אנציקלופדיה תלמודית:ספירת העומר

הגדרת הערך - מצות ספירת הימים והשבועות שבין ט"ז ניסן לחג השבועות.

ערך זה עוסק בדיני מצות ספירת העומר. על המנהגים השונים הנוהגים בימים שבין פסח לעצרת שלא מחמת מצות ספירת העומר, ע"ע בין פסח לעצרת.

המצוה

מצות עשה מן התורה לספור את ארבעים ותשעת הימים ואת שבעת השבועות שמיום קצירת והקרבת העומר* - היינו ט"ז בניסן^[1], כולל יום ט"ז עצמו^[2] - עד יום הקרבת שתי-הלחם*, דהיינו חג השבועות*^[3], שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום^[4], ונאמר: שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות^[5]. המצוה נמנית במנין-המצוות*^[6]. הספירה האמורה בכתוב היא ספירת הימים בפועל - ואין כוונתה שיש ליתן לב ולהשגיח על המנין כדי לדעת מתי חל חג השבועות, כספירת הימים של זבה*^[7], ושל שנות השמיטה^[8], והיובל*^[9], שלשון "ספירה" האמורה בהם כונתה ליתן לב להשגיח על המנין, לסוברים כן^[10] - וכמה טעמים בדבר: א) יש שכתבו שלמדים כן מן הכתוב: וספרתם לכם^[11], ממנו למדו חכמים שכל אחד מישראל צריך לספור בעצמו^[12], ואם כוונת הכתוב שיש ליתן לב לדעת מתי חג השבועות, די בכך שבית דין ישגיחו על מנין הימים^[13]. ב) ויש שכתבו שכיון שנתבאר בכתוב שיש למנות הן את הימים והן את השבועות^[14], על כרחך שיש לספור את הימים בפועל^[15]. ג) ויש שכתבו שלמדים מכפל לשון ספירה שבכתוב, שנאמר בספירת הימים: וספרתם לכם וכו'^[16], ונאמר: תספרו חמשים יום^[17], ובספירת השבועות נאמר: שבעה שבעות תספר לך^[18], ונאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות^[19]. ד) ויש שכתבו שפשוט שיש לנו ליתן לב לידע מתי זמנו של חג השבועות, ולא נצרך הכתוב אלא לצוות על ספירה בפועל^[20]. ה) ויש שכתבו שכך קבלו חכמים, שספירה האמורה בכתוב אין עניינה להשגיח על מנין הימים, אלא לספור בפועל^[21].

גדר המצוה

בגדר מצות ספירת העומר, יש שכתבו שמדיני מצות העומר* היא^[22], מהם שכתבו שלפיכך אין כופים על מצות ספירת העומר, כשם שאין כופים על הקרבת העומר, לסוברים כן^[23], יש שכתבו שמדיני חג הפסח הוא, שנאמר: ממחרת השבת תספרו וכו'^[24], יש שכתבו שמדיני הקרבת שתי-הלחם* היא^[25], שהרי אם לא ספרו ספירת העומר אין מקריבים שתי הלחם, לסוברים כן^[26], יש שכתבו שמדיני חג השבועות היא^[27], וכתבו שלפיכך אין מברכים ברכת-הזמן* על מצות ספירת העומר, שיוצאים ידי חובה בברכת הזמן של שבועות^[28], ויש שנראה מדבריהם שבזמן שהיה בית המקדש קיים, שהיו מקריבים בו את העומר^[29], היתה מצות ספירת העומר מדיני הקרבת העומר, ואילו בזמן הזה, שאין מצות העומר נוהגת בו, ואף ספירת העומר אין נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן^[30], מדיני חג השבועות היא^[31].

תחילת הספירה

מתחילים לספור מיום ט"ז ניסן^[32], שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת^[33], דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח*^[34], שאף יום-טוב* נקרא שבת^[35]. בטעם הדבר שהכתוב "שבת" מתפרש לענין יום טוב, ולא לענין שבת ממש - היינו השבת שבתוך הפסח^[36] - נאמרו כמה טעמים: א) רבן יוחנן בן זכאי למד כן משינוי לשון הכתוב, שכתוב אחד אומר: שבע שבתות תמימת תהיינה^[37], ומשמע שיש לספור שבעה שבועות שלמים, המתחילים ביום ראשון ומסתיימים בשבת, וכתוב אחר אומר: תספרו חמשים יום^[38], ומשמע שיש לספור חמשים יום כל שהם, אף מאמצע שבוע לאמצע שבוע, ובהכרח שתחילת זמן הספירה אינה בהכרח ממחרת השבת שבתוך הפסח, אלא מט"ז ניסן, ולפיכך כשחל ביום ראשון יש לספור שבעה שבועות שלמים, וכשחל ביום אחר מימות השבוע, יש לספור חמשים יום כל שהם^[39]. ב) רבי אליעזר ורבי יהודה בן בתירא למדו דין זה מן הכתוב: תספר לך^[40], ממנו משמע שהספירה תהא מסורה בידיהם של ישראל^[41], ודוקא אם תחילת הספירה נקבעת לפי ימי החודש מסורה היא בידיהם של ישראל, שהם הקובעים את ימי החודש על ידי קדוש-החדש*^[42], או שדוקא אם תחילת הספירה היא ממחרת יום טוב מסורה היא ביד חכמים, שיודעים לפרש את הכתוב "מחרת השבת" לענין יום טוב, ולא לענין שבת^[43]. ג) בדעת רבי יהושע, שאמר - לגירסת כמה ראשונים^[44] - שלמדים כן ממצות קדוש החדש, שכשם שלענין קדוש החדש אמרה התורה שיש למנות את הימים ולקדש את החודש, היינו שיש למנות כ"ט ימים ממולד הלבנה ואז לקדש את החודש הבא, כך לענין ספירת העומר אמרה התורה שיש למנות ימים ולקדש את חג השבועות*^[45], יש מן הראשונים שכתבו דהיינו שכשם שאת ימי החודש יש להתחיל למנות מיום מסוים מימי החודש - היינו מיום ל' בחודש הקודם, שהוא זמן מולד הלבנה^[46] - כך את ספירת העומר יש להתחיל ביום מסוים לפי ימי החודש^[47], יש שכתבו שכשם שאפשר לדעת את זמנו של ראש חודש על ידי חשבון, שלעולם ראש חודש לא יהיה לאחר שלושים יום מראש חודש שלפניו^[48], אף חג השבועות צריך שיהיה ניכר על ידי חשבון, שלעולם יהיה ביום החמשים מזמן מסוים^[49], ויש שכתבו שכשם שסמוך לביאתו של ראש חודש ניכר על ידי התכסות הירח שעתיד הוא לבא, כך צריך שסמוך לביאתו של חג השבועות יהא ניכר על פי צורת הירח שעתיד הוא לבא, ובהכרח שחג השבועות חל ביום קבוע בימי החודש, ונמצא שאף ספירת העומר - שהיא הקובעת את זמנו של חג השבועות^[50] - מתחילה ביום קבוע בימי החודש^[51]. ד) יש מן הראשונים שכתבו – לגירסתם בדברי רבי יהושע, שלמד ממצות ספירת השנים עד היובל^[52] - שכשם שספירת שנות היובל מתחילה בזמן קבוע וניכר, בשנה שלאחר היובל הקודם, כך ספירת העומר יש לה להתחיל ביום קבוע וניכר^[53]. ה) רבי ישמעאל ורבי שמעון בן אלעזר למדו דין זה מכך שתלתה התורה את זמן תחילת ספירת העומר בזמן קצירת-העומר* והבאתו^[54] - שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה וכו' תספרו^[55], ונאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר^[56] - וכיון שזמן קצירת העומר והבאתו הוא ביום ט"ז ניסן^[57], אף זמן ספירת העומר הוא ביום ט"ז ניסן^[58]. ו) בדעת רבי יוסי ורבי יהודה בן בתירא, שאמרו שיש ללמוד דין זה בגזרה-שוה* מן הכתוב: "ממחרת השבת" שבמקום אחר^[59], יש מן הראשונים שכתבו שלמדו כן מן הכתוב: עד ממחרת השבת השביעית^[60], דהיינו השבוע האחרון של ספירת העומר, שכפי ששבת האמורה שם סמוכה לתחילת הרגל של שבועות*, אף שבת האמורה בכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת^[61], סמוכה לתחילת הרגל של פסח*^[62], או שכשם ששבת האמורה בכתוב: עד ממחרת השבת השביעית^[63], יש רגל - של שבועות - לאחריה, כך שבת האמורה בכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת^[64], צריך שיהיה לאחריה רגל, דהיינו שחלק מימי הפסח יהיו לאחריה, ולפיכך אין לפרש ששבת האמורה כאן היינו שבת שבתוך הפסח, שאם כן פעמים שאין רגל לאחריה, כגון שחל יום טוב ראשון של פסח ביום ראשון, ששבת שאחריה היא בשביעי של פסח^[65]. ז) ויש שכתבו בדעת ר' יוסי, שאמר שיש ללמוד דין זה בגזרה-שוה* מן הכתוב: "ממחרת השבת" שבמקום אחר^[66], שלמד כן בגזרה שוה מן הכתוב האמור בהקרבת העומר: ממחרת השבת^[67], שמתפרש לענין יום טוב ראשון של פסח^[68]. ח) רבי יוסי בר יהודה למד כן מן הכתוב: תספרו חמשים יום^[69], שכל ספירות שאתה סופר יהיו חמשים יום^[70], והיינו שבכל שנה לא יהיו בספירה אלא חמשים יום אף לפי זמן תחילת הספירה בשאר שנים^[71], או שמחג הפסח עד שבועות לא תהיה אפשרות למנות יותר מחמשים יום^[72]. ויש שפירש בדעתו שאף אם היה הכתוב "ממחרת השבת" מתפרש לענין שיש להתחיל לספור ממחרת השבת שבתוך הפסח, מכל מקום מנין הימים היה לפי יום הקרבת העומר, שהרי תלתה התורה את הספירה ביום קצירת העומר והבאתו^[73], וכגון אם היתה הספירה מתחילה ביום י"ז ניסן לא היו סופרים "היום יום אחד", אלא "היום שני ימים", ומיום תחילת הספירה היו סופרים חמשים יום, ונמצא שפעמים שיהיו במנין הימים יותר מחמשים יום^[74]. ח) ורבי יוסי למד כן מכך שסתם הכתוב ולא פירש לאיזו שבת כונתו, ואם היתה הכונה לשבת ממש, היה לו לפרש באיזו שבת מדובר^[75]. ט) ומן הראשונים יש שכתבו שהכתוב "ממחרת השבת"^[76], מתפרש לענין שבת, ולא לענין יום טוב, אלא שפירשו חכמים - או שקבלו כן בנבואה^[77] - שמכל מקום תחילת הספירה היא ביום ט"ז ניסן, ודיבר הכתוב באופן שט"ז ניסן חל ביום ראשון^[78], כדי ללמד על מה שנאמר: "עד ממחרת השביעית תספרו"^[79], שהוא שבעה שבועות, ונקט לדוגמא, שאם נתחיל לספור ביום ראשון תסתיים הספירה ביום ראשון^[80], או מפני שבשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים חל ט"ז ניסן בשבת^[81].

