פרשני:בבלי:הוריות ט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

הוריות ט א

חברותא

דתניא: היה רבי ירמיה אומר: נאמר  בפרשת קרבן עולה ויורד "ואם לא תגיע ידו", ונאמר "ואם לא תשיג ידו", ומשמע - מי שבא לידי עניות ועשירות, הוא מתחייב להביא קרבן עולה ויורד. יצא נשיא ומשיח, שאין הם באין לידי עניות!  1 

 1.  הקשה הרש"ש (בכריתות ב.) לטעמו של רבי ירמיה יהא נשיא פטור מקרבן מצורע שהרי נאמר בו "אם דל הוא", ונשיא אינו בא לידי עניות. ועי"ש שרצה לבאר כי זו היא כוונת הגמרא בסמוך, ולהלן נוכיח שאי אפשר לומר כן. (וכקושיתו לכאורה כבר הקשה בירושלמי כאן, ועיין קרן אורה בדבריו). ובספר אמרי יעקב (י"ז) כתב כי ודאי נשיא מצורע צריך להביא קרבן כדי להכשירו לאכול בקדשים, ולא התמעט אלא מחיוב קרבן מצד עצמו, שלא חל חיוב על מי שאינו בעולה ויורד ובדלות, אך יכול להביאו כדי להכשירו לאכול בקדשים, כמו שמצינו במצורע קטן שאביו מביא עליו קרבן להכשירו אף שאינו חייב בקרבן (עיין רמב"ם פ"ג ממחו"כ ה"ו).
ומבארת הגמרא, מנין לנו שנשיא ומשיח אינם באים לידי עניות - נשיא, משום דכתיב "ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו". ודרשינן: מי שאין על גביו ממונה הגבוה ממנו אלא ה' אלהיו, והיינו מלך, ומלך לעולם עשיר הוא.
משיח, דכתיב "והכהן הגדול מאחיו", ודרשינן: שהוא גדול מאחיו בנוי, בכח, בחכמה ובעושר  2  .

 2.  בתורת כהנים (פרשת אמור) נוסף תנאי: שיהיה גדול מכל אחיו גם ב"מראה", וכן נקט הרמב"ם (בפ"ה מכלי המקדש ה"א) "בנוי ובמראה". וכתב הר"י קורקוס כי בסוגיין משמע שהמראה והתואר כלולים ב"נוי", אך בתורת כהנים נחשב לנוי יופי הפנים, ומראה הוא הדר הקומה וחן שהוא תוספת על היופי, וכמבואר ברש"י (בראשית כט יז) לחלק בין תואר ומראה. ועיין בחידושי הרד"ל למדרש רבה (אמור). אמנם בפירוש המשנה ליומא (פ"א מ"ג) נקט הרמב"ם "ביראה" במקום "במראה", וראה בחזון יחזקאל (תוספתא יומא פ"א ה"ו), ויש גורסים "באמונה", ועיין באר שבע ושער יוסף לחיד"א. ובתנחומא (אמור ד) נוסף שיהא גדול בשנים, והביאה בעל הטורים (פכ"א פ"י), ובילקוט שמעוני (אמור שם) הוסיף שיהא גדול במידה, ורבינו בחיי הוסיף "בכבוד". ויש לעיין כשלא נמצא כהן שיש בו כל המעלות, ויש שני כהנים שבכל אחד ישנם מעלות אחרות, האם סדר המעלות הוא כסדרו בברייתא דוקא או לא, וספק זה תלוי לכאורה בפירושי הגר"א והחפץ חיים לתו"כ הנ"ל, שהגר"א כתב שדרשו ד' מעלות מה' של "הגדול" דהיינו שיתווספו על מעלת הכהונה הגדולה, ולפי זה יש לומר שדקדקו במעלות אלו דוקא וכסדרן. אך החפץ חיים נקט שלמדו מה"גדול" שהוא הכולל כל השלימויות, ולכאורה אין מעלות אלו דוקא, ובודאי לא כסדרן.
אחרים אומרים: מנין שאם אין לו עושר, גדלהו בעשירות בממון משל אחיו?
תלמוד לומר "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו" - גדלהו מאחיו!  3 

