פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר א ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר א ג

סעיף ג

מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח (אבות ה,כא), והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר (קידושין כט,ב), אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות^א (רמב"ם מיבמות קיב,ב, דלא כתוס' צו,ב). ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה (קידושין כט,ב). ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא^ב, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה (רא"ש ביבמות). מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר^ג (רמב"ם מקידושין שם). הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים^ד. (ריב"ש סימן ט"ו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

א. קודם י"ג: סנהדרין עו,ב: אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו. מיתיבי... המשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא? סמוך לפירקן שאני.

רמב"ם,שו"ע: הוי זנות. הב"י כותב שמקורו מיבמות קיב,ב שלא תיקנו לקטן נישואין, וסובר שכיוון שלא תיקנו ממילא הוי זנות. לדעתו "סמוך לפירקן" הכוונה לאחר י"ג.

רש"י,תוס': לא הוי זנות. והביאם הח"מ. "סמוך לפרקן" הכוונה בעודם קטנים שנה או חצי שנה קודם י"ג, ואע"פ שלא תיקנו לו נישואין מ"מ לא נחשב זנות^[1], ומוקדם יותר הוי כזנות משום שחוששים שתזנה עליו. הד"מ כתב שאפשר לפרש גם את הרמב"ם כרש"י, ומה שאסר להשיא קטן כוונתו לשאינו סמוך לפירקו. והכנ"י כתב שרש"י ותוס' עוסקים בהשיאו אביו ואז לא הוי זנות אלא אדרבה מצווה, וכך אף נהגו דורות הראשונים ואנשי ירושלים, ואילו הרמב"ם והשו"ע עוסקים בנושא בעצמו.

ב. בן עשרים ואינו רוצה לישא: מהריק"ש – משמע שאם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה וכד' לא כופים אותו. ומ"מ אין להתאחר אלא עד עשרים וארבע.

ג. עוסק וטרוד בתורה: רמב"ם,רא"ש,שו"ע: רשאי להתאחר. ב"י,ב"ש – דוקא כשאין יצרו מתגבר עליו.

רא"ש: הבין שודאי יש לכך קיצבה כי דוקא לבן עזאי שחשקה נפשו בתורה מאוד הותר להתבטל כל חייו מפו"ר, אמנם כתב שאינו יודע מה הקיצבה.

רמב"ם,שו"ע: אין קיצבה. אפשר להבינם שכל אדם יכול להיות כבן עזאי אולם הב"ש מבאר שגם לדעתם ודאי יש חילוק, ומדייק מדבריהם שלבן עזאי הותר להיבטל אף אם היתה לו אפשרות להינשא ללא טירחת מזונות, ואילו שאר אדם רשאי רק אם מתיירא שטירדת המזונות תבטלו מהלימוד.

ד. כפייה בזיווגים: הריב"ש נימק שאם היו בי"ד נזקקים היו צריכים לכפות את כולם (רווקים, ע"ה שנשא בת ת"ח וכד') ותרבה הקטטה והמריבה, ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בענייני הזיווגים. וכתב הב"ש שמ"מ אם שהה עשר שנים ללא ולד רשאי לגרש בעל כרחה, משום שבכך לא גזר רבנו גרשום. אמנם עיין בסיכום לסימן קנד,י שהנו"ב חולק.

מתוך הספר יאיר השולחן

הערות שוליים