מספר הימים

יש לספור ארבעים ותשעה ימים^[82], שנאמר: שבע שבתות תמימת תהיינה^[83], ונאמר: עד ממחרת השבת השביעית^[84], עד ולא עד בכלל^[85], ונאמר: שבעה שבעות תספר לך וכו' תחל לספר שבעה שבעות^[86]. והכתוב: תספרו חמשים יום^[87], יש שכתבו שאינו מתפרש על ימי הספירה עצמם, אלא על היום שלאחר הספירה, וכללו הכתוב בתוך הספירה, כיון שאליו סופרים והוא תכלית הספירה^[88], יש שכתבו שמקרא מסורס הוא, והרי זה כאילו נאמר: עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו^[89], יש שכתבו שכונת הכתוב לארבעים ותשע יום, אלא שדרך המקרא למנות מנין עשיריות שלם ולא לדקדק על חסרון יום אחד^[90], ויש שכתבו שהכתוב "חמשים יום" אינו מתפרש על מצות ספירת העומר, אלא על הפסוק שלאחריו, העוסק במצות הקרבת שתי-הלחם*, ויש לקרוא את הפסוק כך: עד ממחרת השבת השביעית תספרו, וביום החמשים והקרבתם וכו'^[91].

על כך שאין בני חוץ לארץ סופרים שתי ספירות כשם שעושים שני ימים טובים, ועל טעמי הדבר, ע"ע יום טוב שני של גליות^[92].

ספירת הימים וספירת השבועות

שני חלקים נאמרו במצוות ספירת העומר, למנות את ימי העומר^[93], ולמנות את שבועותיו^[94]. ונחלקו ראשונים בגדרן: א) יש שכתבו שמצוה אחת היא, למנות את זמן העומר, אלא שיש למנותו בשני אופנים^[95]. וכתבו שלפיכך אין מברכים על הספירה אלא ברכה אחת^[96]. ב) יש שכתבו ששני מצוות חלוקות הן, למנות את ימי העומר, ולמנות את שבועותיו^[97]. ג) יש שכתבו שעיקר המצוה היא למנות את שבועות העומר, ומנין הימים אינו אלא מדיני מנין השבועות, למנות את ימי השבוע כסדרם באותו השבוע^[98]. ג) ויש שכתבו שעיקר המצוה היא מנין הימים, ומנין השבועות אינו אלא אופן נוסף למנות את הימים^[99].

מקור מצות ספירת הימים

מקור מצות ספירת ימי העומר, יש שכתבו שהוא מן הכתוב: תספרו חמשים יום^[100], מהם שנראה מדבריהם שעיקר הכתוב מתפרש לענין זה^[101], ומהם שכתבו שעיקר הכתוב אינו מתפרש אלא לענין חג השבועות*, שחל ביום החמישים לספירה^[102], אלא שמכך שנקט הכתוב לשון "חמשים יום" דרשו חכמים שמצוה למנות את הימים^[103]. ויש שכתבו מקור למצות ספירת הימים מן הכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימת תהיינה^[104], שלדעתם למדו מן הכתוב שלאחריו: תספרו חמשים יום, שאף הכתוב "שבע שבתות תמימת" אינו מתפרש לענין מצות ספירת השבועות אלא לענין מצות ספירת הימים, ולא נאמר בו "שבע שבתות" אלא ללמד שמנין ימי העומר הוא מ"ט יום, כמנין שבע שבועות, ולא חמשים יום, כמשמעות הפסוק: תספרו חמשים יום^[105]. מהם, יש שכתבו שהמקור למצות ספירת הימים אינו אלא מכתוב זה, ולא מן הכתוב: תספרו חמשים יום, שאינו מתפרש, לדעתם, לענין מצות ספירת העומר, אלא לענין חג השבועות^[106].

מקור מצות ספירת השבועות

מצות מנין השבועות נלמדת מן הכתוב: שבעה שבעות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות^[107]. יש שלמדוה אף מן הכתוב: שבע שבתות תמימת תהיינה^[108], ויש שפירשו שכתוב זה אינו מתפרש לענין ספירת השבועות, אלא לענין ספירת הימים^[109], ולא נאמר "שבע שבתות" אלא ללמד שמנין הימים יהא בסך שבעה שבועות^[110].

אופן ספירת הימים

אופן ספירת ימי העומר, נחלקו בו: א) יש שכתבו שבכל יום מימי העומר יש למנות את מנינו של אותו היום במנין ימי העומר^[111]. ב) ויש שכתבו שאת כל הימים יש למנות לפי מנין ימי השבוע שעומד בו במנין שבועות העומר^[112] - מהם שכתבו שבימים שבתחילת השבוע יש להזכיר אף את מנין השבוע שעומד בו, וכגון ביום התשיעי יאמר: היום שבוע אחד ושני ימים^[113], ומהם שכתבו שאין להזכיר אלא את מנין הימים לפי מנין ימי אותו השבוע, ולדעתם ביום התשיעי יאמר רק: היום שני ימים^[114] - ואילו את היום האחרון של כל שבוע יש למנות לפי המנין הכללי של ימי העומר^[115]. שלדעתם גדר מצות ספירת הימים אינו למנות את ימי העומר בפני עצמם, אלא כחלק מספירת השבועות^[116], ולפיכך בכל ימות השבוע אין צריך לחזור ולמנות את מניינו של אותו היום במנין ימי העומר, שהרי הימים שנמנו בשבועות הקודמים כלולים במנין השבועות^[117], ומכל מקום ביום האחרון של כל שבוע יש למנות את המנין הכללי של ימי העומר, כדי שיתקיים הכתוב: תספרו חמשים יום^[118].

זמן ספירת השבועות

זמן ספירת שבועות העומר, נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שיש למנותם רק ביום האחרון של כל שבוע^[119], שלדעתם ספירת השבועות היא ספירה בפני עצמה, ולפיכך אין למנותם אלא פעם אחת בשבוע^[120], ויש שכתבו שהחל מסוף השבוע הראשון יש למנותם אף בשאר ימות השבוע, וימנה - לאחר ספירת הימים^[121] - את מנין השבוע, ואת מנינו של היום במנין ימי השבוע, וכגון ביום השמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר^[122], שלדעתם ספירת שבועות העומר איננה ספירה נפרדת, אלא היא מדיני ספירת הימים, שנצטוינו למנות ולחשב את הימים הן לפי מספר הימים עצמם והן לפי מספר השבועות^[123].