 3.  בפשטות משמע שאחרים חולקים על תנא קמא וסוברים שאחר שהתמנה כהן גדול הגדול מאחיו ברוב התנאים הנדרשים, צריכים אחיו להשלים ולגדלו בממון, וכן משמע בחולין (קל"ד:) שהובאה הלכה זו לגבי העשרתו אחר שהתמנה. וכן משמע במעשה דפנחס הסתת שהובא במדרש רבה ותנחומא (פרשת אמור). אולם במאירי משמע קצת שהכוונה להעשירו קודם שהתמנה, אך לאחר שהתמנה מודים אחרים לתנא קמא שאין צריכין להוסיף לו. וכן משמע בתוספתא יומא (שם). וכן הבין היעב"ץ, ותמה על כך שאם כן מצינו כהן גדול עני, אם אבד ממונו אחר שהתמנה. וצדדי הנידון הם, אם מעלות אלו נאמרו כתנאי למינוי או למשיחה, או שהם מדיני הכהן הגדול, וצריך לחזקם בכל עת. אכן, במדרשים הנ"ל מבואר כי אין חיוב למנות רק מי שיש בו מעלות אלו, אלא מאחר שנמשח המציאות היא שיגדל בכל המעלות הנצרכות לו, ונאמר לכהנים שאם לא הועילה לו משיחתו יגדלוהו משלהם, עייש"ה. וראה להלן י"א: כיצד מועילה ירושה בכהן גדול. והרמב"ם (בפ"ה מכלי המקדש ה"א) כתב שכל הכהנים נותנים משלהם לכהן גדול עד שיעשיר יותר מכל אחיו הכהנים. ויש לדון באופן שהיו כל הכהנים דלי דלים, האם די בכך שיגדלוהו עד כדי שיהיה דל. ואם אכן די בכך, נמצא אופן שיהיה דין כהן משיח בקרבן דלות, ועיין במרומי שדה שיתכן שיבא לידי עניות אלא שאין דרכו בכך, כי דינו להיות עשיר על ידי אחיו, וכן נבאר את דברי הגמרא בסמוך בהערה 4, וצ"ע. והנה הרמב"ם לא חילק בין כהן משיח בשמן המשחה למרובה בגדים, וכן משמע ביומא (יח.) שדין זה נהג גם בבית שני שלא היו בו כהנים משוחים בשמן המשחה. ובחזון יחזקאל תמה על כך מסוגיין דמשמע מלשון הגמרא שמדובר בכהן משיח דוקא, וכן משמעות הדרשה מקרא והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו. (אמנם בויקרא רבה כו' דרשו מקרא זה גם למלך, וברש"י בחולין (שם) נקטו גם כלפי ראש ישיבה אך ברשב"ם ב"ב צ"ט: כתב שמלך נלמד מלבלתי ירום לבבו מאחיו. וצ"ע). ולכאורה דין כהן גדול בעולה ויורד תלוי בהלכה זו, וגם בעולה ויורד לא מצינו חילוק בין משוח בשמן המשחה למרובה בגדים, ולפי ריה"ג שניהם פטורין מעולה ויורד, כי נאמר עליהם גדלהו מאחיו. (ועיין חזו"א ט"ו י"ט ובסוגיא להלן יב:). (אולם מלך וראש ישיבה לא נלמדו לענין קרבן עולה ויורד, והרמב"ם לא הזכיר בהם כלל דין גדלהו מאחיו, ואולי מקורו ממה שלא נפטרו בעולה ויורד).
בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק: נשיא שנצטרע והועבר מנשיאותו,  4  ובאותה תקופה שהוא מועבר מתפקידו עבר עבירה שהדיוט חייב עליה קרבן עולה ויורד, מהו דינו?

