מיקרופדיה תלמודית:חובל

הגדרה^[1] - איסור וחיוב אדם המזיק את גופו של חברו או מכהו

איסורו

איסורו ומקורו

אסור לאדם לחבול בחברו, ולא חובל בלבד אלא כל המכה את חברו בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, הרי זה עובר בלא תעשה (רמב"ם חובל ה א, וסנהדרין טז יב; טוש"ע חושן משפט תכ א, בהשמטת בין קטן כו', וראה ציוני מהר"ן על הרמב"ם שם), שנאמר במחוייב מלקות: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ (דברים כה ג), לא יוסיף אזהרה למכה את חברו (רש"י דברים שם, ורמב"ם שם ושם; סמ"ג עשין ע; סמ"ק פד), ולוקה (כתובות לב ב, במכה שאין בה שוה פרוטה, וראה להלן: עונשו; רמב"ם חובל שם ג).

יש סוברים שאזהרת מכה את חברו היא ממה שנאמר: פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ (טוש"ע שם), שכל מקום שנאמר "פן" אינו אלא לא תעשה (לבוש ופרישה שם, על פי עירובין צו א ועוד. וראה ערך אזהרה).

ויש שכתבו שכל חובל עובר על שני הלאוין, לא יוסיף ופן יוסיף (רבינו בחיי על התורה דברים שם, בשם רבנו יונה, וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם יורה דעה צח).

האיסור נמנה במנין המצוות בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה ש; סמ"ג לאוין קצט; החינוך תקצה).

המכה את חברו, אינו עובר על לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט יז. רמב"ם דעות ו ה), ומכל מקום הוא עובר על מצות עשה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא שם יח. וראה ערך אהבת ישראל), ועל לאו של אונאת דברים (ברית יעקב אבן העזר מ. וראה ערך הנ"ל).

אם יש בו איסור של צער בעלי חיים, ראה ערך צער בעלי חיים.

הנותן לחברו רשות להכותו

נתן לחברו רשות להכותו, נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים שאפילו אמר לו הכני, עובר על הלאו (שו"ת חוות יאיר קסג; שו"ע הרב ה הלכות נזקי גוף ונפש ד; חזון איש חו"מ יט ה), לפי שאין לאדם רשות על גופו להכותו כלל (שו"ע הרב שם^[2]).

• ויש סוברים שאם נתן לו רשות אינו עובר (שו"ת מהרלב"ח קונטרס הסמיכה קונטרס הא' ד"ה עוד (הא'); מנחת חינוך מצוה מח).

במה דברים אמורים שנתן לו רשות בפירוש, אבל אם נתעסק עמו לרפאותו, כגון שנטל ממנו את הקוץ וחבל בו, הרי זה עובר על לא יוסיף בשוגג, מאחר שחבל בו יותר מן הצורך לרפאותו (מנחת חינוך שם^[3]).

ומכל מקום אסור לאדם להכות את אשתו, שאפילו אם על מנת כן נשאה, מתנה הוא על מה שכתוב בתורה לא יוסיף (ים של שלמה בבא קמא ג כא), והמכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו (מרדכי כתובות ה קפו בהגה; רמ"א בשו"ע אהע"ז קנד ג).

באיזה ענין כופים להוציא על הכאת אשתו, ראה ערך גרושין.

החובל בעצמו

החובל בעצמו, נחלקו בו תנאים:

• יש סוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו (ברייתא בבא קמא צא א: אמר לו רבי עקיבא כו', למסקנת הגמרא שם ב, וראה תוספות שם ד"ה אלא תנאי).

• ויש סוברים שאין אדם רשאי לחבול בעצמו (רבי עקיבא במשנה שם צ ב^[4]; תוספתא שם ט יא), אף שיש לו מזה נחת רוח (רשב"א שם צא ב), או שהחבלה היא לצורך (תוספות שם ד"ה אלא האי^[5]), והאיסור הוא מן התורה (שו"ת הרשב"א א תרטז; ספר חסידים תרעו), שנאמר: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ (בראשית ט ה), ודרשו מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם (ברייתא שם. וראה שם עוד; ספר חסידים שם).

ויש מן האחרונים שכתבו יותר מזה, שהחובל בעצמו עובר בלא תעשה, שנאמר רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד (דברים ד ט), וכל מקום שנאמר השמר אינו אלא לא תעשה (תומים כז סק"א, בדעת הרמב"ם. וראה ערך אזהרה).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין אדם רשאי לחבול בעצמו (רי"ף ורא"ש בבא קמא שם שהביאו רק את המשנה^[6]; רמב"ם חובל ומזיק ה א; טוש"ע חו"מ תכ לא).

• ויש סוברים שרשאי (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הרמ"ה; טור שם בשמו, וראה בית יוסף וב"ח שם), וכתבו אחרונים שאף לדבריהם אין מותר אלא לצורך, אבל שלא לצורך אסור, שלא יהיה גופו קל מבגדו ושאר דברים שעובר עליהם בבל-תשחית (ראה ערכו. ים של שלמה בבא קמא ח נט); ויש סוברים שאין בחובל בעצמו משום בל תשחית, הואיל והיא מעלה ארוכה (פרישה שם).

החובל ביוצא להיהרג ובטריפה

היוצא ליהרג - בבית דין של ישראל (ראה רש"י ערכין ו ב ד"ה פטורין, ורמב"ם ממרים ה יב) - ובא אחר והיכהו, הרי זה פטור, ואף על פי שעשה תשובה (סנהדרין שם; רמב"ם ממרים שם), הואיל והוא הולך למיתה (רמב"ם שם), שנאמר במקלל: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז), ודרשו "בעמך" במקויים שבעמך - היינו הראוי להתקיים, ולא זה שנגמר דינו למיתה (רש"י שם) - והוקשה הכאה לקללה (סנהדרין שם). וכתבו ראשונים שלכתחילה אסור להכות את היוצא ליהרג, אף שאם היכהו - פטור (מאירי סנהדרין שם).

יש מהאחרונים סוברים שמטעם זה אף המכה את הטריפה פטור, שהרי אינו ראוי להתקיים (מנחת חינוך מצוה מט^[7]); ויש חולקים וסוברים שהוא חייב, ולא אמרו שפטור, אלא ביוצא ליהרג מפני שאינו עושה מעשה של מקויים שבעמך (ערוך לנר סנהדרין שם ד"ה אמר).

דרך ריב ומצה

אזהרת חובל בחברו, כתבו ראשונים שהוא כשהיכהו דרך נציון (רמב"ם חובל ה א^[8]), היינו דרך ריב ומצה (הר"י פרלא לרס"ג לא תעשה מז, על פי שו"ת מהרלב"ח), פרט לניתנה לו רשות להכותו לסוברים שמותר (שו"ת מהרלב"ח קונטרס הסמיכה קונטרס הא'. וראה לעיל: הנותן לחברו רשות להכותו, מחלוקת אחרונים בדבר), או שלא באו אלא למעט כשחובל בו לרפואה או האב הרודה את בנו, והרב את תלמידו (ראה להלן: חובל ברשות. הר"י פרלא שם; קובץ הערות יבמות ע); ויש גורסים: "דרך בזיון" (סמ"ג עשין ע, וכן הגיהו בגליון הרמב"ם בדפוסים האחרונים).

ניתוח פלסטי לנוי

נחלקו הפוסקים האם מותרת חבלה בגוף לצורך יופי, כגון ע"י ניתוח פלסטי וכדו':

יש שאסרו בכל תנאי, ובין באיש ובין באשה, משום איסור חובל, ואף שחבלה לצורך רפואה מותרת, זו שלצורך אחר היא - אסורה (שו"ת ציץ אליעזר יא מא אות' ח ט; שו"ת שבט הלוי ו קצח, וראה גם שו"ת מנחת יצחק ו קה ב).

אמנם דעת רוב הפוסקים להתיר, ומכל מקום יש תנאים ומצבים להיתר זה. פוסקים אלו דחו את צדדי איסור חובל מכמה טעמים וכדלהלן:

• על פי דברי הראשונים (רמב"ם חובל ה א, הובא לעיל) שאיסור הכאה הוא רק דרך נציון, ויש גורסים "דרך בזיון" (סמ"ג עשין ע, וכן הגיהו בגליון הרמב"ם בדפוסים האחרונים), וממילא באופן זה שהחבלה היא רק לצורך יופי ואינה דרך נציון ובזיון הרי היא מותרת.

• כאשר החבלה נעשית לטובתו של הזולת וברצונו היא מותרת מדין ואהבת לרעך כמוך (כמבואר בסנהדרין פד ב).

• אין איסור חובל כאשר הדבר נעשה לצורך תיקון (ראה על כל זה בשו"ת אגרות משה חו"מ ב סו, שו"ת מנחת שלמה ב פב ז, שו"ת יביע אומר ח חו"מ יב, ושו"ת ישיב משה [טורצקי] עמ' רפב, בשם הגרי"ש אלישיב^[9]).

יש מהפוסקים שהתירו ניתוח פסלטי רק לצורך מוגדר, כגון כשהדבר נעשה לנוי האשה, וכדי שיקפצו עליה לקדשה (שו"ת אגרות משה חו"מ ב סו; שו"ת יביע אומר ח חו"מ יב), או כאשר יש פגיעה חיצונית לאחר פציעה או מחלה, או כאשר המצב עלול לגרום לדכאון נפשי עמוק, או למניעת מציאת עבודה וכדו' (שו"ת משנה הלכות ד רמו ורמז; שו"ת יביע אומר ח חו"מ יב; שו"ת רבבות אפרים ח שפט).

ויש שהוסיפו שכאשר יש לאדם צער במצבו ומתבייש בו, והניתוח מיועד לתיקון מצב זה אז מותר אף באיש (שו"ת מנחת שלמה ב פב ז; שו"ת משנה הלכות שם רמז; שו"ת יביע אומר שם, וראה על כל ענין זה באנציקלופדיה הלכתית רפואית [שטיינברג] ערך נתוחים).

להגביה ידו על חברו

אפילו להגביה ידו על חברו - היינו לרמוז להכות, אפילו לא יכה (ספר המצות לאוין ש) - אסור (רמב"ם חובל ה ב), מן התורה (ראה בית יוסף חו"מ לד), אלא שאינו לוקה (שו"ת מהרי"ט אהע"ז מג, וראה בית יוסף שם שנסתפק בזה).

וכל המגביה יד על חברו אף שלא היכהו נקרא רשע (סנהדרין נח ב; רמב"ם שם; טוש"ע תכ א), שנאמר: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (שמות ב יג), למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אף שלא היכהו נקרא רשע (סנהדרין שם), וכתבו ראשונים שמותר לקרוא אותו רשע (מרדכי בבא קמא ח קב; הגהות מיימוניות חובל שם).