ספר ימים ולא שבועות

ספר את הימים ולא את השבועות - בימים שסופרים בהם הן את השבועות והן את הימים^[124] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדינו: א) יש שכתבו שיצא ידי חובתו^[125], מהם שכתבו שאף בזמן שספירת העומר נוהגת בו מן התורה - היינו בזמן שבית המקדש קיים, וכן בזמן הזה, לסוברים כן^[126] - יצא^[127], שלדעתם עיקר מצות ספירת העומר היא למנות את הימים, ומצות ספירת השבועות אינה מעכבת^[128], ומהם שכתבו שדוקא בזמן הזה, שאין ספירת העומר נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן, משום זכר למקדש^[129], יצא^[130], שאף בספירת הימים לחוד מתקיים זכר למקדש כל שהוא, ולא אמרו שיש למנות אף את השבועות אלא לכתחילה, כדי שתהא הספירה בזמן הזה דומה לספירה שהיתה בזמן המקדש^[131]. ב) ויש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[132], שלדעתם ספירת הימים והשבועות מצוה אחת היא^[133], וכל שלא קיים אחד מחלקי המצוה לא יצא ידי חובתו כלל^[134], או שאף אם שתי מצוות חלוקות הן^[135], מכל מקום יחזור ויספור כדי לקיים את מצות ספירת השבועות^[136].

ספר שבועות ולא ימים

ספר את השבועות ולא את הימים - בימים שסופרים בהם הן את הימים והן את השבועות^[137] - יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[138], שספירת הימים וספירת השבועות מצוה אחת הן, לסוברים כן^[139], וכל שלא קיים אחד מחלקי המצוה לא יצא כלל^[140], או לפי שמצות ספירת הימים היא עיקר הספירה^[141], ויש שנסתפקו בדבר^[142].

ברוב עם

לכתחילה ראוי לספור ספירת העומר בציבור^[143], שברב-עם-הדרת-מלך*^[144], ועוד, שכן מצינו בקצירת-העמר*, שנעשתה בעסק גדול^[145].

בעמידה

יש לספור ספירת העומר בעמידה*^[146], שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור^[147], ודרשו: אל תקרי בקמה אלא בקומה^[148], או לפי שהוקשה מצות ספירת העומר לקצירת-העומר*^[149], ודרך לקצור בעמידה^[150]. מנה מיושב, יצא^[151].

כפיה

מי שאינו רוצה לספור ספירת העומר, יש מהאחרונים שכתבו שאין בית דין כופים אותו^[152], לפי שמצות ספירת העומר, לדעתם, היא מדיני הקרבת העומר*^[153], ואין כופים את הציבור על מצות הקרבת העומר, לסוברים כן^[154].

ברכת המצוות

קודם ספירת העומר מברכים ברכת-המצוות*: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר^[155]. בטעם שאין מברכים שתי ברכות, על מצות ספירת ימי העומר ועל מצות ספירת השבועות, לסוברים ששתי מצוות הן^[156], יש שכתבו ששתי המצוות נפטרות בברכה אחת^[157], ויש שכתבו שאין מברכים אלא על מצות ספירת הימים, ואילו על מצות ספירת השבועות אין מברכים, שלדעתם ספירת השבועות אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן משום זכר למקדש^[158], ואין מברכים, לדעתם, על מצוות שטעמן משום זכר למקדש^[159]. לדעתם, בזמן שהיה בית המקדש קיים היו מברכים שתי ברכות, על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועות העומר^[160].

גדר הברכה

בגדר ברכת המצוות של ספירת העומר, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיא חלק ממעשה הספירה, שתקנו חכמים לספור כחלק מהברכה^[161]. לדעתם, יש לומר בנוסח הספירה "שהיום כך וכך ימים"^[162], כדי שהספירה תבא כהמשך לברכה^[163].

נוסח הברכה

בטעם שמברכים "על" ספירת העומר, ולא "לספור את העומר", כתבו ראשונים כמה טעמים: א) יש שכתבו שכיון שעיקר מצות ספירת העומר היא למנות משעת קצירת והקרבת העומר*^[164], ובשעת הספירה כבר קרב העומר, חשובה הספירה כמצוה שמברכים עליה אחר עשייתה, שמברכים עליה בלשון "על"^[165]. ב) יש שביארו לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד^[166]. ג) ויש שביארו - לשיטתם שעל כל מצוה שנגמרת מיד בשעת עשייתה מברכים בלשון "על"^[167] - שמצות ספירת העומר נגמרת מיד בשעת מעשה הספירה^[168]. ד) יש שביארו לפי שספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא משום זכר למקדש, לסוברים כן^[169], ועל כל מצוה שאינה נוהגת אלא משום זכר למקדש מברכים, לדעתם, בלשון "על", לפי שחשובה כדבר הרשות^[170]. ה) ויש שכתבו שכיון שהשומע ספירת העומר מאחר יוצא ידי חובתו, לדעתם, מדין שומע-כעונה*^[171], ונהגו להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי, חשובה כמצוה הנעשית על ידי אחרים, שמברכים עליה בלשון "על"^[172].

ספר בלי ברכה

ספר ספירת העומר בלא ברכה, יצא ידי חובתו, ואינו חוזר וסופר, שהברכה אינה מעכבת את המצוה^[173]. ויש שכתב שיחזור ויספור בברכה^[174], שאף שיצא ידי חובת ספירה מכל מקום לא יצא ידי חובת הברכה, וצריך לחזור ולספור כדי שיוכל לברך^[175].

ברכה בספק ספירה

מי שספק אם חייב בספירת העומר - שסופר מספק, לסוברים שספירת העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה^[176] - נחלקו אם מברך על ספירתו: יש שכתבו שלא יברך^[177], ככל מצוות שבתורה, שאין מברכים על ספיקם, לסוברים כן^[178]. ויש שכתבו שיברך^[179], שלדעתם ברכת ספירת העומר היא חלק מנוסח הספירה^[180], ולפיכך כל שצריך לספור סופר בברכה^[181].

שומע כעונה בברכה

ברכת המצוות של ספירת העומר, יוצאים בה ידי חובה מדין שומע-כעונה*^[182], שאף לסוברים שבספירה עצמה אין יוצאים ידי חובה בשמיעה^[183], לא אמרו כן אלא בספירה עצמה, שהיא עיקר המצוה, ולא בברכה^[184]. לכתחילה, יש שכתבו שראוי שרק השליח ציבור יברך, וכל הציבור יצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, משום ברוב-עם-הדרת-מלך*^[185]. ויש שכתבו שראוי שכל אחד יברך לעצמו^[186], שכיון שבספירה אין יוצאים בשומע כעונה, לסוברים כן^[187], אף בברכה נהגו שכל אחד יברך לעצמו^[188], או כדי שלא יהיו טרודים לכוין לצאת מהשליח ציבור ולענות אחריו אמן, ויהיו פנויים לדקדק במספר הימים^[189].

הסמכת הספירה לברכה

נוסח הספירה, יש מהראשונים שכתבו שיש לאמרה כהמשך לברכה, דהיינו שאחר שבירך "אשר קדשנו וכו' על ספירת העומר"^[190], יאמר "שהיום כך וכך ימים"^[191], שברכת המצוות של ספירת העומר היא חלק ממעשה הספירה^[192], או כדי לבאר שהמנין מתייחס לעומר^[193], או כדי ליתן טעם על מה שמברך עכשיו על ספירת העומר, שהוא לפי שהיום כך וכך ימים^[194], ויש שלא נהגו לומר כן, אלא אמרו "היום כך וכך ימים"^[195], ויש שכתבו בדעתם שאין לומר "שהיום"^[196], שמלשון זו משמע שמצוה לומר שיום זה הוא כך וכך לעומר, והרי המצוה אינה אלא למנות את ימי העומר באופן כללי, כל יום כפי מה שהוא^[197], או לפי שמלשון זו משמע שיום זה בלבד הוא בכלל מצות ספירת העומר ולא שאר ימי העומר^[198].

בטעם שאין מברכים ברכת-הזמן* על מצות ספירת העומר, ע"ע ברכת הזמן^[199].

כונה בשעת הברכה

לכתחילה, כתבו אחרונים שיש לידע בשעת הברכה מהו מניינו של אותו היום^[200], כדי שידע על מה הוא מברך^[201], או כדי שלא יפסיק בין הברכה לספירה יותר מכדי דיבור^[202]. ויש שכתבו שנהגו להקל בזה^[203].

טעות בכונת הברכה

היה סבור בשעת הברכה שמניינו של אותו היום הוא מספר מסוים, ונזכר שטעה, נחלקו בדינו: א) יש שכתבו שלא יצא ידי חובת ברכה, ואם נזכר בטעותו קודם שספר יחזור ויברך^[204], שהברכה מתייחסת דוקא לאותו היום שכיון לספרו, והרי זה דומה למי שנטל פרי בידו ובירך עליו, ונפל מידו, והביאו לו פרי אחר מאותו המין, שצריך לחזור ולברך^[205]. ב) יש שכתבו שיצא ידי חובת ברכה^[206], שלדעתם ברכת ספירת העומר אינה מתייחסת דוקא לספירת אותו היום שכיון עליו, אלא למצות ספירת העומר באופן כללי^[207], או שאף שהברכה מתייחסת לאותו היום שכיון לו, מכל מקום אין היא מתייחסת למספר שאותו כיון לספור, והרי כיון לספור את אותו היום, אלא שטעה במספר^[208]. ג) ויש שכתבו שמי שטעה בכוונת הברכה, אף אם ספר כראוי, הדבר ספק אם יצא ידי חובת ספירה, או שצריך לחזור ולספור בברכה^[209], שלדעתם דינו כמי שפתח ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר ברכה ידועה, וקודם שסיים את הברכה נזכר שאינו צריך לברכה זו אלא לאחרת, שנסתפקו בו בגמרא, לפירוש כמה ראשונים, האם כשיסיים את הברכה שצריך לה יצא ידי חובתו, לפי שחתימת הברכה היתה כדינה, או שלא יצא, לפי שעיקר הברכה, היינו שם ומלכות שבפתיחתה, היתה בטעות^[210]. וביארו אחרונים, שלדעתם הנוסח של ספירת העומר הוא חלק מנוסח הברכה^[211], ולפיכך כשנזכר קודם הספירה חשוב כמי שטעה בפתיחת הברכה ונזכר קודם שסיימה^[212].

