בעידנא

הגדרה

עשה דוחה לא תעשה רק אם שניהם חלים באותו הזמן (שבת קלב:).

דוגמא למקרה שהוא בעידנא: מילה בצרעת (וכן כלאיים בציצית) - עשה דוחה לא תעשה, משום שהעשה והלא תעשה חלים באותו הזמן.

דוגמא למקרה שאינו בעידנא: קציצת צרעת כדי שיוכל אח"כ לעבוד בבית המקדש - בזה לא אומרים שהעשה של העבודה ידחה את הלאו של הקציצה, משום שהעבודה תחול רק לאחר הקציצה (שבת קלב:).

מקור וטעם

בטעמו כתבו הריטב"א (ר"ה לב: בסופו) והר"ח (שבת קלב: בסופו) שאנו חוששים שמא בסוף לא יוכל לקיים את העשה, ולכן איננו דוחים את הלאו.

דין בעידנא נחלק לשלושה חלקים - המצווה הדוחה, המצווה הנדחית, והקשר ביניהן. ונחלקם לשלושה סעיפים:

המצווה הדוחה

הכשר מצווה, כגון להיכנס לבית הקברות כדי להחזיר אבידה, שהכניסה לבית הקברות היא רק הכשר מצווה, אך גוף המצווה הוא רק בהשבה, נחלקו המפרשים האם נחשב בעידנא ודוחה את הלא תעשה, ויש בזה שלוש דעות:

א) הכשר מצווה דוחה לא תעשה (רנב"ר שהובא בנימוקי יוסף בבא מציעא ל.).

ב) הכשר מצווה לא דוחה לא תעשה (שאר הראשונים, הובאו בנימוקי יוסף שם. במחלוקת בין שתי הדעות הנ"ל דן הנודע ביהודה מהדורא תנינא אה"ע קמא ד"ה אך).

ג) תלוי באיזה מקרה: הכשר שאפשר לקיים את המצווה בלעדיו (לפחות בחלק מהמקרים) - אינו דוחה לא תעשה, אך הכשר שאי אפשר לקיים את המצווה בלעדיו בשום אופן - כן דוחה לא תעשה (פסקי תוס' זבחים צז: אות סט, טורי אבן חגיגה ב: ד"ה לישא. והמאיר לעולם (א ד"ה בטורי) הוכיח מתוס' (זבחים צז: ד"ה ואחד) שהם חולקים על דעה זו, וסוברים שגם הכשר שא"א בלעדיו לא דוחה). ובטעמה של דעה זו חקר הקהילות יעקב האם כיוון שא"א בלי ההכשר, יכול לדחות את הלא תעשה אע"פ שההכשר אינו מגוף המצווה ואינו בעידנא, או שכיוון שא"א בלעדיו ממילא ההכשר הזה נחשב כחלק מגוף המצווה, וא"כ הוא בעידנא (ביצה ו ד"ה אבל, ומוכיח שנחשב מגוף המצווה).

מעשה מצווה, כגון גמר הביאה במצוות פרו ורבו בלאו "לא יהיה קדש", שהביאה היא רק מעשה המצווה, אך קיום המצווה הוא רק בלידה, נחלקו האחרונים האם נחשב בעידנא ודוחה את הלא תעשה (דברי סופרים ג-כד: לדעת עצמו דוחה, ואפילו לדעות הראשונים שהכשר מצווה לא דוחה^[1], ולדעת המנחת חינוך המובא בו אינו דוחה).

עשה דרבים דוחה לא תעשה גם אם אינו בעידנא (שבילי לקט בשם ר"ת, הובא בספר המקנה נו-א אות כו).

עשה שיש בו כרת כגון קרבן פסח, דוחה עשה שאין בו כרת (פסחים נט.).

ר"י סובר שהוא דוחה אפילו אם אינו בעידנא, דהיינו שהעשה שיש בו כרת לא חל באותו הרגע של העשה הנדחה, וטעמו שכיוון שהעשה שיש בו כרת חמור יותר - לא צריך את דין בעידנא (שלא כדין עשה דוחה לא תעשה שצריך להיות בעידנא. והמנחת חינוך (תקלח-א [ב] ד"ה ועיין) למד מכך שגם בדין עשה דוחה לא תעשה, אם העשה חמור והלא תעשה קל, כגון שישנו בשאלה - אין צריך בעידנא). אך מריב"א משמע שחולק וסובר שכן צריך להיות בעידנא (תוס' פסחים נט. ד"ה דאתי).

המצווה הנדחית

עשה חמור דוחה לא תעשה קל (כגון לא תעשה שישנו בשאלה) אפילו אם אינו בעידנא (מנחת חינוך תקלח-א [ב] ד"ה ועיין, ע"פ ר"י בתוס' פסחים נט. (ד"ה אתי) שכתב כך לגבי עשה חמור ועשה קל).

הקשר ביניהן

בסעיף זה נדון בקשר בין המצווה הדוחה למצווה הנדחית.

כשהעשה והלאו אינם בבת אחת ממש אלא יש הפסק מועט ביניהם - נחלקו הראשונים האם נחשב בעידנא (דן בזה קונטרסי שיעורים נדרים כח-י).

כשהעשה קודם ללא תעשה, כן דוחה אותו (מנחת חינוך צ-א ד"ה אך באמת לא קשיא דהש"ס).

הערות שוליים