עישור נכסים. שניה - נוטלת עשירית במה ששיירה הראשונה, שלישית - במה ששיירה השניה, וכן עושות כולן. ולאחר מכן חוזרות כולן וחולקות בשוה את מה שנטלו. (ומדובר שבאו בבת אחת, אבל אם באו בזאת אחר זאת, מקבלת כל אחת עשירית מהנכסים שנשארו. ר"ן)
אף כאן כך. הראשון שמבקר, אכן נוטל אחד מששים בצערו של החולה. אבל השני נוטל שוב אחד מששים במה שנשתייר, וכן כולם. ולכן, אף כשיבקרוהו ששים אנשים, לא יעמוד עדיין מחליו  123 .

 123.  תמה המהרש"א, מכל מקום, הרי אם יכנסו אצלו הרבה אנשים, לא יישאר מהחולי אלא מעט! וכתב, דלהכי קאמר דדווקא בבן גילו, שהרי לא ימצא לו כל כך הרבה בני אדם שהם בני גילו. עוד כתב, דלא מעלין מחליו - רק עד ששים אנשים, וכעשורייתא דבי רבי. אבל מי שיבא אחר כך, אינו נוטל מחליו כלום. עיי"ש.

דרשני המקוצר