חציצה
|
|
חציצה הוא כלל בהלכות מקווה, הנידון במקוואות[1].
הגדרה
חומר הדבוק בחפץ מפריד בין החפץ לבין מה שסביבו (הסוגיא בסוכה ו: ועוד).
בדיני טבילה, נטילת ידיים, קידוש ידיים ורגליים ועוד.
לדוגמא, דיו יבש שעל האדם שטובל - פוסל את הטבילה (שבת קכ:).
מקור וטעם
מקורו מהפסוק "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא יד-ט, טז-כד, טז-כו, טז-כח) - שיגע בשרו במים (סוכה ו:). דין חציצה בשער נלמד מ"את" - הטפל לבשרו (שם).
בטעמה חקרו האחרונים האם צריך שהאדם יגע במים ובמקום החציצה אין מים, או שגזירת הכתוב שאסור שתהיה חציצה (קובץ שיעורים בבא קמא צב, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חציצה בגוף ובשער). והרוגאצ'ובר חילק שגוף האדם צריך שיגע במים, אך לגבי השער אסור שתהיה חציצה (שם בדעת רש"י).
השיעור וההקפדה
החציצות נחלקות ע"פ שיעורן - האם הם על רובו או על מיעוטו, וע"פ ההקפדה - האם האדם מקפיד על החציצה או לא. כך שישנם ארבעה מקרים:
- רובו המקפיד עליו - חוצץ מדאורייתא. בטעם שהקפדתו גורמת לכך שיחצוץ חקר הברכת אברהם האם הוא משום שעומד להסירה או משום שהיא דבר חשוב בעיניו (סוכה ו: סימן "רוב ומקפיד" א).
- רובו שאינו מקפיד עליו - חוצץ מדרבנן. ומה שמדאורייתא אינו חוצץ הוא משום שהואיל ואין סופו ליטלו נחשב כגופו (רש"י סוכה ו: ד"ה אין מקפיד).
וחידש הישועות יעקב (יו"ד קצח-א לאחר אמצע הסעיף) שלאחר שגזרו חכמים שחוצץ וצריך להסירו, ממילא האדם כן מקפיד עליו להסירו, וא"כ חוצץ אף מדאורייתא, כדין רובו המקפיד עליו. אך חלקו עליו וכתבו שגם לאחר הגזירה אינו נחשב שמקפיד עליו, משני טעמים: אינו מקפיד להסירו לגמרי אלא רק שלא יהיה הרוב, שהרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו מותר (אחיעזר ח"ג לג-א ד"ה וע"ד, וגר"ח שהובא בקובץ הערות הוספות ד ד"ה דף), ועוד, שכיוון שמקפיד רק משום פסול הטבילה, ולולא הפסול לא היה מקפיד - אין זה נחשב שמקפיד (קובץ הערות שם ד"ה עוד).
- מיעוטו המקפיד עליו - חוצץ מדרבנן. וחקר הרוגאצ'ובר האם תקנו חכמים על כך טומאה חדשה, או שתקנו שתישאר עליו הטומאה שלפני הטבילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה חציצה (אות סה)).
- מיעוטו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ כלל. וחידש המאירי שעדיין צריך שבשעת הטבילה יהיה מקום החציצה שקוע במים (חולין עג. ד"ה ידות).
דבר החוצץ על כל גופו פוסל מדאורייתא אע"פ שאינו מקפיד עליו. והסתפק השפת אמת האם הוא מדין חציצה, או שבאמת אינה חציצה שהרי אינו מקפיד עליו, אלא שפוסל משום שעדיין לא טבל במים (סוכה ו: ד"ה בגמרא (בשליש האחרון של הדיבור), והסיק שלא טבל במים. והקובץ הערות (הוספות ד בסופו) נשאר בקושיא מה החילוק בין כולו לרובו, ומוכח שסובר שהוא מדין חציצה).
פרטי הדין
לח אינו חוצץ. ונחלקו הראשונים האם טעם לזה הוא שהמים נכנסים בתוך הלח, או שאין הדרך להקפיד על לח (מרדכי שבועות תשמח באמצעו (ד. בסוף הטור הימני בדפיו), ודחה את הדעה שהמים נכנסים בלח).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ וראה הפירוש באריכות בר"ש מקוואות ט'.