על פסולו לעדות ולשבועה, ראה ערך פסולי עדות וערך שבועה.

האם מותר למוכה להתלונן על מכהו בפני גויים

המוכה, כתבו ראשונים שמותר לו לקבול על מכהו לפני גויים, אף שגורם למכה הפסד גדול, ואפילו יפסיד המכה כל אשר לו (שו"ת מהר"ח אור זרוע קמב; רמ"א בשו"ע חו"מ שפח ז, בשם יש אומרים), אם אינו יכול להציל עצמו באופן אחר (ש"ך שם ס"ק מה; ביאור הגר"א שם ס"ק מו. וראה שו"ת מהר"ח אור זרוע שם), שהרי הוא כמו רודף (ראה ערכו. מהר"ח אור זרוע שם), אבל אם באקראי היכהו ומתחרט, וניכר לעולם שלא יוסיף לעשות כדבר הרע הזה, אסור להרגו או להפסיד ממונו (מהר"ח אור זרוע שם).

וכן מצוה על כל אדם להגיד לשופט הנכרי, פלוני היכה את פלוני ועוד הולך בכעסו, תעשה כך שלא יוסיף לעשות עוד, ואם מתוך כך יעליל השופט ויקח לו את כל אשר לו - פטור המגיד, אם אינו יכול להציל את המוכה בדבר אחר (שם, והובא בש"ך שם).

באופן הנ"ל, כשאינו להצלת עצמו

אף כשאינו להצלת עצמו, תקנת הקהילות שהמוכה שמסר בשעת הזעם אין עונשים אותו על מסירתו, שאין אדם נתפס על צערו (ים של שלמה בבא קמא י מט, בשם המרדכי; שו"ת חוות יאיר סה, בדעת המרדכי בבא קמא פרק ה), והסמיכוהו על מה שנאמר בגואל הדם: כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ וגו' (דברים יט ו. ים של שלמה שם ח, וראה עוד בערך מוסר).

שיעור הזמן של כי יחם לבבו, בהכאה שיש בה רק צער לפי שעה, הוא עד הלילה, כי השינה מפיגה את הכעס, אבל הכאה שיש בה חבלה מרובה, אפשר שכל זמן שלא חייתה המכה ויש לו ממנה צער ויסורים, נחשב שיחם לבבו (שו"ת חוות יאיר סה).

עד שימחל לו הנחבל

אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממונו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחברו, אף שנתן לו כל חמשה דברים (ראה להלן: תשלומיו) אין מתכפר לו - על הצער של הבושת (טור שם לגירסת הב"ח והדרישה, וכן הוא בטור שלפנינו^[10]) - עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו (משנה בבא קמא צב א; רמב"ם חובל ומזיק ה ט; טוש"ע חו"מ תכב א), שנאמר באבימלך: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ (בראשית כ ז. משנה שם), כלומר: שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהיה מתפלל עבורך (מאירי שם).

ואפילו הקריב לו כל אילי נביות, אין נמחל עד שיבקש ממנו (ברייתא שם; רמב"ם שם).

כשאינו מוחל הרי הוא אכזרי

לא מחל לו הנחבל, הרי זה אכזרי, שנאמר: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ (בראשית כ יז. משנה בבא קמא צב א), ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחל לו, שאין זו דרך זרע ישראל, אלא כיון שביקש ממנו החובל פעם ראשונה ושניה, וידע שהוא שב מחטאו - ימחל לו, וכל הממהר למחול הרי הוא משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו (רמב"ם חובל ומזיק ה י; טוש"ע חו"מ תכב א), לא מחל לו - חייב לפייסו פעם שלישית (סמ"ע שם סק"ה. וראה ערך ערב יום הכפורים וערך תשובה).

אף שלא ביקש החובל מן הנחבל - שיתפלל עבורו (מנחת בכורים וחזון יחזקאל) - צריך הנחבל לבקש עליו רחמים, שנאמר: ויתפלל אברהם אל האלהים וגו' (תוספתא בבא קמא ט).

עונשו

החובל בחברו או שהיכהו, הרי זה לוקה, שהרי עבר על לאו של לא יוסיף פן יוסיף להכותו (כתובות לב ב, ושם נתבאר; רמב"ם חובל ומזיק ה ג, וסנהדרין טז יב; טוש"ע חו"מ תכ ב), ואף מכה אביו ואמו, אם לא עשה בהם חבורה, שאינו חייב מיתה משום מכה אב ואם (ראה ערך מכה אביו ואמו), הרי זה כמכה אחד מישראל (רמב"ם ממרים ה ה; טור יו"ד רמא, ורמ"א בשו"ע שם ג).

במה דברים אמורים שהיכהו מכה שאין בה שוה פרוטה^[11], אבל היכהו מכה שיש בה שוה פרוטה, שהוא חייב בתשלומי ממון, אינו לוקה (כתובות לב ב; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם), שהרי הוא לאו-הניתן-לתשלומים (ראה ערכו. ראה רמב"ם חובל שם. וראה ערך לאו שניתן לתשלומין בגדרו של פטור זה), ואין אדם משלם ולוקה (רמב"ם סנהדרין שם; חינוך מצוה תקצה; בית יוסף חו"מ תכ).

ואף לסוברים - וכן הלכה - שכל שיש ממון ומלקות, לוקה ואינו משלם (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה, ושם שמחלוקת אמוראים בדבר), בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומים (כתובות לב ב; רמב"ם חובל ד ט; טור חו"מ תכד ג), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (ויקרא כד יט), ונאמר: כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ (שם כ) שהוא מיותר, אלא שבא לחייב דבר שיש בו נתינה והוא ממון (כתובות שם. וברמב"ם שם: שנאמר רק שבתו יתן).

קוצצים ידו

יש שהענישו חכמים את החובל בחברו עונש אחר - רב הונא קצץ ידו (סנהדרין נח ב), של אדם אחד שהיה רגיל להכות את חברו (רש"י שם ד"ה קץ), לפי שבית דין מכים ועונשים שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר (רש"י שם; יד רמ"ה שם; מאירי שם. וראה ערך בית דין, וערך הוראת שעה), או שדינו של מכה חברו בכך, שכן דרש רב הונא: וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר (איוב לח טו), הרגיל להרים ידו על חברו תיקצץ ידו (תוספות שם ד"ה קץ). ויש מהראשונים מפרשים שלא קצץ רב הונא את ידו, אלא שהענישו וקנסו לשלם דמי ידו (יד רמ"ה שם, בשם יש אומרים; מאירי שם, בשם יש שפירשו. וראה יד רמ"ה שם שדחה).

מוחרם בחרם הקדמונים

המכה את חברו יש עליו חרם הקדמונים (נמוקי מהר"ם מריזבורק בסוף שו"ת מהר"י ווייל, והובא ברמ"א בדרכי משה חו"מ ריש ס' תכ, ובשו"ע שם א), ואין צריך לנדותו עתה אלא מנודה ועומד הוא על ידי החרם שהחרימו הקדמונים (סמ"ע שם סק"ד. וראה ערך נדוי), וצריך שיתירו לו הקהל לפני שיצרפו אותו למנין עשרה ולכל דבר-שבקדושה (ראה ערכו) - ולענות אחריו אמן (שו"ת חתם סופר חו"מ קפב) - על מנת שיקבל עליו כל מה שירצו בית דין, ומיד שקיבל עליו מתירים לו אף שאין המוכה מתרצה (נמוקי מהר"ם מריזבורק שם, ורמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם, וראה ערך דבר שבקדושה).

התרה זו בשלשה אנשים כסתם התרת נדרים (סמ"ע שם, וראה ערך התרת נדרים^[12]).

המכה את חברו אם נפסל לעדות, ואם יש הבדל בין כשחייב מלקות על הכאתו ובין כשאינו חייב מלקות, ראה ערך פסולי עדות.

תשלומיו

החובל בחברו חייב לשלם לו חמשה דברים, ואלו הם: נזק (ראה ערכו), צער (ראה ערכו), רפוי (ראה ערכו), שבת (ראה ערכו) ובושת (ראה ערכו. משנה בבא קמא פג ב; רמב"ם חובל א א; טוש"ע חו"מ תכ ג^[13]).

חבל בו חבלה שהוא ראוי לשלם חמשת הדברים כאחד משלם חמשה, הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה משלם ארבעה, שלשה משלם שלשה, שנים משלם שנים, אחד משלם אחד (תוספתא בבא קמא ט, וירושלמי שם ח; רמב"ם שם ב א; טוש"ע שם), כיצד:

• קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

• היכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, או על עינו ומרדה וסופה לחיות - שאין כאן תשלומי נזק מאחר שסופו לחזור כשהיה (ראה ערך נזק) - משלם ארבעה: צער וריפוי, שבת ובושת.

• היכהו על ראשו וצבה, משלם שלשה: צער, ריפוי ובושת.

• היכהו במקום שאינו נראה - שאין כאן תשלומי בושת, אם היכהו שלא בפני רואים (ראב"ד שם ב, וראה מגיד משנה שם שאף הרמב"ם מודה; טוש"ע שם. וראה ערך בושת) - משלם שנים: צער וריפוי.

• היכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד (ירושלמי שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ד - ח).

• כואהו בשפוד או במסמר על צפורניו, במקום שאינו עושה חבורה, ולא מעכב מלאכה, משלם את הצער בלבד (בבא קמא פה ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ט).

• השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו, משלם לו ריפוי בלבד, עד שיחזור מראהו כשהיה (רמב"ם שם; טוש"ע שם י).

• אסרו בחדר, נותן לו דמי בושת בלבד, וכן כל כיוצא באלו (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

עין תחת עין היינו ממון

עין תחת עין שנאמר בתורה (שמות כא כד), מפי השמועה למדו ש"תחת" לשלם ממון הוא (רמב"ם חובל א ב. וראה להלן), אף זה שנאמר: כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ (ויקרא כד כ) אינו לחבול בזה כדרך שחבל בחברו, אלא לחייבו בתשלומים (גמרא בבא קמא פג ב^[14]; רמב"ם שם ג. וראה מורה נבוכים ג מא), היינו שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו (רמב"ם שם).

ואפילו אם החובל רוצה שיסמאו את עינו כדרך שסימא הוא את עין חברו, אין שומעים לו, שנאמר: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ (ויקרא כד יח), ונאמר אצלו: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (שם יט), מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומים, אף הכאה האמורה באדם לתשלומים (ברייתא וגמרא שם).