טעות בספירה

טעה בספירתו וספר מספר שאינו נכון, לא יצא ידי חובתו^[213]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאם בשעת הברכה היתה דעתו לספור את היום הנכון, ולא טעה אלא בספירה עצמה, יצא ידי חובתו^[214], שלדעתם דינו כמי שפתח ואמר "בא"י אמ"ה" על דעת לומר את אותה הברכה הצריכה לו, וטעה וסיים בברכה שאינה צריכה לו, שנסתפקו בו בגמרא, לפירוש כמה ראשונים, האם יצא ידי חובתו, לפי שעיקר הברכה, היינו שם ומלכות שבפתיחתה, היתה על דעת הברכה הנכונה, או לאו^[215], וברכת ספירת העומר, לדעתם, היא חלק מנוסח הספירה^[216], ולפיכך כיון שבשעת הברכה היתה דעתו לספור את היום הנכון חשוב כמי שבתחילת הברכה בירך על דעת הברכה שצריך לה^[217], וכיון שספירת העומר בזמן הזה אינה נוהגת, לדעתם, אלא מדרבנן^[218], יש להקל בה מספק^[219], או שכאן לדברי הכל יצא, שכיון שנתכוין לספור את היום שעומד בו, אלא שטעה בחשבון מספר היום, חשוב כמי שספר את המספר הנכון^[220].

טעות בתחילת הספירה

אמר "היום" על דעת לספור ספירה שאינה נכונה, ונזכר קודם הספירה עצמה וספר כדין, נסתפקו אחרונים אם יצא ידי חובתו, או שדינו כמי שספר את גוף הספירה בטעות, ולא יצא ידי חובתו^[221].

תפילה על בנין בית המקדש

לאחר הספירה נהגו להתפלל על בנין בית המקדש^[222], לפי שמצות ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן^[223], וטעמה משום זכר למקדש^[224] - ואף שבשאר מצוות שנוהגות בזמן הזה משום זכר למקדש, כגון מצות לולב* בימים האחרונים של סוכות^[225], אין מתפללים על בנין בית המקדש, היינו לפי שהספירה בזמן הזה אינה חשובה ספירה כלל, שהרי אין לנו עומר, ואין ממה לספור, וכל מהותה הוא הזכרת המקדש^[226] - או לפי שאף לסוברים שספירת העומר נוהגת אף בזמן הזה מן התורה^[227], מכל מקום מתפללים שיבנה בית המקדש ותחזור אף מצות קצירת העומר והקרבתו^[228], או לפי שבזמן הזה תקנו חכמים שלא לאכול מן החדש* ביום ט"ז ניסן, לסוברים כן, אף שמן התורה מותר לאכול מן החדש מתחילת יום ט"ז כשאין עומר^[229], שמא אף כשיבנה בית המקדש יבואו להתיר לאכול מן החדש ביום זה, אף שכשיש עומר אין אוכלים עד שעת הקרבתו^[230]. בנוסח התפילה, יש שכתבו לומר "יהי רצון שיבנה בית המקדש"^[231], ויש שכתבו לומר "יהי רצון שתשיב עבודת בית המקדש"^[232].

תפילות אחר הספירה

יש שנהגו לומר בימי הספירה את מזמור ס"ז שבתהילים^[233], ומהם שכתבו לאמרו אחר הספירה^[234]. עוד יש שנהגו לומר אחר הספירה את תפילת "אנא בכח"^[235]. ויש שנהגו לומר עוד תפילות על פי קבלה^[236].

במחשבה

אופן הספירה

הסופר במחשבה לא יצא ידי חובתו^[237], ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שמן התורה אינו יוצא ידי חובתו^[238], שפירוש הכתוב "וספרתם"^[239], הוא שיש לספור בפה^[240], ועוד, שכל דיני התורה אינם מתקיימים במחשבה, אלא בדיבור או במעשה^[241], ויש שכתבו שמן התורה יוצא אף במחשבה, שלשון "ספירה" אינה מתפרשת בהכרח לענין דיבור, אלא שתקנת חכמים היא להוציא את הספירה בפה^[242]. ובדעת האמוראים הסוברים לענין ברכות שהרהור-כדבור*^[243], יש מן האחרונים שכתבו שאף לענין ספירת העומר חשוב ההרהור כדבור, והסופר במחשבה יצא ידי חובתו^[244], ולפיכך כתבו שמי שלא מנה בפה אלא במחשבה יכול להמשיך למנות ביום שלאחריו בברכה, אף שלהלכה מי שלא מנה חלק מהימים אינו ממשיך לספור בברכה^[245], שספק-ספקא* הוא, שמא הלכה כדעת הסוברים שהרהור כדבור^[246], ויצא ידי חובתו, ושמא הלכה כדעת הסוברים שמי שלא ספר כלל חלק מהימים יכול לספור את הימים שלאחריו^[247], ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעת הסוברים לענין ברכות שהרהור כדבור מכל מקום בספירת העומר המונה במחשבה לא יצא ידי חובתו^[248], שדין הרהור כדבור לא נאמר אלא בדינים דרבנן, לסוברים כן^[249], וספירת העומר, לדעתם, נוהגת בזמן הזה מן התורה^[250].

שומע כעונה

השומע ספירת העומר מאחר, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יוצא ידי חובתו מדין שומע-כעונה*: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[251], שלדעתם זהו שלמדו בברייתא מן הכתוב: וספרתם לכם^[252], שתהא ספירה לכל אחד ואחד^[253], שאינו יוצא בשמיעה מאחר^[254]. ויש שכתבו שיוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, כשאר דינים המתקיימים באמירה^[255], ולדעתם כתוב זה נצרך ללמוד ממנו דינים אחרים^[256]. מהם, יש שכתבו שמכל מקום לכתחילה אין לצאת ידי חובה בשמיעה, אלא לספור בעצמו^[257].

שומע כעונה במי שאינו בקי

מי שאינו בקי בספירת העומר, יש מהאחרונים שנסתפק לומר שלדברי הכל יוצא ידי חובתו בשמיעה מאחר^[258], כשאר דינים שהקילו בהם בדין שומע-כעונה* במי שאינו בקי^[259].

כתיבה

הסופר בכתיבה, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שלא יצא ידי חובת ספירת העומר^[260], שלדעתם בכל התורה כתיבה אינה חשובה כדיבור^[261], או שאף לסוברים שכתיבה כדיבור^[262], מכל מקום אין היא חשובה כדיבור בפה^[263], ובספירת העומר צריך דוקא דיבור בפה^[264], שכן משמע הלשון: וספרתם^[265], או שכן תקנו חכמים^[266]. ויש שצידדו שהסופר בכתיבה יצא ידי חובתו^[267], שבכל התורה כתיבה חשובה כדיבור, לסוברים כן^[268], ולדעתם לא הצריכו בספירת העומר דיבור בפה דוקא^[269], או שאף לסוברים שבכל התורה כתיבה אינה כדיבור^[270], מכל מקום בספירת העומר לא הצריכו דיבור אלא "ספירה", וכתיבה חשובה "ספירה"^[271].

הזכרת העומר

לכתחילה, כתבו ראשונים שיש להזכיר שהמנין שמונה הוא לעומר^[272], ויש שלא נהגו בכך^[273]. אופן הזכרת העומר בספירה, לסוברים כן, נחלקו בו: א) יש שכתבו לומר "היום כך וכך לעומר", בל'^[274], שאם היה אומר "בעומר", בב', היה משמע שיום זה עצמו הוא יום הקרבת העומר, ואילו לשון "לעומר" מתפרשת שמונה ליום הקרבת העומר שהיה כבר^[275], ויש שכתבו לומר: "היום כך וכך בעומר" בב'^[276], שלדעתם המנין אינו מתייחס ליום הקרבת העומר שהיה כבר, אלא לאותו היום שבו הוא עומד, שהוא כך וכך מימי העומר^[277]. אמר, אחר שמברך ברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת העומר"^[278], "שהיום כך וכך ימים", נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שיצא ידי הזכרת העומר בספירה, ואין צריך לחזור ולהזכיר את העומר לאחריה^[279], ויש שכתבו שאין זה חשוב הזכרת העומר, וצריך לחזור ולהזכירו לאחר הספירה^[280]. בדיעבד, אם מנה בסתם ולא הזכיר כלל שהמנין הוא לעומר, יצא ידי חובתו^[281].