 4.  רש"י פירש שהספק הוא לפי רבי ירמיה שביאר טעמו של ריה"ג מפני שאינו בא לידי עניות ועשירות, והנידון הוא אם נדחה לעולם מחיוב קרבן עולה ויורד מפני שהיתה לו שעה שהיה נשיא ולא היה בתורת חיוב קרבן זה, או שנפטר רק לשעתו. (ועיין במלא הרועים). והנה הרמב"ם (פט"ו ה"ט) כתב נשיא שנצטרע עבר מנשיאותו ונשיא שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט. ומשמע שיש אופן שיעבור מנשיאותו אפילו שלא הצטרע, כגון שהוא רשע (כמבואר ברמב"ם פ"א ממלכים). ומאי שנא דין נשיא שעבר מחמת שהצטרע. ומסתבר, שהספק דוקא כשנצטרע ועתיד לחזור למלכותו כשתעבור צרעתו, והנידון הוא אם הפטור נאמר רק במי שדינו הוא להיות עשיר, והוא גברא שלא שייך בו דיני עולה ויורד, או שהפטור נאמר בכל מי שבמציאות אינו יכול לבוא לידי עניות, כגון זה שגזא דיליה כדקאי קאי. אמנם החזו"א (ט"ו ט"ו) הוכיח ממה שאמרו לקמן (י.) שאם הצטרע אינו מביא שעיר, ומשמע שריה"ג מודה בכך וסובר שבטלה מלכותו, וכל ספיקו רק לגבי עולה ויורד. וביאר את הספק להיפך: האם פטורו מועיל לעת עתה אף שנעשה עני כשאינו נשיא, או שבעת צרעתו נדחה לגמרי וכאיש אחר הוא, ולכן יתחייב כעת בעולה ויורד. ותמה על רש"י (שם) שכתב כי לריה"ג אף נשיא שהצטרע צריך להביא שעיר, והרי ודאי לעת עתה אינו נשיא ואינו חייב בשעיר, וכל הנדון רק לענין פטורו מעולה ויורד. אולם לביאור הקודם, שהנידון הוא אם עולה ויורד תלוי בדינו להיות עשיר או במציאות שאינו בא לידי עניות, אם כן למסקנא שנשיא המצטרע פטור מקרבן משום שבמציאות אינו בא לידי עניות, הוא הדין שנחשב כי אין על גביו אלא ה' וחייב בשעיר, ודלא כמו שאמרו שם.
האם אז הוא נחשב כאילו הוא מידחא דחי מנשיאותו לגמרי, והרי הוא כהדיוט, וחייב בקרבן עולה ויורד.
או דילמא מיפטר פטיר, שרק זמנית הוא אינו מכהן בתפקידו, אבל עדיין הוא בגדר נשיא, ופטור מקרבן עולה ויורד?  5 

 5.  הרש"ש (בכריתות ב.) ביאר שספק הגמרא הוא אם נשיא שהצטרע נדחה מקרבן עולה ויורד לעולם, ונשאר מחוסר כפורים כל ימיו ואין לו תקנה, או שדינו להפטר מקרבן, והתירה לו תורה להכנס למקדש ולאכול קדשים בלי כפרת קרבן עולה ויורד ובהערותיו בסוגיין הפך את ביאור צדדי הגמרא, ונקט כי "דיחוי" הוא שינוי חלקי ונשאר מעט נשיא, ואילו "פטור" משמעותו שנפקע לגמרי ולעולם ועצם פירושו מחודש שלא כפירוש רש"י בהערה הקודמת וגם תמוה למה לא יצטרך הנשיא כפרה להכשירו לאכילת קדשים. (וגם במסקנת הגמרא פירש באופן שונה, כי "גזא" הוא שם חכם, ורב נחמן בר יצחק לא פשט לרבינא את ספיקו, אלא אמר לו של מי ספק זה, שלך או של גזא). ובמנחת חינוך (קכ"א, קע"ג) דן אם נידון הגמרא דוקא כשנצטרע והוחלט או גוף שהוסגר בלבד. ותמוה, שהרי במגילה ח. שנינו מהם החילוקים בין מצורע מוחלט למוסגר ולא הוזכר חילוק בנידון זה.
אמר ליה: מאיזה ממון יביא הנשיא שהצטרע את קרבנו? מממון דילך (שלך) או מממון דגזא, מגנזיו הפרטיים? (והיינו, הרי ברור שיביא קרבנו מהממון שלו. וכיון שסיבת הפטור הוא מחמת עשירותו, והיא לא נפגעה מצרעתו, פשיטא שהוא פטור אף כשעבר בעת צרעתו, כיון שסיבת הפטור, שאינו בא לידי עניות, קיימת גם בעת צרעתו).  6  תניא: רבי עקיבא אומר: משיח פטור מכולן!