אף מה שאמר רבי אליעזר עין תחת עין ממש (ברייתא בבבא קמא פד א), פירושו ששמים את תשלומי הנזק כפי דמי עינו של מזיק (גמרא שם), והיינו ממש, שעינו של מזיק נישומה תחת עינו של ניזק (רש"י שם ד"ה אלא), אלא שאין הלכה כמותו, ומשלם דמי עינו של ניזק (ראה ערך נזק).

יש סוברים בדעת רבי אליעזר שאם נתכוין לחסר אבר חברו דנים עין תחת עין ממש, וכשאינו מתכוין הוא שמשלם ממון (פסיקתא זוטרתא שמות שם).

מן היפה שבנכסיו

חמשה דברים הללו הם בכלל עשרים וארבעה אבות-נזיקין (ראה ערכו. בבא קמא ד ב, וראה ערך אבות נזיקין), ומשתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקים (בבא קמא שם וה א; רמב"ם חובל א א).

על גדר התשלומים אם הם ממון או קנס, עיין להלן: בהודאה והכחשה.

משלם ואינו לוקה

אף שהחובל בחברו עובר בלא תעשה (ראה לעיל: איסורו), אין אומרים שילקה ולא ישלם, כדין כל החייב מלקות וממון שהוא לוקה ואינו משלם (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה, מחלוקת אמוראים בדבר ושהלכה שלוקה ואינו משלם), אלא משלם ואינו לוקה, לפי שבפירוש ריבתה תורה את החובל בחברו לתשלומים (כתובות לב ב; רמב"ם חובל ד ט; טור חו"מ תכד, וראה לעיל: עונשו), ואף שהתרו בו (תוספות כתובות שם ד"ה חובל, וראה שם שנלמד ממקרא מיותר).

המכה אביו ואמו

המכה את אביו או את אמו ולא עשה בהם חבורה, שאינו חייב מיתה משום מכה-אב-ואם (ראה ערכו), חייב בחמשה דברים, אבל אם עשה בהם חבורה, או שחבל בחברו בשבת שחייב מיתה, פטור מן התשלומים (משנה בבא קמא פז א; רמב"ם חובל ד ז; טוש"ע חו"מ תכד א וב), ואפילו היה שוגג, לפי שהוא עון מיתת בית דין (ראה ערך מכה אב ואם), ולא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד לפטרו מן התשלומים (רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך קם ליה בדרבה מיניה).

אם כשנפטר מתשלומים מצד חיוב מיתה בשוגג חייב מלקות על לא יוסיף, ראה לעיל: עונשו.

לחבול באדם שחובל בעצמו

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי (ראה לעיל: איסורו; החובל בעצמו, מחלוקת בדבר), אחרים שחבלו בו חייבים (משנה בבא קמא צ ב; טוש"ע חו"מ תכ לא), ואפילו הוא רגיל לחבול בעצמו (פרישה שם), ואף על פי שהוא עובר על דעת קונו, וגם אינו חס על כבוד עצמו, ואינו מקפיד בצערו וחבלתו (שם וסמ"ע ס"ק לט).

שנים שחבלו זה בזה

שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחד בחברו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו את המותר (משנה בבא קמא לג א: טוש"ע חו"מ תכא יג), ואף אם החבלות שוות אלא ששבתו ובושתו של זה מרובה משל זה - משלם המותר (ערוך השלחן שם טו).

חיוב חמשה דברים הוא רק באדם המזיק

אין דין חובל לחייב בחמשה דברים אלא באדם שחבל בחברו, אבל שור שחבל באדם משלם נזק בלבד ופטור מצער, ריפוי, שבת ובושת (משנה בבא קמא פז א; רמב"ם נזקי ממון ז ג; טוש"ע חו"מ תה א), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא כד יט), ולא שור בעמיתו (בבא קמא כו א), ואף משבת וריפוי שהחסירו ממון הוא פטור, שנאמר: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ (שמות כא לא), משפט זה יש לו לשלם נזק שלם, ולא משפט אדם החובל בחברו שחייב בחמשה דברים (בבא קמא לג א, ורש"י ד"ה לפוטרו).

וכן בור שחייב על נזקי אדם (ראה ערך בור) אינו חייב אלא בנזק, ופטור על שאר ארבעה דברים (בבא קמא נג ב ורש"י ד"ה אדם), שכשם שדורשים איש בעמיתו ולא שור בעמיתו, כך דורשים ולא בור בעמיתו (שיטה מקובצת שם בשם רבינו פרץ).

וכן בנזקי אש (בבא קמא כג א איכא בינייהו כו', ורש"י ד"ה לחייבו), לא חייבה תורה ארבעה דברים אלו אלא באדם (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שנים שחבלו באחד

שנים שחבלו באחד, שניהם חייבים ומשלשים ביניהם; היה אחד מתכוין ואחד אינו מתכוין, זה שאינו מתכוין פטור מן הבושת (רמב"ם חובל א יג; טוש"ע חו"מ סוף סי' תכא. על בושת שלא בכוונה שפטור, ראה ערך בושת).

חרש שוטה וקטן שחבלו או נחבלו

חרש (ראה ערכו) שוטה (ראה ערכו) וקטן (ראה ערכו) פגיעתם רעה (משנה בבא קמא פז א; רמב"ם חובל ד כ; טוש"ע חו"מ תכד ח), החובל בהם חייב (אם חייב אף בבושת ראה ערך בושת), והם שחבלו באחרים פטורים (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכתבו ראשונים שיש לדיינים לייסר אותם כדי להסיר הנזקים מבני אדם (פירוש המשניות לרמב"ם שם, וב"ח או"ח סוף סי' שמג).

אם נתרצה הקטן לשלם, כתבו אחרונים שמקבלים ממנו ואין מייסרים אותו (ב"ח שם).

נתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם (רמב"ם חובל שם; רא"ש בבא קמא ח ט; טוש"ע שם וצו ג), שבשעה שחבלו לא היו בני דעת (רמב"ם שם; שו"ע שם), ומכל מקום לפנים-משורת-הדין (ראה ערכו) צריך הקטן לשלם כשהגדיל (ט"ז או"ח סוף סי' שמג).

ויש חולקים וסוברים שקטן שחבל חייב לשלם כשיגדיל (אור זרוע בבא קמא ח שמו, ובהג"א שם^[15]), וכתבו אחרונים שאף לדעה זו הוא פטור מדברי תורה, אלא שתקנת חכמים היא לחייבו לשלם לכשיגדיל, מפני תיקון העולם (ב"ח או"ח סוף סי' שמג).

עבד ואשה שחבלו או נחבלו

עבד ואשה פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים (משנה בבא קמא פז א; רמב"ם חובל ד כא; טוש"ע חו"מ תכד ט), שאין להם מה לשלם, שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה (רש"י שם ד"ה עבד וד"ה חייבים. וראה ערך בעל וערך נכסי מלוג).

אמנם משלמים לאחר זמן, אם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי בני דעה הם, והרי הם כבעל חוב שאין לו, שאם העשיר חייב לשלם (רמב"ם שם), ושמים בית דין כל חמשה הדברים, וכותבים ונותנים ליד הנחבל, וכשיהיה להם נכסים משלמים (רא"ש שם ח ט; טור שם).

האומד

כשם שאומדים למיתה (ראה ערך אומד וערך רוצח), כך אומדים לנזקים (בבא קמא צא א; רמב"ם חובל א יח; שו"ע חו"מ תכ כח). כיצד, הרי שהיכה את חברו בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמחמת חולשתו ורכותו של זה נחבל (רש"י שם צ ב ד"ה שמסור), או שמזלו של נחבל הוא שהורע (רש"י שם צא א ד"ה דבעינן: סמ"ע שם ס"ק לד), שנאמר: וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף (שמות כא יח), דבר הראוי להזיק (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואינו חייב אלא בבושת בלבד, שאפילו רקק בגופו של חברו חייב בבושת (רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך בושת).

וכן אומדים את האבר שהיכהו עליו אם ראוי הוא להיעשות בו חבלה זו (טור שם; רבינו ירוחם מישרים נתיב לא ב); וכן אומדים כח המוכה והמכה (רבנו ירוחם שם), וכן אומדים אם דבר כזה בריחוק כזה בכח כזה באדם כזה יוכל לעשות חבלה כזו (רבנו ירוחם שם).

הכהו במחט

הברזל אין לו אומד, שאפילו מחט קטנה ראויה היא להמית, ואין צריך לומר להזיק (רמב"ם חובל א יט, וראה ערך רוצח; טוש"ע חו"מ תכ כט), ודוקא מחט שהיא חדה וכיוצא בה, אבל אם אין הברזל מחודד, והזיק על ידי משקלו, אומדים אותו כשאר דברים (מגיד משנה שם; שו"ע שם), וכן אפילו הוא מחודד אלא שלא הזיק בחידודו אלא במשקלו (סמ"ע שם ס"ק לח).

מי הם האומדים

האומדים, נחלקו תנאים מי הם: שמעון התימני אומר בית דין אומדים אותו, שנאמר: בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף (שמות כא יח), מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים - שיכול להביאו לבית דין לאמדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו (רש"י בבא קמא צ ב ד"ה שמסור) - אף כל שמסור לעדה ולעדים, פרט לשנאבדה האבן מיד העדים (תוספתא סנהדרין יב, וברייתא בבא קמא שם), ובית דין לא ראוה, אף שראוה העדים, לפי שצריך אומד בבית דין (רש"י שם ד"ה לשיצתה).

אמר לו רבי עקיבא וכי בפני בית דין היכהו שיודעים כמה היכהו ועל מה היכהו, אלא מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים, אף כל שהוא מסור לעדים, פרט לנאבדה האבן מידו של מכה - ולא ראוה העדים (רש"י שם ד"ה פרט) - שהוא פטור (תוספתא שם [בשינוי לשון] וברייתא שם).

וכתבו ראשונים שהלכה כרבי עקיבא (חידושי הראב"ד בבא קמא צא א; מאירי שם צ ב ד"ה המכה, ושם צא א ד"ה כשם; רבינו ירוחם מישרים נתיב לא ב); ויש ראשונים שכתבו שצריכים העדים לידע במה הזיק, ומביאים החפץ שהזיק בו לבית דין ואומדים אותו (רמב"ם חובל א יח; טוש"ע חו"מ תכ כח).

וכתבו אחרונים שאף הם פוסקים כרבי עקיבא (מרכבת המשנה שם; חזון איש בבא קמא יד סק"א), אלא שאף לרבי עקיבא לכתחילה מביאים האבן לבית דין, כדי שידקדקו בה יפה (מרכבת המשנה שם; חזון איש שם).