הזכרת העומר בשבועות

בימים שמונים בהם הן את הימים והן את השבועות^[282] - שאומרים בהם "היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות"^[283] - נחלקו ראשונים אימתי יש להזכיר את העומר: יש שכתבו שיש להזכירו לאחר ספירת הימים, ויאמר: היום כך וכך ימים לעומר - או "בעומר"^[284] - שהם כך וכך שבועות^[285]. בטעם הדבר, מהם שביארו לפי שלדעתם רק מצות ספירת הימים תלויה בהקרבת העומר, ואילו מצות ספירת השבועות אינה תלויה בכך^[286], או שעיקר הספירה היא ספירת הימים, ולפיכך הסמיכו את הזכרת העומר אליה^[287]. ויש שכתבו להזכיר את העומר לאחר ספירת השבועות, ויאמר: היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות לעומר^[288], שאף מנין השבועות הוא לעומר^[289], ועוד, שאין להפסיק בין ספירת הימים והשבועות^[290].

צירוף ספירת השבועות לספירת הימים

בימים שמונים בהם הן את הימים והן את השבועות^[291], יש לצרף את מנין השבועות למנין הימים, ולומר: היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וכו'^[292]. בטעם הדבר, יש מהראשונים שכתבו - לשיטתם, שספירת השבועות אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, משום זכר למקדש, ושלפיכך אין ברכת-המצוות* של הספירה מתייחסת אלא למצות ספירת הימים^[293] - שהוא כדי לעשות הכר לכך שספירת השבועות בזמן הזה אינה ספירה גמורה, ואין הברכה מתייחסת אליה^[294].

הפסק בין הימים לשבועות

כתבו אחרונים שאין להפסיק בין ספירת הימים לספירת השבועות^[295], שמנין אחד הוא^[296].

מספר סידורי

לכתחילה יש להזכיר את מנין היום, כגון "יום אחד" וכדומה, ולא את מספרו הסידורי בין יתר ימי העומר, כגון "היום יום ראשון" וכדומה^[297], לפי שלשון זו יכולה להתפרש לענין ימות השבוע, וכדעת הצדוקים האומרים שיש להתחיל למנות מיום ראשון בשבוע^[298], או לפי שאין זה חשוב ספירה^[299]. בדיעבד, אם אמר את סידורו של היום במנין הימים ולא את מספרו, נחלקו בדינו: יש שכתבו שיצא ידי חובתו^[300], ויש שנראה מדבריו שלא יצא^[301].

שלא בתורת מנין

אמר את מספרו של היום שלא בתורת מנין - כגון שאמר "היום ל"ג בעומר" ונתכוין לענין הדינים והמנהגים הנוהגים בו^[302] - יש מהאחרונים שצידדו שלא יצא ידי חובתו^[303].

באותיות

מי שמנה באותיות, כגון שאמר היום יום דל"ת לעומר, נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שיצא ידי חובתו^[304], שהרי המונה בכל לשון יצא^[305]. ב) יש שכתבו שלא יצא^[306], שאין זה חשוב מנין^[307]. ג) ויש שחילקו, שאם בירך קודם הספירה יצא ידי חובתו, ואם לא בירך, כגון שענה לחבירו ששאלו כמה היום לעומר, לא יצא^[308]. ויש שנסתפקו בדבר, וכתבו שיחזור וימנה בלא ברכה^[309].

בראשי תיבות

המונה בראשי תיבות, כגון שאמר היום ל"ג לעומר - לסוברים שהסופר באותיות יצא^[310] - נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שיצא ידי חובתו^[311], ויש שכתבו שלא יצא^[312], שאין דרך למנות כן, ואין זה חשוב מנין^[313].

בדרך חשבון

מנה בדרך חיסור, כגון שאמר ביום השלושים ותשע היום ארבעים חסר אחד, יצא ידי חובתו^[314], שכן מצינו במקרא ובחז"ל שמנו בלשון זו^[315]. ויש שצידדו שאם אין ניכר מדבריו שאומר כן בתורת ספירה, כגון ששאלו חבירו כמה היום לעומר וענה לו כן, לא יצא^[316]. מנה בדרך חשבון באופן אחר, כגון ע"י חיבור וכדומה, נחלקו בדינו: יש שכתבו שיצא ידי חובתו, שאין לנו אלא הלשונות שהוזכרו במקרא ובחז"ל^[317], ויש שכתבו שלא יצא, שאין לחלק בין דרך חיסור לשאר אופני החשבון^[318].

בכל לשון

ספירת העומר נאמרת בכל לשון^[319].

בלשון שאינו מבין

מי שסופר ספירת העומר ואינו מבין מה אומר, נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שיצא ידי חובתו^[320], כשאר דיני אמירה שבתורה, שיוצא בהם ידי חובה אף אם אינו מבין מה אומר, לסוברים כן^[321]. ב) יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[322], אפילו אם ספר בלשון-הקודש*^[323], שדוקא במקום שהצריכו אמירה יוצא האומר ידי חובתו אף אם אינו מבין מה אומר, אבל בספירת העומר, שענינה אינו רק אמירה אלא "ספירה", כל שאינו מבין מה שאומר אין זה חשוב "ספירה"^[324]. ועוד, שמהות מצות ספירת העומר היא לדעת אימתי חג השבועות, וכל שאינו יודע מה הוא אומר לא קיים ענין זה^[325]. ג) ויש שחילק, שבלשון הקודש יצא ידי חובתו אף אם אינו מבין, ואילו בשאר לשונות לא יצא אלא אם מבין^[326].

אמירת "היום"

צריך לומר בנוסח הספירה שמספר זה הוא המנין של אותו היום^[327]. אמר את המספר ולא אמר שזהו המספר של היום, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[328], שעיקר ענין הספירה הוא לומר שזהו מנינו של אותו היום^[329], ויש שכתבו שאם נראה מדבריו שכוונתו לאותו היום, כגון ששאלו חבירו כמה היום לעומר והשיב לו, יצא ידי חובתו אף שלא אמר בפירוש "היום"^[330]. אמר "עכשיו כך וכך ימים לעומר", יצא ידי חובתו^[331].

ספק במנין הימים

מי שמסופק מהו מנינו של אותו היום, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים בדינו: יש שכתבו שמספק יש לו למנות את כל הימים שמסופק עליהם^[332], ויש שכתבו שאין לספור את כל הימים^[333], מהם שנראה מדבריהם שיספור את אחד מהימים שמסופק עליהם^[334], וכתבו בטעם שאין לספור את שני הימים לפי שמעשה הספירה צריך להיות מבורר, וכל שסופר כמה ימים מספק אין מעשה הספירה מבורר^[335], ומהם שכתבו שלא יספור כלל^[336], שלדעתם כל שאינו יודע בליבו בבירור מהו המנין אין זה חשוב "ספירה"^[337]. לדעתם, מי שיודע מהו מניינו של היום אותו הוא מונה, אלא שאינו יודע אם בזמן הספירה הוא עומד באותו היום - כגון הסופר בזמן בין-השמשות*, לסוברים שחשוב לענין ספירת העומר כספק לילה^[338] - אין חשובה ספירתו ספירה^[339], ויש שכתבו שספירתו חשובה ספירה, שהרי המנין אינו מתייחס בהכרח לשעה שעומד בה אלא ליום שאותו הוא סופר, דהיינו יום המחרת, ואם כן גוף המנין ידוע ומבורר אצלו, אלא שאינו יודע אם עומד באותו היום^[340].

כונה

ספר ספירת העומר ולא כיון לצאת ידי חובתו, נחלקו בדינו: יש שכתבו שדינו כשאר מצוות, שנחלקו בהם אם צריכות כונה או לא^[341], ולסוברים בכל מקום שמצוות-צריכות-כונה*, אף כאן לא יצא ידי חובתו, ויחזור ויספור בברכה^[342]. ויש שכתבו שלדברי הכל יצא ידי חובתו, שלדעתם בכל המצוות אין צריך לכוין לצאת ידי המצוה, ודי בכונה לעשות את מעשה המצוה, ולפיכך די בכך שמתכוין לומר את מנין ימי הספירה^[343].

הזכרת חג השבועות בספירת היום האחרון

בליל יום ארבעים ותשע לעומר, יש מהאחרונים שכתבו שיש לומר: היום מ"ט יום וכו' ולמחרתו הוא ערב שבועות^[344], כדי להראות שכל יום המחרת הוא בכלל הספירה, ומתקיים דין "תמימות"^[345], או לפי שענין ספירת העומר, לדעתם, הוא לקדש את חג השבועות^[346], ולפיכך נהגו להזכיר את חג השבועות בסיום הספירה^[347]. ויש שכתבו שאין צריך לומר כן^[348].

אמירת "תמימות" בספירת היום האחרון

ביום האחרון של ספירת העומר, יש שכתבו לומר: היום מ"ט יום שהם שבעה שבתות תמימות וכו'^[349]. מהם שכתבו שלא יאמר כן אלא מי שספר את כל הימים, אבל מי שלא ספר חלק מהימים - אף שמונה את הימים שלאחר מכן, לסוברים כן^[350] - לא יאמר כן, שלדעתם מי שלא ספר את כל הימים לא קיים את דין "תמימות"^[351].

