פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמ ה

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שמ ה

שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף ה

העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע. (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י) ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח.

הגה: אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו (מרדכי סוף מ"ק) וכל שכן על מומר לעבודת כוכבים (שם ופוסקים וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי) וי"א שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים מתאבלים עליו (הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז) וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו דהוי כאנוס (מרדכי ה"א בשם ר"י ומביאו ב"י סימן שמ"ה) וי"א דאין מתאבלין וכן עיקר (שם בשם ר"ת). הפורשים מדרכי צבור אע"פ שאין מתאבלין עליהם מתאבלין על בניהם (א"ז) (ועיין לקמן סימן שמ"ה).

פירוש סעיף ה – העומד בשעת יציאת נשמה

החיוב לקרוע

שבת קה ע"ב, מועד קטן כה ע"א

דתניא ר"ש בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרפה.

• וכ"פ השו"ע: "העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אשה מישראל – חייב לקרוע".

קריעה על אישה

מה הסיבה שקורעים על מת בשעת יציאת נשמה^[1]

• רש"י (על הרי"ף מו"ק טו. וכן כתב הרמב"ן בשמו) – "שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה ליה ס"ת" (וממילא אין זה שייך באישה). והקשה הרמב"ן על סברתו: "וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד {על מה שהיה יכול ללמוד בעתיד}".
• רש"י (שבת קה ע"ב, וכן הביא הב"י בשמו), מהר"ם ורא"ש – שאין לך ריק בישראל שאינו מלא במצוות.
• רש"י (מו"ק כה ע"א וכן כתב הב"י בשמו) – "דתורה קרויה נר, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור", ונשמה נקראת נר דכתיב: "נר ה' נשמת אדם"". ודין זה שייך אף באישה.
• רמב"ן הסבר א' (תורת האדם שער הסוף אות י) – "שהוא {יציאת נשמה של יהודי} הפסד גדול וחרדה רבה". ומה שאמרו שזה דומה לספר תורה, "אינו אלא דמיון בעלמא".
• רמב"ן הסבר ב' (תורת האדם שער הסוף אות י) – "כשם שקורעין עליה {על התורה} - כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה".

האם קורעים בשעת יציאת נשמה של אישה^[2]

• (רש"י (ע"פ הרמב"ן)) – לכאורה לא צריך לקרוע על אישה (שאינה מחויבת בלימוד תורה).
• (רש"י (ע"פ הב"י)), מהר"ם, רמב"ן ורא"ש – צריך לקרוע אף על אישה.
  • וכ"פ השו"ע שדין זה הוא אף באישה: "העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אשה מישראל - חייב לקרוע".

קריעה על קטן – בשעת יציאת נשמה

האם צריך לקרוע על קטן בשעת יציאת נשמה שלו^[3]

• מהרש"ל – לא נהגו לקרוע על קטן.
• ב"ח – בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכו"ע.
• רדב"ז (סי' תקנח) – קורעים על קטן, אבל לא על קטנה.
  • הכרעה: הפני ברוך פסק שקורעים אף על קטן שלמד מקרא.

קריעה במוצ"ש על מת שנפטר בשבת

• הנמצא בשעת יציאת נשמה בשבת, האם צריך לקרוע במוצ"ש: (פת"ש ס"ק ג)
• רדב"ז (ח"ב סי' תתלח) – לא צריך לקרוע, שהואיל ונדחה אין זה שעת חימום.
• תפארת למשה – צריך לקרוע במוצ"ש.
  • הכרעה: הילקו"י (הלכות אבלות עמ' סב) פסק כדעת הרדב"ז: "אם היה עומד על המת בשבת, בשעת יציאת הנשמה - אינו קורע במוצ"ש, שהואילו ונדחה אצלו - ידחה".

המנהג היום בשעת יציאת נשמה

• כתב החזו"ע (ח"א "דיני קריעה" סע' ג עמ' רכה) ע"פ השולחן גבוה (סי' שמ אות טו): "העומד בחדר אחד עם המת בשעת יציאת נשמה, אע"פ שמן הדין היה צריך לקרוע - לא נהגו כן, ויש להם על מה שיסמוכו" וטעמו משום שאנשים לא ירצו לבוא לעמוד ליד המת, וזוהי זכות גדולה למת, שעומדים לידו. וכ"פ גשה"ח (פ"ד אות ט) והילקו"י (עמ' סב).
• אך האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' עג ד"ה אם נמצא) חולק על גשה"ח וסיעתו, ומצריך קריעה בשעת יציאת נשמה.

רשע שלא קורעים עליו

על איזה אדם מישראל לא קורעים בשעת יציאת נשמתו^[4]

• רבנו יונה – לא קורעים על רשע וחשוד, דהיינו מי שאינו מקיים את מצוות התורה.
• מהר"ם – לא קורעים על משומד או על העובר על אחת ממצות התורה להכעיס.
• מרדכי (כך דייק מהמהר"ם) – לא קורעים אף על אחד הרגיל בעבירה (אף כשלא עושה להכעיס), שהוא בכלל הפורש מדרכי ציבור.
  • הכרעה: השו"ע פסק להבנת התפל"מ (הובא בפת"ש ס"ק ד) כדעת המהר"ם: "חייב לקרוע, ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון {ואפילו עבירה חמורה שחייבים עליה מיתת בית דין (תפל"מ שם)}, או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח". אך העובר עבירה להכעיס - לא קורעים עליו.
  • והוסיף הרמ"א ע"פ המרדכי: "אבל רגיל לעשות עבירה - אין מתאבלין עליו. וכל שכן על מומר לעבודה זרה". וכ"פ הפני ברוך (סי' א סע' ב הערה ז, עמ' ג).
  • וכתב הש"ך שדין זה שלא מתאבלים על הרגיל לעשות עבירה, הוא דווקא כשלא התוודה לפני מותו.

מומר שנהרג בידי גויים

• כתב הרמ"א ע"פ הגהות אשרי (הובא בדר"מ אות ב): "וי"א שמומר שנהרג בידי נוכרים - מתאבלין עליו"^[5].
• והלבוש (הובא בש"ך ס"ק ט) כתב שלמעשה אין להתאבל עליו, אך הש"ך (ס"ק ט) דחה את דבריו ופסק שמתאבלים ^[6].

קטן שנשתמד^[7] וילדים של הפורשים מדרכי ציבור

• כתב הרמ"א: "וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו, דהוי כאנוס. וי"א דאין מתאבלין, וכן עיקר". וכ"פ השו"ע לקמן סי' שמה סע' ו.
• כתב הרמ"א ע"פ האו"ז: "הפורשים מדרכי צבור, אע"פ שאין מתאבלין עליהם - מתאבלין על בניהם".

עוד בעניין אנינות, אבלות, וברכת דיין האמת על מומר – עיין לקמן סימן שמה סע' ה.

מתוך הספר שירת הים

לפרטים http://www.shirathayam.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=1020020