נותנים לו מיד

חמשה הדברים אומדים אותם ונותנים לו מיד (ברייתא בבא קמא צא א), ואף ריפוי ושבת אומדים כמה ימים הוא ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה, וכמה הוא הריפוי והשבת, ונותנים לו מיד; אמדוהו והיה מתנוין והולך, שארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו - אינו מוסיף לו כלום (ברייתא שם, ורש"י ד"ה והבריא; רמב"ם חובל ב יד וטו; טוש"ע חו"מ תכ יח), לפי ששמא פשע (מאירי שם), או שמזלו גרם (ים של שלמה שם מ); וכן אם הבריא מיד, אין פוחתים לו ממה שאמדוהו (ברייתא שם; רמב"ם שם: טוש"ע שם), שמן השמים הוא שריחמו עליו (גמרא שם).

בגרמתו ובכוחו

המבעית את חברו

המבעית את חברו - אף שחלה מן הפחד (רמב"ם חובל ומזיק ב ז; טוש"ע חו"מ תכ לב) - פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים (ברייתא בבא קמא צא א, ושם נתבאר; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כגון שצעק לו מאחוריו, או שנתראה לו באפלה וכיוצא (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אם צעק באזנו וחרשו (ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם כה), ואף על פי שהקול כחו הוא, פטור מדיני אדם (ראה קדושין כד ב, למימרא דקלא כו', וחידושי הראב"ד בבא קמא שם), שכן הלה הבעית את עצמו (גמרא שם ושם), שהרי אדם בר דעת הוא (קדושין שם).

כשאחזו והבעיתו

אחזו ותקע באזנו וחרש - חייב (ברייתא בבא קמא צא א, ושם נתבאר; רמב"ם חובל ומזיק ב ז; טוש"ע חו"מ תכ לב), וכן אם נגע בו ודחפו בשעה שהבעיתו או שאחז בבגדיו, וכיוצא בדברים האלו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שהאחיזה מעשה שלו היא (רש"י שם ד"ה אחזו).

וכתבו ראשונים שאפילו לא תקע באזנו, אלא היכה על הכותל כנגד אזנו ונתחרש - חייב, אם אחז בו (מרדכי בבא קמא ח צה, והביאו בדרכי משה חו"מ תכ ב ובסמ"ע שם ס"ק כז)^[16].

ניתזה חתיכת עץ על אדם

המבקע עצים וניתזה חתיכה מן העץ המתבקע - או נשל הברזל מן העץ (נמוקי יוסף בבא קמא לב ב) - והזיק את חברו, חייב בארבעה דברים (משנה וברייתא בבא קמא לב ב; רמב"ם חובל א יז; טוש"ע חו"מ תכא ט), שכחו הוא וכגופו דומה (נמוקי יוסף שם), ופטור מן הבושת (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כיון שלא נתכוין, ואינו חייב על בושת שלא בכוונה (סמ"ע שם ס"ק יד, וראה להלן: שלא בכוונה).

ניזוק על ידי אש

הדליק אש ויצאה והזיקה אדם בגופו, באופן שהחיוב הוא משום חציו (ראה ערך אש, ושם מחלוקת אמוראים אם אשו משום חציו, ושכן הלכה), חייב בארבעה דברים (בבא קמא כג א; רמב"ם נזקי ממון יד טו; טוש"ע חו"מ תיח יז).

שלא בכוונה

אדם מועד לעולם

אדם מועד לעולם (משנה בבא קמא טו ב וכה א), בין בשוגג ובין במזיד - בין באונס בין ברצון (כן הוא בסנהדרין עב א) - בין ער בין ישן (משנה שם כו א; רמב"ם חובל א יא; טוש"ע חו"מ תכא ג), ובין שכור (רמב"ם שם), ובכולם אם חבל בחברו משלם נזק שלם (משנה שם ורש"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר פֶּצַע תַּחַת פָּצַע (שמות כא כה), והרי כבר נאמר: כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (ויקרא כד יט), אלא בא הכתוב לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון (תנא דבי חזקיה בבא קמא כו ב, ורש"י ד"ה פצע), ומשלם מן היפה שבנכסיו (רמב"ם שם. וראה לעיל: תשלומיו; מן היפה שבנכסיו).

התנאי לחיוב הישן

במה דברים אמורים שהישן חייב, בשנים שישנו כאחד, ונתהפך אחד מהם והזיק את חברו, אבל אם היה אחד ישן, ובא אחר ושכב בצדו, זה שבא באחרונה הוא המועד, ואם הזיקו הישן פטור (ירושלמי בבא קמא ב ח; רמב"ם חובל א יא; טוש"ע חו"מ תכא ד), ונחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים בטעם שהוא פטור מפני שהוא אונס גמור, ואין אדם חייב על אונס גמור (תוספות בבא קמא כז ב ד"ה ושמואל; רבנו ירוחם נתיב לא ב, והביאו הבית יוסף שם), וכן הדין בכל אונס גמור כזה שהוא פטור (רבינו ירוחם שם; רמ"א בשו"ע שם. וראה רמ"א בשו"ע שעח א במזיק).

• ויש חולקים וסוברים שהוא חייב על כל אונס שהוא (מגיד משנה חובל ו א, בדעת הרמב"ם שלא חילק; רמב"ן בבא מציעא פב א), ולא פטרו את הישן שבא בראשונה, אלא לפי שזה שבא באחרונה פשע בעצמו (רמב"ן שם; שיטה מקובצת בבא קמא כו ב בשם ה"ר יהונתן).

בשאר חיובים

לא נאמרו הדברים אלא בתשלומי נזק, אבל שאר ארבעה דברים אין דינם כן: על צער, ריפוי ושבת אינו חייב אלא על מזיד, או שוגג קרוב למזיד (בבא קמא כו א, ורש"י ד"ה אף סימא; שו"ע חו"מ תכא ג, בשם יש אומרים^[17]), שנאמר בריפוי ושבת: וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וגו' (שמות כא יח) אינו חייב אלא בדומה לריב (רש"י בבא קמא שם ד"ה נזק; חידושי הראב"ד שם; מאירי שם), שהוא קרוב למזיד (סמ"ע תכא סק"ו), וכן כתוב וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וגו' (שמות כא כב; חידושי הראב"ד שם; מאירי שם), וכן כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ וגו' (ויקרא כד יט), וכי יתן בכוונה משמע (חידושי הראב"ד שם).

על בושת אינו חייב עד שיהא מתכוין (משנה בבא קמא פו ב וגמרא שם כז א, וראה ערך בושת).

נפל מן הגג והזיק

נפל מן הגג ברוח מצויה והזיק - חייב בנזק, צער, ריפוי ושבת (בבא קמא כז א: רמב"ם חובל א יב; טוש"ע חו"מ תכא יא), שהרי זו פשיעה גמורה (מגיד משנה שם) וקרובה למזיד, שלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה, כיון שהוא יכול ליפול ברוח מצויה (רש"י ב"ק כז א ד"ה ונתקע; רא"ש שם ב טו; טור שם), ופטור מן הבושת (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

נפל ברוח שאינה מצויה, פטור מארבעה דברים, וחייב בנזק בלבד (שם ושם), שאינו אונס גמור (רשב"א ונמוקי יוסף בבא קמא שם), לפי שפעמים מזדמנת אף רוח שאינה מצויה, ומכל מקום אף פשיעה גמורה אין זו, ולכן מארבעה דברים פטור (נמוקי יוסף שם).

היתה רוח כזו שאינה מצויה לגמרי, כגון שהיתה רוח סערה גדולה וחזקה, פטור אף מן הנזק (ב"ח חו"מ שעח, לדעת הטור שם שפטרו, והטור בסי' תכא שמחייב ברוח שאינה מצויה הוא כשאינה חזקה כל כך).

ויש סוברים שכל רוח שאינה מצויה היא אונס גמור ופטור עליה, ולא אמרו שחייב ברוח שאינה מצויה אלא אם היה יכול ליפול מן הגג ברוח מצויה, ואז אפילו הפילתו רוח שאינה מצויה - חייב, שהרי פשע במה שעלה על הגג (לחם משנה שם בדעת הטור).

היתה אבן מונחת בחיקו ונפלה והזיקה

היתה אבן מונחת בחיקו, בין שהכיר בה ושכחה בין שלא הכיר בה - מעולם (רמב"ם חובל א טו; טוש"ע חו"מ תכא י), כגון שהניחה לו אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן (שיטה מקובצת בבא קמא כו ב, בשם ה"ר יהונתן), ועמד ונפלה והזיקה - חייב בנזק בלבד (בבא קמא כו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף על פי שהכיר בה, שוגג הוא במה ששכח ואינו פושע (רש"י שם ד"ה לענין ד').

ואף שלא הכיר בה מעולם אינו אנוס גמור, שיש לו לחוש שהניח דבר מה בחיקו ושכח (נמוקי יוסף שם); או שאף על פי שזה אונס גמור חייב בתשלומי נזק (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן, וראה לעיל דעת הסוברים כן).

נתכוין לזרוק שתי אמות וזרק ארבע

נתכוין לזרוק שתי אמות וזרק ארבע - או ארבע וזרק שמונה (בבא קמא שם; טור שם^[18]) - חייב בנזק, ופטור מארבעה דברים (בבא קמא כו ב; רמב"ם חובל א טו; טוש"ע חו"מ תכא י), שהוא קרוב לאנוס, שהרי שיער בכח זריקתו שלא יזרוק יותר משתי אמות (נמוקי יוסף בבא קמא כג א).

במה דברים אמורים כשלא נחה האבן במקום שחשב, אבל אם נחה במקום שחשב, אלא שהיה משער את המרחק לשתי אמות והיו שם ארבע, חייב אף בארבעה דברים, שהרי נחה במקום שרצה (מאירי שם; שיטה מקובצת שם בשם ה"ר יהונתן).

המזיק את אשתו בתשמיש המטה

המזיק את אשתו בתשמיש המטה - בהיזק שהיה יכול להישמר ממנו (מאירי בבא קמא לב א, וראה גמרא שם: איבעי ליה לעיוני) - נחלקו אמוראים: רב הונא אמר שהוא פטור, מאחר שיש לו רשות לבוא עליה, ורבא אמר שהוא חייב, מאחר שהוא בלבד עושה את המעשה (בבא קמא לב א), והיה לו לעיין (רבינו חננאל שם; רא"ש שם ג י). הלכה כרבא (רמב"ם חובל ד יז; טוש"ע חו"מ תכא יב, ואהע"ז סוף סי' פג).

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא חייב בנזק, צער, ריפוי ושבת (מאירי שם; טור שם; סמ"ע שם סק"כ, בדעת השו"ע שם), ופטור מן הבושת שהרי לא נתכוין (בית יוסף שם; סמ"ע שם); ויש סוברים שאינו חייב אלא בנזק, לפי שאינו קרוב למזיד (מאירי שם, בשם יש אומרים).