לשון יחיד ולשון רבים

בימים שעד עשרה ימים, אומר היום כך וכך ימים, לשון רבים, ובימים שלאחר עשרה אומר: היום כך וכך יום, לשון יחיד^[352].

לשון זכר

יש למנות את השבועות בלשון זכר, כגון: שבוע אחד וכו'^[353], ש"שבוע" הוא לשון זכר^[354].

המנין המועט קודם

לכתחילה יש למנות את המנין המועט קודם, כגון: היום אחד ועשרים יום, אבל במקום שנהוג למנות בו את המנין המרובה קודם, כגון: היום עשרים ואחד יום, ימנה כפי מנהג המקום^[355]. ויש שכתבו שאין קפידא בדבר^[356].

לא ספר חלק מהימים

לא ספר חלק מהימים, נחלקו בדינו: א) יש שכתבו שאינו ממשיך לספור את שאר הימים^[357], שנאמר: תמימות^[358], היינו שיש לספור את כל ימי הספירה בשלמות^[359], או לפי שנאמר: תספרו חמשים יום^[360], הרי שגדר המצוה הוא לספור את כל ימי הספירה^[361], או לפי שלדעתם ספירת כל ימי העומר מצוה אחת היא, ומכיון שלא ספר חלק מהימים בטל ממנו כל חשבון הימים^[362]. ויש שכתב שדוקא בזמן הזה, שאין הספירה נוהגת בו אלא משום זכר למקדש, לסוברים כן^[363], אינו ממשיך לספור, לפי שעיקר המצוה בזמן המקדש היתה לספור את כל הימים, ולא נתקן לעשות "זכר" אלא לעיקר המצוה שהיו עושים בזמן המקדש, אבל בזמן המקדש עצמו היו יוצאים ידי חובה אף כשלא ספרו אלא חלק^[364]. בגדר הדין, יש שביארו שכל חלק מחלקי מצות הספירה מעכב את קיום כל המצוה^[365], ויש שביארו שצורת הספירה היא למנות את הימים כסדרם, בזה אחר זה^[366]. ב) יש שכתבו שממשיך לספור כדרכו^[367], שלדעתם הכתוב "תמימות" לא נאמר על כל ימי הספירה בכללותם, אלא על כל יום בפני עצמו, שיש לספרו מתחילתו^[368], או שלא נאמר אלא לענין מצות ספירת השבועות^[369], או שהכתוב "תמימות" אינו מעכב^[370], וספירת כל יום, לדעתם, היא מצוה בפני עצמה, ולפיכך אין הימים מעכבים זה את זה^[371]. מהם, יש שכתבו שדוקא בזמן הזה, שאין ספירת העומר נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן^[372], ימשיך לספור, לפי שלא החמירו חכמים בדין "תמימות" שיעכב בספירה, אבל בזמן שבית המקדש קיים, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, אם לא ספר חלק מן הימים אינו ממשיך לספור^[373]. ג) יש שכתבו שממשיך לספור, וכשסופר ימנה אף את הימים שהחסיר, ויאמר: אתמול היה כך וכך והיום כך וכך^[374]. ונחלקו: מהם שכתבו שימנה את הימים שהחסיר אחר שמברך ברכת-המצוות*^[375], ומהם שכתבו שימנה אותם קודם הברכה^[376]. עוד נחלקו, שיש שכתבו שקודם ימנה את הימים שהחסיר, ואחר כך את היום שעומד בו^[377], ויש שכתבו שימנה קודם את היום שעומד בו, ואחר כך את הימים שהחסיר^[378]. ד) ויש שחילקו, שאם לא מנה את היום הראשון של הספירה אינו ממשיך לספור, שנאמר: תמימות, וכל שלא התחיל לספור את העומר מתחילתו אין הספירה שלמה, אבל אם לא מנה את שאר הימים יכול להמשיך ולספור^[379]. להלכה, מי שלא ספר חלק מימי העומר ממשיך לספור בלי ברכה^[380], ואם מסופק אם ספר, ממשיך לספור בברכה^[381], משום ספק-ספקא*^[382], או משום שיש לחשוש לדעת הסוברים שספירת העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה^[383], והמקיים מצוה מספק דאורייתא מברך עליה, לסוברים כן^[384].

היה פטור בחלק מהימים ולא ספר בהם

מי שהיה פטור ממצות ספירת העומר בחלק מימי הספירה, ולא ספר בהם, ובתוך ימי הספירה התחייב בספירה - כגון גוי שהתגייר^[385] - נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שדינו כמי ששכח לספור חלק מהימים, שאינו יכול להמשיך לספור את הימים שלאחריהם, לסוברים כן^[386], שהרי לא ספר את כל ימי הספירה^[387]. ב) יש שכתבו שלדברי הכל יכול להמשיך לספור את שאר הימים^[388], שאף שלא ספר את כל ימי הספירה, מכל מקום ספר את כל הימים שהיה מחויב בהם^[389]. ג) ויש שצידדו שלדברי הכל אינו ממשיך לספור, שהרי עיקר מצות ספירת העומר היא משום הקרבת העומר, לסוברים כן^[390], וכיון שבזמן הקרבת העומר היה פטור מהמצוה אין חוזר ומתחייב בה^[391].

ספירה שאינה של מצוה

מי שספר את כל ימי העומר, ובחלקם לא קיים מצות ספירה - כגון שהיה גוי והתגייר^[392] - נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שדינו כמי שלא ספר את אותם הימים, ואינו ממשיך לספור, לסוברים כן^[393], שכל שלא קיים מצות ספירה בחלק מהימים אינו יכול להמשיך לספור^[394]. ב) ויש שכתבו שדינו כמי שספר את כל הימים, ולדברי הכל ממשיך לספור^[395], וכן יש שכתבו שאם ספר ולא כיון למצות ספירה, לסוברים שמצוות-צריכות-כונה*^[396], יכול לספור את הימים שלאחריו^[397]. בטעם הדבר, יש שכתבו שטעם הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור, לסוברים כן^[398], הוא מפני שצריך לספור את הימים כסדרם, בזה אחר זה^[399], והרי ספר את כל הימים כסדרם^[400], או לפי שספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, משום זכר למקדש, לסוברים כן^[401], ולפיכך אין צריך שיתקיימו בה כל דיני ופרטי המצוה, אלא רק הדינים הניכרים בגוף מעשה המצוה, וכיון שספר את כל הימים, ואין ניכר שבחלק מהם היה פטור, יש בכך משום זכר למקדש^[402], או שאף שגם בספירה שמשום זכר למקדש צריך שיתקיימו כל פרטי ודיני המצוה, מכל מקום טעם הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור, לסוברים כן, הוא משום שאין מתקיים בכך זכר למקדש, שבמקדש היו סופרים את כל הימים^[403], ולפיכך אף אם לא קיים מצוה בספירתו מכל מקום לענין שאר הימים מתקיים בכך הזכר למקדש^[404]. לדעתם, אף מי שטעה בספירתו, שלא יצא ידי חובת ספירה^[405], יכול להמשיך ולספור את שאר הימים, שכיון שעשה מעשה ספירה בכל הימים מתקיים בכך זכר למקדש^[406].

היה פטור בחלק מהימים וספר בהם

מי שספר את כל ימי העומר, וקיים מצוה בספירתו, אלא שבחלקם לא היה חייב לספור - כגון עבד שספר ספירת העומר, לסוברים שנשים ועבדים פטורים מספירת העומר^[407], שמכל מקום מקיים מצוה כאינו מצווה ועושה^[408], והשתחרר^[409] - כתבו אחרונים שאף לסוברים שמי שהיה פטור מספירת העומר ולא ספר דינו כמי ששכח לספור את אותם הימים^[410], מכל מקום כיון שספר את אותם הימים, וקיים מצוה בספירתו, ממשיך לספור^[411]. ויש שנסתפק בדבר^[412].

קטן שהגדיל

קטן שספר בקטנותו וגדל בתוך ימי הספירה, נחלקו אחרונים בדינו: א) יש שכתבו שלדברי הכל ממשיך לספור^[413]. ונחלקו: יש שכתבו שחייב במצות ספירה מעיקר הדין^[414], שלדעתם כיון שכשספר היה חייב במצוות מדין חינוך*^[415], הרי שהספירה שספר בקטנותו ספירה של מצוה היא^[416], מהם שכתבו כן רק בדעת הסוברים שספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן^[417], שהרי בספירה שבקטנותו לא היה אלא קיום מצות חינוך דרבנן^[418], ואין היא חשובה כספירה לענין דיני התורה^[419], ומהם שכתבו כן אף בדעת הסוברים שספירת העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה^[420], שלדעתם מצוה דרבנן חשובה כמצוה אף לענין דיני התורה^[421]. ויש שכתבו שחיובו אינו אלא משום מצות חינוך^[422], שמצות חינוך נאמרה, לדעתם, אף בגדול, לענין מצוות שעדיין לא נתחייב בהם^[423]. ב) ויש שכתבו שדינו כמי שלא קיים מצוה בספירתו, שאינו ממשיך לספור, לסוברים כן^[424], שמשום עיקר מצות ספירה אינו חייב, לפי שהספירה שספר בקטנותו אינה חשובה ספירה של מצוה, לפי שמצות חינוך אינה מוטלת, לדעתם, על הקטן עצמו אלא על אביו^[425], ואף משום מצות חינוך אינו חייב, לפי שאין מצות חינוך על אדם גדול^[426]. ג) ויש שכתב שקטן שעתיד לגדול בתוך ימי הספירה חייב בספירת העומר מן התורה אף בעודו קטן^[427], שלדעתו קטן חייב מן התורה בכל מצוה שנוגעת למצוות שיתקיימו כשיגדל^[428].