 6.  רש"י פירש כי רב נחמן בר יצחק מסיק שאינו מביא קרבן עולה ויורד כיון שאינו בא במציאות לידי עניות, שהרי ממונו נשאר בידו אף כשהצטרע. ומשמע שאינו מלך כלל, ופטורו רק משום שאינו נעשה עני. וכמבואר לעיל. והחזו"א ביאר לדרכו הנ"ל, כי רב נחמן השיב לרבינא שאין נפקא מינה בספיקו, כי אף בזמן שהוא מצורע חייבין לגדלו, כמו שחייבין בכבודו לאחר מותו, ומצורע לא גרע ממת, וכוונתו שבין אם דינו לקבל מהעם ובין מבית גנזיו, לא יגיע לידי עניות ופטור מעולה ויורד, כי יש בו דין גדלהו מאחיו כמו בכהן משיח. ולביאורו הוא הדין במשיח שעבר שפטור מעולה ויורד, כי גם אותו חייבין לכבד אחר מיתה. (ועיין חזון יחזקאל שבועות פ"א ה"ד ומהרי"ל דיסקין להלן י"ב:). והרא"ש הביא שהרמ"ה תמה על רש"י, כיון שאין בכוחו ליטול מיסים מהעם, הרי הוא יכול לאבד ממונו בענין רע, ומצבו ככל עשיר שנחשב כבא לידי עניות. ולכן פירש את המסקנא להיפך: וכי יכול לקחת ממון מדילך, והרי אינו יכול לקחת אלא מבית גנזיו, ואם כן דינו ככל עשיר שהוא חייב בקרבן. ולהלן יב ב הערה 11 נבאר את סברות רש"י והרמ"ה עיי"ש. והרא"ש דחה פירושו, וטען כי לדבריו היה צריך לומר מדילך או מדיליה, ולמה הזכיר גנזיו. ולכן פירש כי טעמו של רב נחמן הוא, שהמלך אינו דומה לכל עשיר, כי כל עשיר אין לו בתחילה אוצרות, ויכול לבא לידי עניות אם ימעט עשרו, ולא חל עליו מעולם פטור מקרבן, ולכן אף בעת עשירותו חייב בקרבן. אך מלך שהיה לו עת שנפטר מקרבן מחמת עשירותו, שהיה עושר שאינו מתמעט, וחל עליו דין פטור מקרבן, לפיכך נשאר לו פטורו אף לאחר שעבר ממלכותו. ומפירושו נראה כי הבין שספק הגמרא הוא אם מה שנפטר מקודם מועיל לו להפטר גם עכשיו, ודלא כמו שביארנו לעיל שהנידון הוא נחשב עתה כמי שבא לידי עניות או לא. ונוטה לביאור החזו"א שהנידון הוא אם הפטור ממשיך בעשירותו אף כשאינו מלך, או שנפקע מדיני מלך ולא מועילה עשירותו להמשיך פטורו שהיה לו מפני עשירותו כמלך.
אמר רבה: מאי טעמא דרבי עקיבא? אמר קרא לגבי מצות חביתי כהן גדול העשויים מעשירית האיפה: "זה קרבן אהרן ובניו", ודרשינן: זו היא עשירית האיפה הבאה חובה לו, ואין עשירית האיפה אחרת, כגון זו שבקרבן עולה ויורד, שהדל ביותר מביא עשירית האיפה לקרבנו, באה חובה לו. וכיון שהתמעט מקרבן עשירית האיפה של עולה ויורד, התמעט ונפטר מכל דרגות האמורות בקרבן עולה ויורד.
(אבל מהחיוב להביא פר לא התמעט הכהן המשיח, ובסוף הפרק נברר אם מביא עליהן פר של משיח!) ומקשינן: ואימא כי ממעט ליה רחמנא, היינו רק מדלי דלות של עולה ויורד, ומאי ניהו, עשירית האיפה. אבל מקרבן עניות (עופות) ועשירות (בהמות), לא מעטיה רחמנא?!
ודחינן: לא סלקא דעתך! שהרי כתוב שם "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה" ודרשינן: המתכפר באחת מאלו, ששייך שיביא או קרבן עשיר או קרבן עני או קרבן הדל, ודינו תלוי במצבו הכספי, הוא מתכפר בכולן. ואילו מי שאין מתכפר באחת מאלה, כגון משיח, שהתמעט מעשירית האיפה (כדדרשינן לעיל "זה קרבן אהרן" שאינו מביא עשירית האיפה אחרת), אין מתכפר בכולן!  7  ותמהינן: אלא מעתה, דכתיב "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (שמיעת קול, שבועת ביטוי, טומאת מקדש וקדשיו), האם הכי נמי נדרוש דכל המתחייב בכל אחת משלשתן מתחייב בכולן, ושאין מתחייב באחת מהן, כגון נשיא שאינו מתחייב על שמיעת קול אין מתחייב בכולן, וכרבי יוסי הגלילי.

