אי אפשר לצמצם

הגדרה

לא יתכן שיהיה דיוק מוחלט (הסוגיא בבכורות יז. במשנה, בסוגיא זו האריכו תוס' בכורות יז: ד"ה אפשר לצמצם).

בדיני כל המידות: זמן (כגון לידת שני בכורות יחד), מרחק (גט קרוב לה קרוב לו), אורך (פרוץ כעומד בדפנות), נפח (בשיעורי אכילה) ומשקל (בשיעורי סמני הקטורת).

לדוגמא, רחל שבלידה הראשונה שלה ילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת, לא יתכן שיצאו שניהם באותו הרגע ממש, אלא ע"כ אחד יצא קודם, ולכן רק אחד מהם בכור וניתן לכהן, והשני נשאר בידי הישראל (בכורות יז. במשנה).

החולק על דין זה הוא רבי יוסי הגלילי שסובר שאפשר לצמצם, ולדבריו כן יתכן שיצאו שניהם באותו הרגע ממש, ושניהם בכורות וניתנים לכהן (בכורות יז. במשנה)^[1].

בידי מי

הצמצומים נחלקים לשני סוגים: צמצום בידי אדם, כגון מרחק בין עיירות, וצמצום בידי שמיים, כגון לידת שני בכורות כאחת (בכורות יז:). למסקנת הגמרא (בכורות יח.) בין רבי יוסי הגלילי ובין חכמים לא מחלקים ביניהם - לרבי יוסי הגלילי אפשר לצמצם אפילו בידי שמיים, ולחכמים אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם.

טעם החילוק בין בידי אדם לבין בידי שמיים הוא שבצמצום בידי שמיים אין פנאי לברר ולדקדק, אך בידי אדם יש שהות לברר (תוס' בכורות יז: תחילת ד"ה אפשר לצמצם).

גם לדעה שאי אפשר לצמצם, לפעמים הוא כן מצומצם, אלא שא"א להבחין בכך (בין בידי אדם ובין בידי שמיים) (תוס' בכורות יז: תחילת ד"ה אפשר לצמצם).

גם לדעה שאפשר לצמצם אין רגילות שיהיה הדבר מצומצם (תוס' בכורות יז: ד"ה אפשר לצמצם (לפני האמצע), תוס' סוכה טו. ד"ה פרוץ (בסוף טו.)).

לכו"ע א"א לצמצם בשבירת כלי חרס לשני חלקים שווים, משום שבכלי חרס יש גומות (בכורות יז:), וא"א לשער אותן הבליטות (רש"י שם ד"ה ויש בו גומות).

להלכה יש שתי דעות בתוס':

א) בידי שמיים אי אפשר לצמצם, אך בידי אדם אפשר לצמצם כשמתכוון לצמצם ובטורח גדול (תוס' ערובין ה: ד"ה וספק, תוס' בכורות יז: ד"ה אפשר לצמצם (לפני האמצע), תוס' סוכה טו. ד"ה פרוץ (בתחילת טו:)).

ב) אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם (תוס' ערובין שם בשם ה"ר שמעיה, תוס' בכורות שם בשם ה"ר שמעון מיינבלא (באמצעו)).

בשיעורין

כשהתורה ציוותה על שיעור מסוים, בין באיסורין ובין במצוות, כגון שיעורי שמן המשחה והקטורת, וכן שיעורי גודל הכלים בבית המקדש, חידש המנחת חינוך (קט-א [ג] ד"ה ולכאורה) שבזה התורה לא התכוונה שנצמצם את השיעור בדיוק מוחלט, שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא כוונת התורה לשער לפי דעת בני האדם. וכל סוגיית "אי אפשר לצמצם" נאמרה רק כשהדין לא נאמר בשיעור מסוים, אלא שארע מקרה שהדין תלוי בצמצום, כמו לגבי בכורות, שבדין בכור לא נאמר שיעור, אלא שארע ויצאו שניהם כאחת.

כשהתורה ציוותה על שיעור רק למטה, כגון שחיטת סימנים מחצה על מחצה, וכן פרוץ כעומד בדפנות שבת (וכן שאר שיעורי תורה, כגון כזית), שאמנם התורה נתנה בזה שיעור מסוים, אך הוא רק למטה, שבפחות ממנו השחיטה והדופן פסולות, אך יותר ממנו הן כשרות (ולא כמו בשיעורי שמן המשחה והקטורת, וכן שיעורי גודל הכלים בבית המקדש, שבהם צריך שיעור מדויק דווקא, ופסולים בין ביותר מכשיעור ובין בפחות מכשיעור) - למנחת חינוך (קט-א [ג] ד"ה ולכאורה) גם בזה כוונת התורה לשער רק לפי דעת בני האדם, ולא צריך לצמצם. אך הקהילות יעקב (קידושין לב ד"ה והנה (הראשון, והביא גם את המנחת חינוך) כתב שבזה כן אומרים שכוונת התורה לשיעור המדויק (כגון מחצה על מחצה ממש), ורק אנו שאיננו יודעים לכוון זאת - עלינו להוסיף עד שיצא הספק מליבנו.

בדינים שונים

קרוב - כאשר יש ספק מהיכן הגיע דבר מסוים, הולכים אחר דין המקום הקרוב יותר למקום המסופק. כשמרחק בין מקומות נראה שווה, רק כיוון שא"א לצמצם (כלומר שבוודאי אינו בדיוק באמצע) ע"כ אחד מהם קרוב יותר - נאמרו שלוש דעות (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סז):

א) אין בכלל דין קרוב, שדין קרוב נאמר רק כשאחד מהמקומות קרוב יותר ממש, ולא רק מדין "א"א לצמצם" (אור שמח).

ב) בעצם יש דין קרוב, רק כיוון שאיננו יודעים מי מהם הקרוב יותר - נשאר ספק (שב שמעתתא).

ג) גם אם נאמר שיש דין קרוב ורק איננו יודעים מיהו הקרוב, כדעה הקודמת, כיוון שהוא ספק קרוב לא נחשב לקרוב (דעת ר' שמואל עצמו שם).

ראה גם

חצי שיעור

שיעורין

הערות שוליים