דין הספירה בימים שעברו

מי שלא ספר חלק מימי העומר, לדעת הסוברים שאינו ממשיך לספור את הימים שלאחריהם^[429], האם איבד את מצות הספירה אף בימים שכבר ספר, נחלקו בדבר: יש שכתבו שלא איבד אלא את ספירת הימים שלאחריו, אבל לא את ספירת הימים שעברו^[430], שלדעתם הטעם שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור הוא לפי שיש לספור את הימים כסדרם, בזה אחר זה, ואי אפשר לספור יום מבלי שספר את היום שלפניו^[431], אבל ספירת הימים שיבואו אינה מעכבת בספירת הימים שלפניהם^[432]. לדעתם, אף מי שיודע בתחילת ספירת העומר שלא יוכל לספור חלק מהימים חייב להתחיל לספור את הימים שיכול^[433]. ויש שכתבו שמי שלא מנה חלק מהימים איבד אף את ספירת הימים שעברו^[434], שלדעתם גדר הדין שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך למנות את הימים שלאחריו, לסוברים כן, הוא מפני שכל חלק מחלקי מצות הספירה מעכב את קיום כל המצוה^[435]. לדעתם, כתבו אחרונים שמי שיודע בתחילת ימי העומר שלא יוכל לספור את כולם, אינו מתחיל לספור אף בימים שיכול לספור בהם, שהרי בטלה ממנו כל מצות הספירה^[436].

בלילה

זמנה

יש לספור ספירת העומר בלילה^[437], שנאמר: שבע שבתות תמימת תהיינה^[438], ואין הן חשובות תמימות אלא אם התחיל למנותן מבערב^[439], לפי שהלילה הוא תחילת היום^[440]. ואף לסוברים שהכתוב "תמימת" לא נאמר על כל יום ויום מימי ספירת העומר בפני עצמו, אלא על זמן ספירת העומר בכללותו^[441], מכל מקום מכתוב זה למדו שביום הראשון של ספירת העומר יש לספור בלילה, וממילא מסתבר שכך הדין אף בשאר הימים, שאין לחלק ביניהם^[442]. ועוד, שתלתה התורה את זמן קצירת העומר בזמן ספירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור^[443], והעומר נקצר בלילה^[444]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שיוצאים ידי חובת ספירת העומר אף ביום הקודם סמוך לחשיכה של יום הבא^[445], שלדעתם המנין אינו מתייחס דוקא לשעה שעומד בה המונה, ויכול למנות אף יום שעדין לא הגיע, אם הוא סמוך לו^[446].

לילה בספירת השבועות

מצות ספירת שבועות העומר, לסוברים שמצוה בפני עצמה היא^[447], נחלקו בה: יש שכתבו שזמנה כל היום, שדוקא לענין מצות ספירת ימי העומר אמרו שזמנה בלילה, כדי שאף הלילה יהיה בכלל הספירה^[448], אבל השבועות, שנמנות בסוף השבוע^[449], מה לי אם נמנות בתחילת היום או בסופו^[450]. ויש שנראה מדבריהם שאף מצות ספירת השבועות זמנה בלילה^[451], שלדעתם מצות ספירת השבועות מתקיימת על ידי מנין היום שנשלם בו השבוע, ולכן יש למנות בתחילתו של אותו היום^[452].

תחילת הלילה

לכתחילה, מצוה לספור מיד בתחילת הלילה^[453], שכל שסופר לאחר תחילת הלילה הרי חלק מהזמן אינו נכלל בספירתו, ואין זה חשוב "תמימות"^[454], ויש שלמדו כן מן הכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספור^[455], ממנו משמע שיש למנות מיד לאחר קצירת-העומר*, שנקצר מיד בתחילת הלילה^[456]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שדוקא בלילה הראשון של ספירת העומר יש לספור בתחילת הלילה^[457], שהכתוב "תמימות" לא נאמר, לדעתם, על ספירת כל יום ויום, אלא על הספירה בכללותה^[458]. וכן בזמן פלג-המנחה*, לסוברים שהסופר בו יצא ידי חובתו^[459], כתבו ראשונים שמצוה לכתחילה להקדים ולספור בו^[460], שמתקיים בכך יותר דין "תמימות"^[461], וכן סמוך לחשיכה, לסוברים שאפשר לספור בו את היום הבא^[462], כתבו ראשונים שעדיף לספור בו^[463], משום שמתקיים בכך יותר דין "תמימות"^[464]. בזמן בין-השמשות* - בזמן הזה, שיוצאים בו ידי חובת ספירת העומר, לסוברים כן^[465] - יש שכתבו שמצוה לכתחילה להקדים ולספור בו, שלצד שהוא לילה מתקיים בכך יותר דין "תמימות"^[466], ויש שכתבו שאין מצוה לספור דוקא בו^[467], שהרי בזמן המקדש, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, לא היו סופרים, לדעתם, בבין השמשות^[468], ואין לנו להחמיר בספירה בזמן הזה, שאינה אלא מדרבנן, לדעתם^[469], יותר מספירה בזמן המקדש^[470].

לא ספר בתחילת הלילה

לא ספר בתחילת הלילה, יספור כל הלילה^[471], וחשובה ספירתו ספירה בזמנה^[472], שכל הלילה הוא בכלל "תמימות"^[473], ועוד, שתלתה התורה את זמן ספירת העומר בזמן קצירת-העומר*, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר^[474], וזמן קצירת העומר הוא כל הלילה^[475]. ואף שבכמה מצוות שזמנן כל הלילה תקנו חכמים לקיימם קודם חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה^[476], מכל מקום בספירת העומר לא תקנו כן, לפי שאף הסופר ביום יצא ידי חובתו, לסוברים כן^[477], או לפי שבמצוה הבאה מזמן לזמן לא תקנו כן, שמפני חביבותה לא חששו שיבוא לשכחה^[478].

לא ספר בלילה

לא ספר ספירת העומר בלילה, נחלקו בדינו: א) יש שכתבו שיספור ביום, ויצא בכך ידי הספירה של אותו היום^[479], וכן יש שכתבו בדעת התנאים הסוברים שקצירת-העומר* כשרה בדיעבד ביום, אף שעיקר מצותה בלילה^[480], שהרי זמן ספירת העומר וזמן קצירת-העומר* תלויים זה בזה^[481], שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור^[482]. מהם שנראה מדבריהם שאף בזמן שבית המקדש קיים, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, יוצאים ידי חובה בספירה ביום^[483], שאף קצירת העומר כשרה ביום^[484], ודין "תמימות" אינו מעכב^[485], ומהם שכתבו שדוקא בזמן הזה, שאין ספירת העומר נוהגת בו, לדעתם, אלא מדרבנן^[486], יוצאים ידי חובת ספירה בדיעבד אף ביום, שלא החמירו חכמים בדין "תמימות" כל כך, אבל בזמן המקדש, שספירת העומר נוהגת בו מן התורה, אין יוצאים אלא בספירה בלילה, שדין "תמימות" מעכב, לדעתם, במצות הספירה^[487]. ב) יש שכתבו שמי שלא ספר בלילה הפסיד את ספירת אותו היום, ואף אם יספור ביום לא יצא ידי חובתו^[488], וכן כתבו בדעת התנאים הסוברים שקצירת העומר ביום פסולה^[489], שזמן קצירת העומר וזמן ספירת העומר תלויים זה בזה^[490]. בטעם הדבר, יש שביארו לפי שתלה הכתוב את זמן ספירת העומר בזמן קצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור^[491], וכשם שמצות קצירת העומר אינה מתקיימת אלא בלילה אף בדיעבד, לסוברים כן^[492], כך ספירת העומר אינה מתקיימת אלא בלילה^[493], יש שכתבו שהוא משום דין "תמימות"^[494], שמעכב במצות הספירה^[495], ויש שכתבו שהיינו לפי שכפל הכתוב את הדין לספור בלילה, שנאמר "מהחל חרמש בקמה תחל לספור"^[496], ונאמר "תמימות", ושנה עליו הכתוב לעכב^[497]. ג) יש שחילקו, שאם לא ספר בלילה במזיד אינו חוזר וסופר, שהדין לספור בלילה מעכב במצות הספירה אף בדיעבד, אבל אם לא ספר באונס, כגון ששכח, חוזר וסופר, מדין תשלומין^[498]. ד) ויש שכתבו שבכל ימי העומר אם לא ספר בהם בלילה יספור ביום, מלבד הלילה הראשון, שאם לא ספר בו בלילה הפסיד את כל ספירתו, ואינו חוזר וסופר ביום שלאחריו, ואף בשאר הימים אינו סופר^[499], שדין "תמימות" לא נאמר, לדעתם, על כל יום מימי העומר בפני עצמו, אלא על שבעת השבועות של ספירת העומר בכללותם, שיש לספרם מתחילתם, ולפיכך אם לא התחיל לספרם מהלילה הראשון איבד את ספירתו^[500].