 7.  רבי עקיבא סבר שאין לפטור משום שאינו בא לידי עניות, אלא רק אם אינו יכול להתכפר בקרבן של דלות אף באופן שיהיה דל, והיינו רק כהן גדול (משוח או מרובה בגדים) שהתמעט מעשירית האיפה. אבל נשיא חייב בקרבן עשיר, כיון שהעשירות מונעתו מהבאת קרבן דלות, אך מן הדין אינו נחשב שאינו מתכפר בקרבן זה. ולכן נקט במשנה שנשיא חייב בכלן חוץ משמיעת הקול, (וכל קושית הגמרא בסמוך היא שידרוש ל"אחת" לפטור את מי שאינו מתכפר על כל העוונות). ונפקא מינה בין טעמו של רבי עקיבא לטעמו של ריה"ג, לענין חטאת קבועה, דהיינו פר בכהן משיח או שעיר בנשיא, שלדעת ריה"ג יפטרו גם מחטאת קבועה, כיון שהגברא אינו בר חיובא בקרבן הבא על חטא זה, ולפיכך אינו מתחייב גם בחטאת שהתחדשה לנשיא ומשיח בחטאים אלו. אך לרבי עקיבא אינו פטור על החטא, אלא שדיני קרבן עולה ויורד תלויים בזה בזה, וכשאינו חייב בעוון אחד אינו יכול להביאו בחטא אחר, אך את החטאת הקבועה יכול להביא, ומתחייב בה. ובסוגיא הבאה נוכיח חילוק זה מדברי רש"י. ולענין משיח שעבר, כתב הקרן אורה שלדעת רבי עקיבא הוא חייב בקרבן עולה ויורד, שהרי שנינו (להלן יא:) שאינו חייב להביא עשירית האיפה, ואם כן לא שייך בו המיעוט על עשירית האיפה של קרבן דלי דלות. ועיין בתשובה מ' שבסוף חידושי רבי מאיר שמחה שדן בזה. ונמצא, שיש עוד נפקא מינה בין רבי עקיבא לריה"ג, כי לריה"ג משיח שעבר פטור מעולה ויורד, שהרי לביאור הרא"ש אף אם נחשב כעת כבא לידי עניות, כיון שהנידון על חיוב הקרבן אזלינן אחר שעת החטא, ואז היה כהן גדול ופטור, ולביאור החזון איש כבר ביארנו לעיל שאינו יכול לבא לידי עניות. כי מצווין לכבדו ולגדלו גם אחר שעבר. ונפקא מינה נוספת הובאה לעיל ח: הערה 13, עיי"ש.
ואם כן יקשה, אלמה תנן: רבי עקיבא אומר, נשיא חייב בכולן, חוץ משמיעת קול?!
ומתרצינן: אביי ורבא, דאמרי תרווייהו: לא קשיא. כי יש לומר שאת הדרשה שצריך להיות ראוי לכל דרגות הקרבן, דרשו מהפסוק "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת", ורק פסוק זה משמע ליה לרבי עקיבא שנכתב כדי לדרשו. אבל מה שאמרו שחיובו תלוי אם יכול להתחייב בקרבן על כל שלשת העוונות, ודרשו כך מהפסוק "כי יאשם לאחת", לא משמע ליה!
והוינן בה: ומאי שנא תיבת "מאחת", דמשמע ליה לרבי עקיבא שנכתבה כדי לדרוש ממנה "עד שיתכפר בכל אחת ואחת"?
ומבארינן: משום דכתביה רחמנא לבסוף הפרשה, לגבי עשירית האיפה, שהוא קרבנו של הדל ביותר, והבין רבי עקיבא שנכתבה שם למימרא - דכל דמחייב בעשירית האיפה מחייב בכולן, ולמעט כהן גדול מקרבן עולה ויורד, שהרי אינו מביא עשירית האיפה, משום דכתיב "זה קרבן אהרן ובניו".
וההכרח לדרשה זו מוכח.
דאי סלקא דעתך דמתחייב באחת אף על פי שאין מתחייב בכולן, נכתביה להאי "מאחת מאלה" בדלות (בתורין ובני יונה), אי נמי בעשירות (בכשבה או בשעירה), שבהם חייב הכהן משיח, ונדע כי אפשר להתחייב בהם אף שאינו מתחייב בדלי דלות.
אולם מאחר שלא נכתבה תיבת "מאחת" אלא דוקא בדלי - דלות (בעשירית האיפה), משמע שהתורה באה ללמדנו כי כהן גדול שאינו מביא עשירית האיפה, הרי הוא פטור מכולן!
מתניתין:
א. כל המצות של לא תעשה שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת: היחיד - מביא לחטאתו כשבה ושעירה.
והנשיא - שעיר.
ומשיח ובית דין - מביאין פר.
ואם שגגו בעבודת כוכבים -
היחיד והנשיא והמשיח - מביאין שעירה.
ככתוב בפרשת שלח: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה", וכל יחיד נחשב בכלל נפש אחת.  8 