בהבדלי רשויות

המבקע עצים ברשות הרבים, ופרח עץ מהם והזיק ברשות היחיד, או שביקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, או שביקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחרת - חייב (משנה בבא קמא לב ב; רמב"ם חובל א יז; טוש"ע חו"מ תכא ט) בארבעה דברים, ופטור מן הבושת (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הנכנס לחנותו של נגר וניזוק

הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, וניתזה בקעת וטפחה על פניו - פטור, ואם נכנס ברשות - חייב (ברייתא בבא קמא לב ב), ונחלקו שני לשונות בדעת רבי יוסי ברבי חנינא:

• ללשון ראשון נכנס ברשות חייב בארבעה דברים (גמרא שם), לפי שהוא פושע (רש"י שם ד"ה חייב), שהרי ראהו נכנס (תוספות שם ד"ה זה; רא"ש שם ג יא, בדעת רש"י), או שאפילו לא ראהו נכנס, מאחר ששאל ממנו רשות היה לו לידע שיכנס (תוספות שם בתירוץ ב; רא"ש שם); נכנס שלא ברשות, פטור מן הצער והריפוי והשבת, שאין כאן פשיעה, אבל חייב בנזק (רש"י שם; תוספות שם ד"ה זה), אם ראהו נכנס (תוספות שם; רא"ש שם), שאף באונס חייב בנזק (רש"י שם). לא ראהו נכנס, פטור אף מן הנזק (תוספות שם; רא"ש שם), שהרי זה אונס גמור (פלפולא חריפתא שם).

• ללשון שני אף כשנכנס שלא ברשות חייב בארבעה דברים (גמרא שם), שמאחר שראהו נכנס היה צריך להיזהר, והרי הוא פושע (רש"י שם; הגהות אשר"י שם, בשם ר"י; נמוקי יוסף שם), ולא אמרו שפטור אלא מגלות אם מת (גמרא שם. וראה ערך רוצח). לא ראהו נכנס פטור (תוספות שם ד"ה חייב; פסקי רי"ד בכתב יד שם; טור חו"מ תכא, בדעת רש"י) מתשלומי צער ריפוי ושבת לפי שהוא אנוס, וחייב בנזק (מאירי שם, בשם גדולי המפרשים), או שפטור אף מנזק (פסקי רי"ד בכתב יד שם).

ויש חולקים וסוברים שללשון שני אף שלא ראהו נכנס חייב בארבעה דברים, שאין זה אונס לפי שבני אדם מצויים להיכנס לחנויות (רשב"א בבא קמא שם; רבנו ירוחם מישרים נתיב לא ב, בשם ר"י; טור שם, בשם ריב"א).

להלכה יש פוסקים כלשון ראשון (רא"ש שם), אבל רוב הראשונים פוסקים כלשון שני (רא"ש שם, בדעת הרי"ף ובשם הרמ"ה; רמב"ם חובל א יז; טוש"ע חו"מ תכא ט).

הנכנס לרשות חברו שלא ברשותו והזיקו

וכן הנכנס לרשות חברו שלא ברשותו, והזיקו בעל הבית - שלא בכוונה (טוש"ע שם ז, על פי גמרא שם מח א) - פטור (בבא קמא מח א; טוש"ע חו"מ תכא ז^[19]) אף מן הנזק (טור שם), לפי שלא היה לו להעלות על דעתו שיכנס אדם לרשותו שלא מדעתו (סמ"ע שם ס"ק יב, וראה תוספות שם ד"ה שניהם), ואונס גדול הוא (נמוקי יוסף שם).

במה דברים אמורים שלא ידע בו בעל הבית, אבל אם ידע בו בעל הבית והזיקו - חייב, שאף שיש לו רשות להוציאו משם, אין לו רשות להזיקו (גמרא שם), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאפילו הזיקו שלא בכוונה חייב (תוספות שם לב ב ד"ה זה; לחם משנה חובל א טז; מאירי שם מח א) בנזק (תוספות שם ללשון ראשון, בגמרא שם), או בארבעה דברים (חידושי הראב"ד שם, על פי גמרא שם לב ב, והיינו כלשון שני שם).

• ויש חולקים וסוברים שהדברים אמורים שהזיקו בכוונה (רמב"ם חובל א טז), אבל הזיקו שלא בכוונה - פטור, אף שידע בכניסתו (מגיד משנה ולחם משנה שם בדעת הרמב"ם).

הזיק הנכנס את בעל הבית, או שהוזק בו בעל הבית - היינו שזה הנכנס היה עומד במקומו, ובא בעל הבית ונתקל בו (רש"י שם ד"ה הוזק) - חייב (גמרא שם מח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם יז ושעח ו), כיון שנכנס שלא ברשות (טוש"ע שם).

וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא שלא ידע בו בעל הבית, אבל אם ראהו שנכנס והוזק בו - פטור (טור שם ושם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם ושם), ואף שלא ראהו בשעת הנזק, כיון שראהו נכנס היה לו להעלות על דעתו שראוי שיוזק ממנו ולשמור עצמו (סמ"ע שם סק"ז); ויש חולקים וסוברים שאף בראהו נכנס, אם לא ראהו בשעת ההיזק - חייב (חידושי הראב"ד בבא קמא שם, ובשיטה מקובצת שם בשמו^[20]).

נכנסו שניהם ברשות או שלא ברשות

היו שניהם ברשות, או שניהם שלא ברשות - הזיקו זה את זה חייבים, הוזקו זה בזה פטורים (בבא קמא מח ב; טוש"ע חו"מ שעח ז ותכא ח^[21]).

שניהם ברשות, היינו שנתן לו בעל הבית רשות להיכנס לחצרו, או שהיו שניהם ברשות הרבים, או בחצר של שניהם (רש"י בבא קמא שם ד"ה שניהם), או שהיו שניהם בחצר של אחד ברשות בעל החצר (תוספות שם ד"ה שניהם; טור חו"מ שעח). ושניהם שלא ברשות היינו שניהם רצים ברשות הרבים (רש"י שם ד"ה או), או שנכנסו לחצר של אחר שלא ברשות בעליו (תוספות שם).

היה אחד ברשות ואחד שלא ברשות - זה שברשות פטור, וזה שלא ברשות חייב (בבא קמא שם).

שנים מהלכים או רצים ברשות הרבים

היו שניהם מהלכים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, הרץ חייב - כשהוזק בו המהלך (רמב"ם חובל ו ט; טוש"ע חו"מ שעח ח) - מפני שהוא משנה (ברייתא בבא קמא לב א; רמב"ם שם: טוש"ע שם), שרץ שלא ברשות (טוש"ע שם), והמהלך פטור אם הוזק בו הרץ (שו"ת חות יאיר רז). אמר לו הרץ למהלך, נטה על ימינך או על שמאלך, ולא שמע אליו - פטור (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן; מאירי שם, בשם יש אומרים).

היו שניהם רצים ברשות הרבים - פטורים (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי לא שינה המזיק יותר מן הניזק, ועל הניזק היה להרחיק את עצמו שלא יזיקהו (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן), וכתבו ראשונים שמכל מקום אם הזיקו זה את זה שלא מצד הפגיעה - חייבים (מאירי שם).

רץ בערב שבת והזיק

היה אחד רץ ואחד מהלך בערב שבת בין השמשות, אף הרץ פטור - אם הוזק בו חברו (שו"ת חוות יאיר רז) - מפני שרץ ברשות (גמרא שם בפירוש המשנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), למהר לטרוח להכין לכבוד שבת (רא"ש שם ג יא), ועל הניזק להרחיק את עצמו (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן).

וכתבו ראשונים שאינו פטור אלא אם רץ לצורך שבת, אבל אם רץ לשאר צרכיו, כרץ בחול הוא - וחייב (נמוקי יוסף שם, בשם הרמ"ה; רמ"א בשו"ע שם), אלא שבסתם אנו הולכים אחרי הרוב ודנים אותו שלצורך שבת רץ, ואפילו אין בידיו כלום שמא רץ לומר: עישרתם ערבתם (ראה ערך ערב שבת), או להחליף בגדיו לכבוד שבת (נמוקי יוסף שם, בשם הרמ"ה. וראה ערך הנ"ל).

ולאו דוקא בין השמשות, אלא משעה שמתחילים לעסוק בצורכי שבת, והוא מחצות היום ולמעלה (אור זרוע בבא קמא ג קסד, ובהג"א שם).

וכתבו ראשונים שדוקא לצורך שבת שאין לו שהות, אבל בשאר מצוה, כגון שרץ לבית הכנסת או לבית המדרש, שיש לו פנאי - אם הזיק חייב (מרדכי בבא קמא ג לט, והובא בבית יוסף שם).

במחילת הניזק

האומר לחברו: סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי על מנת שאתה פטור - חייב (משנה בבא קמא צב א; רמב"ם חובל ה יא; טוש"ע חו"מ תכא יב), אמר הכני פצעני על מנת שאתה פטור – פטור (ברייתא שם צג א). בטעם ההבדל שבין ראשי איברים לבין מכות ופצעים, נחלקו אמוראים:

• רב ששת אמר, שבראשי איברים הוא חייב משום פגם משפחה (גמרא שם), ולכן אינו יכול למחול, או שלכן אין כוונתו למחול אף שאמר לו על מנת לפטור, אבל מכות ופצעים אין בהם פגם משפחה, והוא יכול למחול (חידושי הראב"ד שם).

• רבא אמר שאין אדם מוחל על ראשי איברים (גמרא שם), ואף שאמר לו על מנת שהוא פטור, מתוך צערו או כעסו אומר כן (רשב"א שם), או שהוא סבור שבודאי לא ישמע לו (סמ"ע שם ס"ק כא), אבל על צערו מוחל אדם (רש"י שם ד"ה רבא, וברשב"א שם: לפעמים מוחל).

• ורבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהן (גמרא שם), ונחלקו ראשונים בדעתו: יש מפרשים שהוא סובר אדם מוחל אף על ראשי איברים, ולא אמרו שחייב אלא כשאמר נחבל קטע ידי וסמא את עיני, ושאלו החובל, אם אני עושה כן אתה פוטרני, ואמר לו הנחבל הן, בדרך תמיהה - שחייב, מפני שיש הן שהוא כלאו, אבל אם אמר לו "הן" בניחותא - פטור, וכן לא אמרו שפטור בהכני פצעני אלא כשהשיב לו הנחבל הן בניחותא, אבל בתמיהה - חייב (רש"י שם ד"ה ור"י וד"ה הכני; חידושי הראב"ד ורשב"א שם בדעת הרי"ף; אור זרוע שם ח שעט); ויש חולקים וסוברים שלענין ראשי איברים אף רבי יוחנן סובר שהוא חייב, אפילו אמר הן בניחותא, או אפילו הנחבל עצמו הזכיר על מנת שאתה פטור, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך, ולענין מכות ופצעים בלבד מחלק רבי יוחנן בין שאמר לו הן בניחותא שהוא פטור, לבין שאמר לו בתמיהה שהוא חייב (רמב"ם חובל ה יא, וראה מגיד משנה שם שמפרש כן בדעת רבי יוחנן).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאדם מוחל אף על ראשי איברים, והלכה כרבי יוחנן שיש הן שהוא כלאו (רי"ף ורא"ש בבא קמא שם, שהביאו רק דברי רבי יוחנן; טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א בשו"ע תכא יב בשם יש אומרים).

• ויש חולקים ופוסקים שאפילו אמר לו על מנת שאתה פטור - חייב, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך, שאין אדם מוחל על ראשי איברים (רמב"ם שם; טור בשם הרמב"ם שם; המחבר בשו"ע שם), וחייב בחמשה דברים (רמב"ם שם).

הזוכה בתשלומים

החובל בבניו שאינם סמוכים על שולחנו

החובל בבניו גדולים, אם אינם סמוכים על שולחנו נותן להם מיד, קטנים יעשה להם סגולה, וכן אחרים שחבלו בהם (ברייתא בבא קמא פז ב; רמב"ם חובל ד יט; טוש"ע חו"מ תכד ז), ונחלקו אמוראים מהי סגולה:

• רב חסדא אמר ספר תורה (גמרא שם) ללמוד בו - הקטנים (סמ"ע שם ס"ק טו) - שהרי יש פירות והקרן קיימת (ריטב"א בבא בתרא נב א ד"ה ואסיקנא, וראה סמ"ע שם).

• רב בר רב הונא סובר דקל שיאכלו ממנו תמרים (גמרא שם), או קרקע וכל דבר המוציא פירות (מאירי שם, וראה רמב"ם וטוש"ע שם), ולא עוד אלא שלכתחילה עדיף לקנות קרקע, אם יש די מעות לכך, מאחר שהקרן קיימת יותר (סמ"ע שם ס"ק יד), אבל לא יתנו את המעות בעיסקא, שמא יארע בה דבר תקלה ותאבד (רשב"א בבא בתרא שם), ולא יקנו ספר תורה, שמא יקלקלוה הקטנים, ואין לבית דין לגרום שתצא תקלה מתחת ידם (סמ"ע שם).

להלכה נחלקו ראשונים - יש פוסקים כרב חסדא (רא"ש בבא קמא ח ח, וטור שם בשמו; רבנו ירוחם נתיב לא ב, בשם רוב הפוסקים והרי"ף; רמ"א בשו"ע שם); ויש פוסקים כרבה בר רב הונא שיקח בהם קרקע ואוכלים פירותיה (רמב"ם שם; טור שם בשם הרמב"ם; המחבר בשו"ע שם).

חבל בבניו הסמוכים על שולחנו

חבל בבניו הסמוכים על שלחנו - פטור (ברייתא בבא קמא פז ב: רמב"ם חובל ד יט; טוש"ע חו"מ תכד ז), ונחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים שאינו פטור אלא מן השבת (תוספות שם ד"ה וקתני בתירוץ ב; רא"ש שם ח ח; טור שם בשם הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם).

• ויש סוברים שאף משאר דברים פטור (תוספות שם בתירוץ א; רמב"ם שם; טור שם בשם הרמב"ם; המחבר בשו"ע שם).

חבלו בהם אחרים - גדולים יתנו להם מיד, קטנים יעשו להם סגולה (ברייתא וגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין נותנים לאב, לפי שאין אדם מקפיד אלא שלא יתחסר הוא עצמו ממון, ולכן חבל בהם האב פטור, אבל ריוח ממון שבא להם מאחרים אינו מקפיד עליו, מאחר שעל ידי צער גופם בא (גמרא שם, וראה תוספות שם ד"ה כאן).

החובל בקטנה למי משלם הנזק

החובל בבת קטנה של אחרים, נחלקו אמוראים למי משלם הנזק:

• רבי יוחנן אמר שאם נפחתה מכספה, כגון שפצעה בפניה, משלם לאב (בבא קמא פז ב, ושם פח א; רמב"ם חובל ד יד; טוש"ע חו"מ תכד ו. וראה להלן על תשלומי הנזק במקום שיש צער ובושת), אבל הזיקה נזק שאינו פוחתה מכספה, הרי הוא שלה (רמב"ם שם; טוש"ע שם^[22]).

• רב וריש לקיש חולקים וסוברים שמשלם הנזק לבת ואפילו הפחיתה מכספה (גמרא שם).

במה דברים אמורים שפצעה בפניה, שאין בה ביטול מלאכה, אבל קצץ לה ידה, לדברי הכל הנזק של אב שהרי הוא מפסיד מעשי ידיה (תוספות כתובות מג א ד"ה חבלות, ושם ב ד"ה שפצעה בשם ריצב"א).

הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ובין שפצעה בפניה, ובין שקטע ממנה אבר אחר - הנזק לאב (סמ"ע שם סק"ח).

צער ובושת של קטנה למי הם

הצער והבושת של קטנה שחבלו בה אחרים הם שלה (רי"ף בבא קמא לא ב, ורא"ש שם ח ז; רמב"ם חובל ד יד; טוש"ע חו"מ תכד ו), וכן הריפוי (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אמדוה להתרפא בזמן ארוך, ונתרפאה במהרה על ידי סם חריף - הריפוי שלה (רא"ש שם; טור שם); וכן החובל בבתו, משלם לה צער, רפוי ובושת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש מהראשונים סוברים שהבושת נותנים לאב (רמב"ן במלחמות שם, בשם בעל המאור; שיטה מקובצת שם פז ב, בשם הרמ"ה ובשם הר"מ מסרקסתא), שהרי רשאי האב לביישה כשמשיאה למנוול ומוכה שחין (שיטה מקובצת שם בשם הרמ"ה).

במה דברים אמורים שהחובל בבתו קטנה חייב בצער ובושת וריפוי כשאינה סמוכה על שולחנו, אבל סמוכה על שולחנו - פטור, לסוברים שחובל בבניו הסמוכים על שולחנו פטור מן הכל (ראה לעיל: חבל בבניו הסמוכים על שולחנו. מגיד משנה שם יט; רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם); ויש חולקים וסוברים שבבתו קטנה חייב לדברי הכל, שאין זו כסמוכה על שולחנו מאחר שיש לו מעשי ידיה, ואינו פטור אלא בחובל בבנו או בבתו הגדולים הסמוכים על שולחנו, ואין מעשי ידיהם שלו (דרישה שם בדעת הטור בשם הרמב"ם).

שבת של קטנה למי הוא

השבת של בת קטנה היא לאב, שהרי מעשי ידיה שלו (בבא קמא פז ב; רמב"ם חובל ד יד; טוש"ע חו"מ תכד ו), עד שעת בגרות (גמרא שם), ואין צריך לומר שהחובל בבתו פטור מן השבת (ברייתא וגמרא שם; טור שם).

במה דברים אמורים כשאינה סמוכה על שולחנו, שהרי האב הוא אדם קפדן, מאחר שאינו זן אותה, ולכן המותר על מזונותיה מן השבת הוא לאב, אבל אם היא סמוכה על שולחנו, שהוא אינו קפדן שהרי זן אותה, אם חבלו בה אחרים השבת שלה, שאינו מקפיד על ריוח ממון שבא לה על ידי צער הגוף, כל שהוא עצמו אינו נחסר על ידו (גמרא שם; מאירי שם; לחם משנה שם בדעת הרמב"ם), ואף שמן התורה השבת לאב, אמדו חכמים דעת האב ויודעים שבאופן זה הוא מוחל אותה לה (תוספות שם ד"ה הכא).

חבל הוא עצמו בבתו, פטור מן השבת אף כשהיא סמוכה על שולחנו (גמרא שם; טור שם בשם הרא"ש), שמקפיד הוא שלא יתחסר ממון שלו (גמרא שם ורש"י); ויש חולקים וסוברים להיפך, שאין הדברים אמורים אלא בסמוכה על שולחנו, אבל כשאינה סמוכה על שולחנו, אין השבת שלו (טור שם בדעת הרמב"ם; דעה א ברמ"א בשו"ע שם), מאחר שאין מעשי ידיה שלו (בית יוסף שם), ואפילו אביה מתרצה לזונה בימי חולייה כדי לקחת לעצמו את שבתה, שיהיה לו מותר דמי מזונותיה, אין שומעים לו (סמ"ע שם סק"י, וראה פתחי תשובה שם בשם פנים מאירות שחולק).

החובל באשת איש למי הבושת ופגם

החובל באשת איש, בושתה ופגמה - נזק החבלה (רש"י) - שלה, רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר, לה שני חלקים ולו חלק אחד, ובזמן שבגלוי, לו שני חלקים ולה חלק אחד (משנה כתובות סה ב, וראה תוספתא בבא קמא ט ה).

להלכה נחלקו ראשונים, יש סוברים הלכה כתנא קמא (תוספות רי"ד כתובות שם; שלטי הגבורים שם); אבל רוב הראשונים פוסקים הלכה כרבי יהודה בן בתירא (רי"ף שם, בשם רב האי גאון; רמב"ם חובל ד טו; טוש"ע אהע"ז פג א).

איזהו בסתר ואיזהו בגלוי, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבין לענין נזק ובין לענין בושת הדבר תלוי במקום החבלה, שאם חבלה בפניה או בזרועותיה וכיוצא, הרי זה בגלוי, ואם חבלה במקום סתר, שאינו נראה, הוא בסתר (מאירי כתובות שם; רמב"ם חובל ד טו; טוש"ע אהע"ז פג א).

• ויש סוברים שאין זה אלא לענין נזק, אבל לענין בושת, בזמן שביישה בינו לבינה - או אפילו בפני עדים (שו"ת הרא"ש מ א) - זהו בסתר, ביישה בפני הכל זהו בגלוי (תוספות כתובות שם ד"ה בזמן; שו"ת הרא"ש שם), ואין הפרש באיזה מקום חבל בה (ים של שלמה בבא קמא ה טז).

הבעל שחבל באשתו

הבעל שחבל באשתו, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שחייב לשלם לה מיד את כל הנזק וכל הבושת וכל הצער והכל שלה, ואם רצתה לתת הדמים לאחר - נותנת (רמב"ם חובל ד טז: וכן הורו הגאונים; שו"ע אהע"ז פג א^[23]), לפי שמן הדין הכל שלה, ואין לו חלק אלא מפני שיש לו בושת בבושתה ומצטער בפגמה, ולכן כשחבל בה הוא עצמו, נותן לה הכל, שהוא בייש וציער את עצמו (מגיד משנה שם, בשם הרשב"א), והבעל מרפא אותה, כדרך שמרפא כל חולייה (רמב"ם שם; טור שם בשמו; שו"ע שם).