 8.  כך פירש רש"י, על פי הגמרא לעיל (ח.). והרע"ב הוסיף כי כתוב אחר כך "תורה אחת יהיה לכם", ודרשינן שהשוה הכתוב את כולן לקרבן זה. וצ"ע מהיכן הביא דרשה זו. ובטעם הדבר שדין כהן משיח בעבודה זרה שוה להדיוט, כתב במשך חכמה (שמות ל"ב כ"ו) כי בטלה ממנו החשיבות לגמרי. והמלבי"ם ביאר (ויקרא ד' ג') על פי הרמב"ם (פ"ט מביאת מקדש הי"ג) שפסק כרב ששת (מנחות ק"ט) שכהן העובד עבודה זרה בשגגה נפסל מלהקריב קרבנות במקדש. ולדברי המלבי"ם צריך להבין למה אמרו רבנן (לעיל ז:) שאינו חייב אלא בהוראה, והרי בעבירה זו נעשה הדיוט, וכן לדון לגבי שאר מצוות שעבר אחר חטא זה, אם נעשה הדיוט ואינו מתחייב שוב בפר, ולא מצינו מי שיאמר כן. שהרי אף אם עבר ממשיחותו ואחר כך חטא מביא פר. ומסתבר שרק בעצם עבירה זו נחשב הדיוט. ודוחק. וראה במנחת חנוך (ק"כ) שכתב כי כהן ששגג בעבודה זרה, וארח כך התמנה לכהן גדול ושב והורה וחטא בשגגה בעבודה זרה באותו העלם, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיון שחיובו שוה בשעירה בהדיוט ובמשיח. ולכאורה תמוה הרי חטא המשיח שונה, שאינו חייב אלא בהוראה משא"כ בהדיוט, ומשמע כי חטא המשיח צריך להיות בהוראה, אך בחטאו נחשב הדיוט ולפיכך קרבנו שוה להדיוט. וצ"ע.
ובית דין - פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת.
ב. אשם תלוי -
היחיד והנשיא חייבין בו, ומשיח ובית דין פטורין  9  . ג. אשם ודאי -

 9.  רש"י פירש דילפינן לעיל (ז.) מדכתיב באשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו, מי שחטאו ושגגתו שוין דהיינו בשגגת מעשה, יצא משיח (והוא הדין לבי"ד) שאין חייבין אלא עם שגגת הוראה. ועיין בדבריו לעיל (שם, ד"ה צבור בפר) שכתב כי בשניהם נאמר העלם דבר, ועוד דבאשם תלוי נאמר "ואם נפש", וציבור אינו בכלל נפש. אך הרע"ב כתב דילפינן מדכתיב בפר העלם דבר: ונודעה החטאת, ודרשינן, שאין בי"ד חייבין קרבן אלא על הודע, ומשיח דינו כבי"ד. ותמה הגרעק"א הרי בגמרא דרשינן מדכתיב באשם תלוי וכפרש"י, ולמה הוצרך הרע"ב לדרשה זו. ומדברי התוס' יו"ט נראה שביאר כי הרע"ב פירש את מקור הפטור לבית דין, שבגמרא (שם) לא למדנו את דינם מהכתוב באשם ומשיח נלמד מבית דין שהוא שוה להם בכך שאין חטאו ושגגתו שוה. ושמא כוונתם לבאר את המקור לפטרם מפר על הוראתם בחטא של אשם תלוי, ודוחק. (ועיין בר"י מלוניל שכתב מקור נוסף לפטרו בי"ד מאשם תלוי).
היחיד והנשיא והמשיח חייבין בו, ובית דין פטורין.
ד. על שמיעת הקול, ועל ביטוי שפתיים, ועל טומאת מקדש וקדשיו, שהיחיד מביא עליהן קרבן עולה ויורד -
בית דין פטורין.
והיחיד והנשיא והמשיח, חייבין בקרבן  10 , ולהלן יתבאר איזה הוא.

 10.  הרמב"ם (פ"י ה"ז) כתב המלך וכהן משיח מבאיין קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקו"ק כשאר הדיוטות. והשיגו הראב"ד אין המלך חייב בשמיעת קול ולא המשיח בטומאת מקו"ק. וביאר הכסף משנה שהראב"ד סובר כרבי עקיבא במשנה הקודמת שהמלך חייב בכלן חוץ משמיעת קול שהרי אינו מעיד (ולעיל הרחבנו בדבריו). ובדעת הרמב"ם ביאר, שהוקשה לו סתירת המשניות, דלעיל שנינו שהמשיח כבי"ד פטור מקרבן בכל אלו וכאן שנינו שחייב, ולכן פירש שהרישא מדוברת בחיוב פר כשהורה ועשה שוגג, ובזה כהן משיח פטור. ואילו משנתינו עוסקת בחיוב קרבן עולה ויורד, ולפיכך פוסק הרמב"ם שכהן משיח חייב בו. וכדבריו מוכח בפירוש המשנה להרמב"ם, שנקט את שתי המשניות כסתמא. וריה"ג ורבי שמעון נחלקו על המשניות רק בפרטים. וכן מבואר להלן י"ב: עי"ש. (אך בהר אפרים תמה שהרי הטעמים שאמרו עולא ורב ירמיה בדברי ריה"ג, הם סיבות לפוטרו מעולה ויורד ולא מפר, וצ"ע). (ולביאורו נשאר בתימה על הראב"ד שנקט כי משיח פטור בטומאת מקו"ק, בעוד שבמשנה נאמר שפטור בכל אלו, וראה בתוס' יו"ט שהפך ונקט שהראב"ד פוסק כרבי שמעון במשנתינו וכר"ע לעיל. ועיין חזו"א ט"ו י"ב שהוכיח כדבריו). אולם רש"י (בד"ה ר"א) ביאר כי המשניות אינם סותרות כלל, אלא שיטות חלוקות הן, והמשנה הקודמת רבי יוסי הגלילי אמרה, והוא מחייב והוא פוטר את הנשיא ומשיח בכלן. ואילו משנתינו נאמרה על ידי רבי שמעון שמחייב בכלן, חוץ מכהן גדול בטומאת מקו"ק. אלא שהרמב"ם והראב"ד אינם יכולין לפרש כך כי אם כן נמצא שפסקו דלא כמאן. (ועיין בלחם משנה שביאר בארוכה את דעת הראב"ד כרש"י). ובדבר אברהם (ח"ב ל"ב ט"ו) כתב דרך אחרת בכוונת הרמב"ם והראב"ד. והיא, ששתי המשניות עוסקות בחיוב קרבן עולה ויורד (כביאור הרא"ש לעיל ח: הערה 12) ובמשנתינו גרסו כמבואר בירושלמי, שאין כהן גדול חיוב בטומאת מקו"ק לדברי הכל, ורבי שמעון פוטר גם נשיא בשמיעת הקול. והראב"ד סבר כסתמא דמשנתינו, ופוסק כרבי שמעון שפטר נישא בשמיעת הקול כיון שגם ריה"ג ור"ע אמרו כן לעיל. והרמב"ם סבר כי רבי שמעון אמר גם את הפטור של משיח בטומאת מקו"ק, ופסק כתנא קמא שחייב בכלן, ודלא כרבי שמעון.
אלא, שאין כהן גדול משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי שמעון. (והוא הדין שאין הנשיא חייב על שמיעת קול שהרי מלך אינו מעיד).
ומה הן, היחיד והנשיא והמשיח, מביאין על שמיעת קול, ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו (כל אחד בקרבן שמחוייב בו)? -
קרבן עולה ויורד, כדינו של יחיד.
רבי אליעזר אומר: הנשיא אינו מביא קרבן עולה ויורד כיחיד, אלא מביא שעיר כדין חטאת קבועה של נשיא! (ובגמרא יתבאר באיזה עוון נחלק רבי אליעזר).
ונמצאו שלש מחלוקות בדבר:
רבי יוסי הגלילי סובר, נשיא ומשיח פטורין מקרבן עולה ויורד בכל העוונות.
רבי עקיבא סובר, נשיא חייב בכולן, חוץ משמיעת קול, ומשיח פטור מכולן.
רבי שמעון סובר, נשיא ומשיח חייבין בכולן. חוץ מנשיא בשמיעת קול, ומשיח בטומאת מקדש וקדשיו.
גמרא:
תניא: רבי שמעון היה נותן בהן כלל - א. כל שהיחיד באשם תלוי - הנשיא חייב כיוצא בו, ואילו משיח ובית דין פטורין ממנו.
ב. וכל שהוא באשם ודאי - נשיא ומשיח חייבין כיוצא בו, ובית דין פטורין.
ג. שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, שהיחיד חייב עליהן קרבן עולה ויורד - בית דין פטורין, ואילו נשיא ומשיח חייבין.
אלא, שאין הנשיא חייב בשמיעת הקול משום שאינו מעיד, ולא משיח בטומאת מקדש וקדשיו, אלא הוא מתכפר על כך בפרו ביום הכיפורים.
ד. כל שהוא בעולה ויורד - נשיא חייב כיוצא בו, ואילו משיח ובית דין פטורין, כי ציבור ומשיח חייבים רק על דבר שחטאתו קבועה.
ומקשינן: הא גופא קשיא: אמרת ברישא שאין משיח חייב בטומאת מקדש וקדשיו, ומשמע כי רק בטומאת מקדש וקדשיו הוא דפטור, אבל בשמיעת הקול וביטוי שפתיים חייב!
אימא סיפא: כל שהוא בעולה ויורד - נשיא חייב כיוצא בו, ואילו משיח ובית דין פטורין!
ומדייקת הגמרא: קתני "משיח ובית דין פטורין", ומשמע שדינם שוה.  11  והיינו, מה בית דין פטורין מכולהון, שחיובם רק בחטאת קבועה, אף משיח פטור מכולהון, שחיובו רק בחטאת קבועה.  12 