• ויש חולקים וסוברים שיש לבעל חלק בחבלתה, כחלק שהוא נוטל כשחבלו בה אחרים (הראב"ד בהשגות שם; סמ"ג עשין ע; טור שם בשם הראב"ד, ובסי' פה בשם הגאונים).

בהודאה והכחשה

הודה מעצמו בחבלה

לא היו עדים בחבלה, והודה החובל מעצמו, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמשלם חמשה דברים על פי עצמו, שתשלומי חובל ממון הם ולא קנס (ראה ערכו. ראב"ד בהשגות טוען ונטען א טז; רמב"ן שבועות מו ב ד"ה הא; תרומת הדשן פסקים רח, ועוד), והודאת-בעל-דין (ראה ערכו) כמאה עדים (ראה ערך הודאת בעל דין, וערך מודה בקנס שהמודה בו פטור), אלא אם כן הודה שחבל וטוען שהנחבל התחיל והוא פטור מן התשלומים (ראה להלן: חובל ברשות), שנאמן, מפני שהפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר (ראה ערכו. תרומת הדשן שם^[24]; שו"ת הרמ"א פח).

• ויש סוברים שהנזק והצער קנס הם (ר"י מיגש שבועות שם, והובא בראשונים שם), ואינו משלם אותם על פי עצמו (ר"י מיגש שם; רמב"ם חובל ה ו; רבינו ירוחם מישרים נתיב לא ב; טור חו"מ צ).

שבת, בושת וריפוי משלם אדם על פי עצמו אף לדעה זו (רמב"ם שם; רבנו ירוחם שם; ר"י מיגש שם; טור שם), ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו, שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס, שאם לא יתן הרי חיסרו ממון שהוא מתרפא בו וביטלו ממלאכתו (רמב"ם שם ז; רבנו ירוחם שם; ר"י מיגש שם), והבושת אף היא ממון ולא קנס (ראה בבא קמא ד ב בממונא קמיירי, ורש"י שם פד ב ד"ה ופגם, וראה ערך בושת)^[25].

ראוהו עדים חבול ולא ראו שחבל בו בפועל

ראוהו עדים שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בעת שחבל בו, והודה החובל שהוא חבל, משלם חמשה דברים, אף לסוברים שאין משלם נזק וצער על פי עצמו (ראה לעיל דעת הר"י מיגש הרמב"ם ועוד), שאין זה קרוי הודאה, שמאחר שראוהו עדים נכנס שלם ויצא חבול, עיקר חיובו על פיהם של העדים, והודאתו אינה אלא גילוי מילתא שחבל בו (ר"י מיגאש שבועות מו ב; מאירי שם; רמב"ם חובל ה ו); ויש סוברים שאף באופן זה אינו משלם נזק וצער על פי עצמו (ר"י מיגאש שם בתירוץ ב; מאירי שם בשם גאוני הראשונים).

היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו - רשותו (מגיד משנה שם ד) - שלם ויצא חבול, ולא ראוהו העדים שחבל בו, ואמר חבלת בי, והלה אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר עד שתהיה שם מקצת הודאה, כיצד, אמר לו חבלת בי שנים, והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת (משנה שבועות מד ב).

הלכה שלעולם נשבע ונוטל (רמב"ם חובל שם; טוש"ע חו"מ צ טז).

במה דברים אמורים כשהיתה המכה במקום שאפשר לו להכות בעצמו, או שהיה עמהם שלישי, שאפשר שזה הנחבל אמר לו לחבול בו^[26] ולהתרעם על אחר, אבל אין עמהם אחר, והיתה המכה במקום שאינו יכול לעשות בעצמו, הרי זה נוטל בלא שבועה (שבועות מו ב; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם).

וכן אם היה עמהם אחר, אלא שברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו, נוטל בלא שבועה (טור שם בשם הרמ"ה), כגון שהוא איש טוב וישר, שאינו משנה בדיבורו כדי להוציא ממון שלא כדין (פרישה שם; שבות יעקב א קיג בשם ספר דברי נב"א: כשר וירא שמים).

מותרים לדון דיני חבלות, בחוץ לארץ ובזמן הזה

דיני חבלות אין דנים אותם, מן התורה, אלא שלשה דיינים, ושיהיו סמוכים (משנה סנהדרין ב א, וגמרא שם ב: רמב"ם סנהדרין ה ח. וראה ערך בית דין).

בחוץ לארץ שאין בית דין סמוכים, וכן בזמן הזה שבטלה הסמיכה אף בארץ ישראל (ראה ערך סמיכה), ואין בית דין דנים דיני ממונות אלא בתורת שליחותם של בתי דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל, ואין דנים אלא דברים המצויים תמיד, ויש בהם חסרון כיס (ראה ערך בית דין וערך דיני ממונות), אין דנים דיני חבלה (בבא קמא פד ב; רמב"ם שם י, טוש"ע חו"מ א ב. וראה ערך בית דין).

ולפיכך נזק, אף שיש בו חסרון כיס, אין דנים אותו לפי שאינו שכיח, ובושת אף שהיא שכיחה, אין דנים לפי שאין בה חסרון כיס (בבא קמא שם).

בריפוי ושבת נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף הם אין דנים אותם בזמן הזה, אף שיש בהם חסרון כיס, לפי שאינם שכיחים (טור שם, בשם הרא"ש, ובית יוסף שם לדעת הרי"ף; ראב"ד בהשגות טוען א טז; רמ"א בשו"ע שם).

• ויש חולקים וסוברים שהשבת וריפוי גובים דייני חוץ לארץ לפי שיש בהם חסרון כיס (אור זרוע בבא קמא ח שכה, בשם ר"ח; רמב"ם שם; טור שם בשמו; המחבר בשו"ע שם), וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל (רמב"ם שם וטור שם בשמו^[27]). ואף שהנזק שיש בו חסרון כיס אין דנים, הרי זה מפני שהנזק צריכים לשומו כעבד (ראה ערך נזק), וכל הנישום כעבד אין גובים אותו בחוץ לארץ (רמב"ם שם. וראה כסף משנה ובית יוסף שם), שלפי שצריך אומד מרובה ועיון גדול בשומא לא עשו אותנו בתי דין הסמוכים שלוחים בדבר (ב"ח ודרישה שם).

חיוב החובל לשלם קיים אף בזמן הזה

אף שאין דנים דיני חבלות בזמן הזה, החובל עצמו חייב לשלם, שהרי אין זה קנס אלא ממון גמור, ורק מפני שאינו שכיח אין דנים אותו, ואם אינו משלם גזלן הוא (קצות החושן א סק"ז. וראה מנחת חינוך מצוה נא ג, ואמרי בינה חו"מ ג); תפס הנחבל - אין מוציאים מידו (בבא קמא פד א; רמב"ם סנהדרין ה יז; טוש"ע חו"מ א ה).

חובל ברשות

אביו או רבו

האב המכה את בנו - להטותו לדרך האמת (רש"י מכות ח א ד"ה האב) - והרב הרודה את תלמידו, מצוה הם עושים (מכות שם לענין גלות, וראה רמב"ם רוצח ה ו, וראה ערך רוצח), ואפילו שכבר למד, מצוה היא, שנאמר יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ (משלי כט יז. מכות שם), וכן האב המייסר את בנו ללמדו אומנות (מכות שם ב; רמב"ם שם), או חכמה (רמב"ם שם; מאירי שם), או מוסר (פירוש רבינו חננאל מכות שם).

אף שהותר לרב להכות את תלמידיו - כדי להטיל עליהם אימה (רמב"ם תלמוד תורה ב ב; טור יו"ד רמה) - אין ראוי לו להכותם אלא ברצועה קטנה (בבא בתרא כא א בערקתא דמסאנא; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם מ), מכה קלה שלא יוזקו (רש"י שם ד"ה לא), אבל לא בשוטים ולא במקלות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכולם שהיכו והזיקו, הרי אלו פטורים (תוספתא בבא קמא ט ג; שו"ת שבות יעקב ג קמ מסברת עצמו על פי דין גלות, ראה ערך רוצח).

כשחבלו יותר מן הראוי להם

חבלו יתר מן הראוי להם, הרי אלו חייבים (תוספתא בבא קמא ט ג), כגון שאינו מכהו בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה (חסדי דוד שם, על פי מכות שם ורמב"ם רוצח שם), או אב שמכה את בנו הגדול שאסור לו להכותו (ראה ערך לפני עור. חסדי דוד שם).

היכה את תלמידו באכזריות, מתוך כעס על שמתרשל בלימודו, כתבו אחרונים שאף שאסור לו לעשות כך - פטור, אלא שכדי לגדור הדבר יש לחייבו בריפוי (שו"ת שבות יעקב ג קמ).

שליח בית דין

שליח-בית-דין (ראה ערכו) שהיכה ברשות בית דין והזיק - פטור (תוספתא בבא קמא ו ה וט ג) מדיני אדם ודינו מסור לשמים (תוספתא ו שם), ודוקא כשהיה שוגג, מפני תיקון העולם, אבל אם היה מזיד - חייב (תוספתא גיטין ג יג, וראה תשב"ץ ג פב, וראה ערך שליח בית דין), וכן אם חבל יתר על הראוי לו, הרי זה חייב (תוספתא בבא קמא ט שם), וכן אם היכה מפני כעס וחימה - חייב (שו"ת הראנ"ח א קיא, והביאו בשו"ת שבות יעקב ג קמ).

שליח בית דין שהיכה את הבעל-דין (ראה ערכו) הנמנע מלבוא לדין, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שמצוה הוא עושה (רמב"ם רוצח ה ו).

• ויש סוברים שאין לשליח בית דין רשות להכותו (ראב"ד בהשגות שם^[28]).

שליח בית דין שהיכה את המסרב בו - פטור (רבנו ירוחם מישרים נתיב לא ב, והובא בבית יוסף חו"מ ח; רמ"א בשו"ע שם ה), כגון שבא למשכנו בזרוע בשוק ומסרב בו, וכן בכל דבר שמסרב לשליח בית דין (רבנו ירוחם שם), וכן שליח בית דין שבא להציל אדם מיד אחר שבא לגזלו, על ידי שמכה את הגזלן - פטור (נמוקי יוסף בבא קמא פח א, וראה רמ"א ובאור הגר"א שם), לפי ששליח בית דין יכול בעצמו לעשות דין (רמ"א שם).