 11.  באור שמח (פ"י ה"ז) העיר על משמעות לשונו של רבי שמעון כאילו רק בכהן משיח מצאנו פרט שפטור עליו, והלא מודה רבי שמעון שבנשיא פטור על שמיעת הקול. וביאר כי רבי שמעון לשיטתו מצא אופן שהנשיא חייב בו, דסבירא ליה שאם השתנה דינו עד שעת ידיעה פטור, ונמצא כי אם נשבע כהדיוט והתמנה לנשיא, חייב קרבן כיון שאין לו פטור על שבועה זו, אלא שאין לו היכי תמצי להשבע, כי אינו מעיד, ולכן נקט שפטור דוקא בטומאת מקו"ק, שהיא פטור גמור. ואם חטא כשהיה הדיוט, ואח"כ התמנה אינו מביא קרבנו. אך בשמיעת הקול חייב אף באופן זה. וכבר הבאנו (לעיל ח: הערה 13) שבאבי עזרי תלה סברא זו במחלוקת ריה"ג ורבי עקיבא, וכן כתב בחזון יחזקאל, עיי"ש שביאר כי אף שפשיטא הוא שהמלך חייב כקרבנו מקודם שהתמנה, כיון שלא השתנה דינו, הוצרך הרמב"ם להשמיענו שהוא מביא קרבן עולה ויורד, ודלא כריה"ג שפוטרו מגזירת הכתוב.   12.  בחק נתן ביאר שהגמרא הוצרכה לדקדק לשון הברייתא שהשותה דיני משיח ובי"ד, ולא הקשתה מעצם הדין שמשיח פטור, כיון שהיה אפשר לבאר כי אינו פטור אלא מקרבן עולה ויורד, אך הוא חייב בפר כדעת רבי עקיבא, ואם כן אין סתירה לרישא כי יש לומר שברישא מדובר לענין חיובו בפר. ולפיכך דייקה הגמרא שדינו שוה לבי"ד, וכשם שהם פטורין מפר אף הוא פטור הן מעולה ויורד והן מפר, וקשיא מהרישא.

דרשני המקוצר