רופא

רופא (ראה ערכו) אומן שריפא ברשות בית דין והזיק - פטור (תוספתא בבא קמא ט ג) מדיני אדם, ודינו מסור לשמים (תוספתא שם; רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה; טוש"ע יו"ד שלו א. וראה ערך דיני שמים), ודוקא כשהיה שוגג, מפני תיקון העולם (תוספתא גיטין ג יג, וראה מנחת בכורים שם, ותשב"ץ ג פב), שאם לא יהיה פטור כשהוא שוגג, יבואו להימנע מלרפאות (תשב"ץ שם), אבל ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומים אפילו היה בקי (טוש"ע שם).

ריפאו ברשות בית דין, והזיקו במזיד - חייב (תוספתא גיטין שם; פרישה שם ו וש"ך שם סק"ב מסברת עצמם), וכן אם חבל בו יתר על הראוי לו (תוספתא בבא קמא ט שם. וראה ערך דיני שמים וערך רופא).

רשות בית דין, היינו שבית דין נתנו לרופא זה רשות לרפא חולים, או שהקהל קיבלו אותו לכך (בית הלל ליו"ד שם).

רופא בימינו

הכריעו הפוסקים בדורות האחרונים שמתן דיפלומה מבית ספר לרפואה מוכר, ומתן רישיון לעיסוק ברפואה מטעם משרד הבריאות הוא הרשות ההלכתית בימינו, ואין צורך באישור נוסף מטעם בית דין (בית הלל יו"ד שלו א; עולת שמואל קח; שיורי ברכה או"ח שכח ט; ערוך השלחן יו"ד שלו ב^[29]; שו"ת ציץ אליעזר ה קונט' רמת רחל כב, וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית רפואית [שטיינברג] ערך רשלנות רפואית וערך רופא).

אחות או רופא מתמחה

מי שבקי ומוסמך לאותו דבר וטעה והזיק פטור, אבל אם אינו בקי באותו דבר, כגון אחות שנתנה טיפול רפואי שאיננו בסמכותה, או רופא מתמחה צעיר שטיפל בחולה ללא התייעצות עם מומחה הגדול ממנו, הרי הם חייבים בתשלומים גם בדיני אדם (שו"ת בנין אב ב נז).

ויש שכתב שאם מתמחה ביצע ניתוח, ועקב כך התארך משך הניתוח, ונגרם לחולה נזק בגלל ההרדמה הממושכת, הרי הוא חייב גם בדיני אדם, שזה בבחינת 'חבל יתר על הראוי לו' (שו"ת ציץ אליעזר יו"ד פה, וראה עוד בשו"ת באר משה ד פג ה).

רופא ממוחה שהחליט על צורך בניתוח, ואחות או מתמחה ביצעו את הניתוח, ומת החולה, והתברר שהיתה טעות בשיקול הדעת לעצם הניתוח, החיוב הוא על המומחה שציווה על הניתוח, והמבצעים מטעמו פטורים, כי דינם כאנוסים, אלא אם כן גם הם יכלו לדעת על פי השכלתם שמדובר בהחלטה שגויה (הגרז"נ גולדברג, תחומין יט, תשנ"ט עמ' 317 ואילך. וראה בארוכה בכל זה באנציקלופדיה הלכתית רפואית [שטיינברג] ערך רשלנות רפואית).

רופא גוי

כל דיני רופא שטעה והזיק, וההבדל בין שוגג למזיד, חלים על רופא גוי כמו על רופא ישראל (שו"ת שבט הלוי ח רנא אות ט).

כשלא ידוע אם החולה ניזוק מחמת טיפול הרופא

רופא חייב בתשלומים או בגלות דווקא אם ברור שהתרופה או הטיפול שהוא נתן היו הגורמים לנזק או למוות, אבל כאשר לא ידוע אם החולה ניזוק או מת מחמת התרופה או הניתוח – פטור הרופא, בין בדיני אדם ובין בדיני שמים (שו"ת רב פעלים ג או"ח לו).

טעה בטיפול תרופתי

יש שכתבו שרופא שטעה בטיפול תרופתי, כגון רופא פנימי שנתן תרופה לא נכונה, אם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב, ונתכוון לרפאות ולא להזיק, פטור אף בדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, ולא הזיק אלא בדרך גרמא (שו"ת התשב"ץ ג פב, הובאו דבריו בברכי יוסף יו"ד שלו ז; שו"ת בשמים ראש שפו, וראה עוד שו"ת מנחת יצחק ג קד; הגר"י זילברשטיין, הלכה ורפואה ב תשמ"א עמ' רפז ואילך). ויש שכתב שפטור אף בדיני שמים, אפילו אם השקה את הרפואה בידיו (שו"ת רב פעלים ג או"ח לו).

אמנם יש שכתבו שבזמנינו שניתן לברר ולוודא יותר טוב את מצב החולה, את אבחנתו ואת דרכי הטיפול בו, דין מתן תרופות כדין רופא מנתח, ובשניהם חייב (שו"ת שבט הלוי ד קנא; שו"ת וישב משה ב ח).

אופנים נוספים לחיוב הרופא

• רופא שנתן תרופה לחולה בסוברו שהיא התרופה המתאימה למחלתו, והתברר שטעה בכך והחולה ניזוק או מת, הרי הוא פטור, אבל אם מתוך חוסר תשומת לב מספקת החליף הרופא את התרופה, ובמקום להזריק את החומר הדרוש לרפואתו של החולה, טעה והזריק לו חומר אחר, שגרם לו לנזק או למוות, הרי הוא חייב בתשלומים ובגלות (שו"ת ציץ אליעזר ה קונט' רמת רחל כג; שו"ת מנחת יצחק ג קד).

• רופא אשר בגלל חוסר תשומת לב מספקת טעה והזריק זריקה במקום שלא היה ראוי להזריק, ועל ידי זה נגרמה חבלה לחולה, או שהחולה מת כתוצאה מכך, הרי הוא חייב (שו"ת ציץ אליעזר שם).

• רופא שתוך כדי הטיפול חתך במקום שלא היה צריך לחתוך כלל, ועל ידי זה ניזוק החולה, הרי הוא חייב בתשלומים (שו"ת שבט הלוי ד קנא; שו"ת וישב משה ב ח. וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית רפואית [שטיינברג]

ערך רשלנות רפואית).

רופא שהזיק בשב ואל תעשה

חיוב הרופא בנזיקין הוא לאו דווקא אם עשה מעשה, אלא גם אם נגרם לחולה נזק בגלל התרשלות הרופא בשב ואל תעשה, כגון שלא בא לחולה כשנקרא אליו באמצע הלילה, ובפרט אם החולה בא לרופא מסויים ועליו סמך, יכול לתובעו בבית דין על כך (הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ה יו"ד שלו א).

על הקורא לחברו רשע אם חברו מותר להכותו, ראה ערך בושת.

על מי שרואה את חברו עובר עברה או אינו עושה מצוה, אם יכול להכותו, ראה ערך אפרושי מאיסורא וערך כפיה.

במקום שיכול אדם לעשות דין לעצמו, כגון שראה את שלו ביד אחר שגזלו, אם הותרה לו גם הכאה, ראה ערך עביד איניש דינא לנפשיה.

המכה כדי להציל את קרובו

הרואה את חברו מכה את אביו או בנו או אחיו, והיכה את המכה כדי להציל את קרובו - פטור, אם אינו יכול להצילו על ידי דבר אחר (רא"ש בבא קמא ג יג; נמוקי יוסף שם בשמו; טור חו"מ תכא, וסמ"ע שם ס"ק כח), וכל שכן שהמוכה עצמו שהיכה את מכהו פטור (רא"ש שם; נמוקי יוסף שם), ואפילו לא היכהו זה, אלא הרים עליו יד, והיכהו השני להציל עצמו - פטור (שו"ת מהרי"ט יו"ד כט).

אבל היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת, וחבל בו הרבה - חייב (רא"ש שם; טור שם), אלא שמן הבושת הוא פטור (רמ"א בדרכי משה שם א, ובשו"ע שם יג בשם מהרי"ו כח; שו"ת שבות יעקב א קסט בדעת הים של שלמה והסכים כן), שעיקר הבושת הוא על זה שבייש תחילה (שבות יעקב שם^[30]).

וכתבו ראשונים שאין לאדם לדחוף את חברו כשמכים זה את זה, אלא יש לו לשמטו מעליו בנחת, ואם דחף - חייב (מרדכי בבא קמא ג לח, והביאו הבית יוסף שם סוף סי' תכא); התחיל האחד והחזיר לו השני, וחזר הראשון להכותו כדי להציל את עצמו, חייב מאחר שהוא התחיל בראשונה (שו"ת הרדב"ז ד סי' אלף רצא).

אין השני פטור אלא אם חבל בראשון מיד לאחר שזה היכהו, אבל אם חבל בו לאחר זמן - חייב (רא"ש שם. וראה פרישה וסמ"ע שם ס"ק כד), ולאו דוקא ששהה זמן רב, אלא אפילו אם תיכף לאחר שחבל הראשון ישב לו, ובא השני וחזר וחבל בו, הרי זה מעשה חדש, וחייב כמו הראשון (ט"ז שם; שו"ת מבי"ט א שיא; מהרי"ט שם. וראה פרישה וסמ"ע שם).

המכה כדי להפרישו מאיסור

הרואה ישראל מכה את חברו, שאינו קרוב אליו, אף שאינו מכהו מכת נפש, מותר להכות את המכה, כדי להפרישו מאיסור, אם אינו יכול להציל את המוכה אלא על ידי כך (רא"ש בבא קמא ג יג; נמוקי יוסף שם בשמו; טוש"ע חו"מ תכא יג. וראה ערך אפרושי מאיסורא).

יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא במי שרגיל להפריש חברו מאיסור זה, אבל אם ראה כמה פעמים אדם מכה את חברו ולא הפרישו, אסור לו להכות את המכה, שבודאי אין כוונתו למצוה, אלא מחמת שנאתו למכה הוא עושה כן, ואינו דומה לרואה שמכה את קרובו (ראה לעיל), ששם אף שאין כוונתו להפריש מאיסור מותר להכות את המכה (פרישה וסמ"ע שם ס"ק כח, בדעת הרא"ש והטור שלא כתבו טעם של הפרשה מאיסור בהצלת קרובו).

ויש חולקים וסוברים שאין הולכים בזה אחר כוונת הלב, ואף שיש לו שנאה למכה מותר לו להכותו להפרישו מן האיסור, ומצוה הוא עושה להציל את המוכה (ט"ז שם), אלא שהבדל אחר יש בין הבא להציל אחד מישראל, שאינו פטור אלא אם כן יש בירור גמור שלא יכול להצילו בענין אחר, ובין הרואה שמכים את קרוביו, שאין מדקדקים בו כל כך, שקרובו כגופו, ואפילו בספק הצלה יכול להכות את המכה (ט"ז שם).

הערות שוליים