ברכה בספירת יום

מי שלא ספר ספירת העומר בלילה, לסוברים שסופר ביום^[501], נחלקו בדינו: יש שכתבו שיספור בברכה^[502], שלדעתם הדין לספור בלילה אינו אלא לכתחילה, וכשסופר ביום מתקיימת בכך עיקר מצות ספירה^[503]. ויש שכתבו שאינו מברך^[504], שלדעתם כל שלא ספר בלילה ביטל את עיקר מצות הספירה, ואינו סופר ביום אלא בתורת תשלומין^[505], ואין מברכים על מצוה שאינה אלא תשלומין^[506].

ספירת יום לענין המשך הספירה

מי שלא ספר בלילה, לסוברים שאיבד את ספירת אותו היום, ולא יצא ידי חובתו אף אם יספור ביום^[507], נחלקו בו: יש שכתבו שימשיך לספור את שאר הימים^[508], שאף לסוברים שמי שלא ספר חלק מהימים אינו ממשיך לספור^[509], מכל מקום דינו כמי שספר ולא קיים מצוה בספירתו, שכיון שספר בפועל יכול להמשיך ולספור, לסוברים כן^[510]. ויש שכתבו שאינו ממשיך למנות את שאר הימים^[511], שלדעתם ספירת יום אינה חשובה כספירה כלל, וחשוב כמי שלא ספר כלל את אותו היום, שאינו ממשיך לספור, לסוברים כן^[512].

הלכה במי שלא ספר בלילה

להלכה, מי שלא ספר ספירת העומר בלילה יספור ביום בלי ברכה^[513], מחמת הספק^[514]. ולענין לספור בימים שלאחר מכן, יש שכתבו שיספור בברכה^[515], משום ספק-ספיקא*, שמא הלכה כדעת הסוברים שיצא ידי ספירה בספירת יום^[516], ושמא הלכה כדעת הסוברים שאף מי שלא ספר יום אחד כלל יכול להמשיך לספור את שאר הימים^[517]. ויש שכתבו שיספור בלא ברכה^[518], שלדעתם אין כאן ספק ספיקא, שהרי שתי הספקות תלויים זה בזה, שטעם הסוברים שהסופר ביום יצא ידי חובתו הוא, לדעתם, משום שדין "תמימות" אינו מעכב במצות הספירה^[519], ואף הסוברים שמי שלא ספר יום אחד סופר את הימים שלאחריו, טעמם משום שדין "תמימות" אינו מעכב^[520], ואין כאן אלא ספק אחד^[521].

היה פטור מספירת העומר בלילה

מי שהיה פטור מספירת העומר בלילה - כגון שהיה אונן*, לסוברים שפטור מספירת העומר^[522] - נחלקו בו: א) יש שכתבו שדינו כמי ששכח לספור בלילה, שנחלקו בו אם סופר ביום^[523], שלדעתם הטעם שמי ששכח לספור בלילה סופר ביום, לסוברים כן, הוא לפי שזמן המצוה הוא גם ביום, ולפיכך אף מי שלא היה חייב בספירה בלילה חייב ביום^[524]. ב) יש שכתבו שלדברי הכל אינו סופר ביום^[525], שלדעתם עיקר זמן המצוה אינו אלא בלילה, והטעם שמי ששכח לספור בלילה סופר ביום, לסוברים כן, אינו אלא מדין תשלומין^[526], ומי שהיה פטור בזמן החיוב אינו חייב בתשלומין^[527]. ג) ויש שכתבו שלדברי הכל סופר ביום^[528], שלדעתם הטעם שיש לספור בלילה הוא מפני שאז מתחיל זמן חיובו, ומי שחיובו מתחיל ביום אינו צריך לספור בלילה^[529].

מנהג לספור גם ביום

יש שנהגו לחזור ולספור ספירת העומר גם ביום^[530], שאם ישכח לספור בלילה יצא בספירה זו, ויוכל להמשיך ולספור בשאר הימים, לסוברים כן^[531].

בין השמשות

הסופר ספירת העומר בבין-השמשות*^[532], בזמן שספירת העומר נוהגת בו מן התורה - היינו בזמן שבית המקדש קיים, וכן בזמן הזה, לסוברים כן^[533] - נחלקו בו: יש שכתבו שמספק לא יצא ידי חובתו, וחשוב כמי שלא ספר את אותו יום^[534], ויש שכתבו שיצא ידי חובתו^[535]. ובזמן הזה, לסוברים שאין ספירת העומר נוהגת בו אלא מדרבנן^[536], לדברי הכל יצא ידי חובתו^[537], שספק-דרבנן* לקולא^[538]. ונחלקו בגדר הדבר: יש שכתבו שהיינו מחמת הספק^[539], ויש שכתבו שיצא ידי חובתו בתורת ודאי^[540], שמחמת הספק עשו חכמים את זמן בין השמשות כודאי לילה, לפי שלכתחילה יש להקדים לספור ככל האפשר^[541].

ספירה בבין השמשות, בזמן הזה, שיוצאים בה ידי חובה^[542], נחלקו ראשונים אם מותר לעשות כן לכתחילה: א) יש שכתבו שמותר לספור בבין השמשות^[543], שלדעתם מותר לאדם להכניס את עצמו לכתחילה לספק דרבנן אף שלא בשעת הצורך^[544], או שאף שאסור לאדם להכניס את עצמו לספק דרבנן לכתחילה שלא בשעת הצורך, לסוברים כן^[545], מכל מקום כיון שמן הראוי, לדעתם, להקדים ולספור ככל האפשר, שנאמר: תמימות^[546], הרי זה שעת הצורך^[547], או שאין זה חשוב כספק, שעשו חכמים את זמן בין השמשות כודאי לילה לענין זה^[548]. ב) ויש שכתבו שבכל ימי הספירה אין לספור בבין השמשות^[549], שלדעתם אין להכניס את עצמו לכתחילה לספק דרבנן שלא בשעת הצורך^[550], ומחמת דין "תמימות" אין להקדים לספור יותר ממה שהקדימו בזמן המקדש^[551].

ברכה בבין השמשות

המונה בזמן בין השמשות, נראה מדברי ראשונים שיכול לברך על הספירה^[552], שלדעתם כל המקיים מצוה מספק דרבנן יכול לברך עליה, שחכמים הקילו בספיקם בתורת ודאי, והחשיבו את זמן בין השמשות כודאי לילה לענין זה^[553].

על זמן פלג-המנחה*, אם חשוב כיום שלמחרתו לענין ספירת העומר, ע"ע.

תוספת שבת

זמן תוספת-שבת* שקודם שבת*^[554], נחלקו בו: יש שכתבו שדינו כיום השבת לענין ספירת העומר^[555], ואין לספור בו ספירת העומר של ערב שבת^[556], אלא ספירה של שבת^[557], שלדעתם זמן תוספת שבת חשוב כיום השבת לכל דבריו^[558], ויש שכתבו שדינו כערב שבת^[559], ואין לספור בו ספירת העומר של שבת^[560], אלא של ערב שבת^[561], שלדעתם זמן תוספת שבת אינו חשוב כלילה שלאחריו לכל דבר, אלא רק לענין קדושת שבת^[562], ויש שהכריעו שיש לדונו לחומרא הן כערב שבת והן כשבת, ולפיכך מי שלא ספר את הספירה של ערב שבת עד זמן תוספת שבת יספור בלא ברכה, ומי שספר בו ספירה של שבת יחזור ויספור לאחר מכן בלא ברכה^[563].

ביחס לקידוש

בליל שבת - במקום שנוהגים לקדש על היין בבית הכנסת^[564] - סופרים ספירת העומר לאחר קידוש*^[565], כדי להקדים את הקידוש, שהוא בכניסת השבת, ככל הניתן, מפני חביבות השבת^[566], או מפני שקידוש תדיר יותר מספירת העומר, ותדיר* ושאינו תדיר תדיר קודם^[567], ועוד, שמצות קידוש חלה עליו בזמן תוספת-שבת*^[568], ואילו מצות ספירה אינה חלה עד שעת שקיעת-החמה*^[569], ויש להקדים את המצוה שחלה עליו קודם^[570]. ואם סופר בביתו יספור קודם קידוש^[571], לפי שכבר קיבל שבת בקידוש שבבית הכנסת^[572], ועוד, לפי שהקידוש שבביתו צריך להיות במקום סעודה^[573], ואסור לאכול לפני קיום מצוות^[574].

ביחס להבדלה

במוצאי שבת, סופרים ספירת העומר קודם הבדלה*^[575] - אף שמצות ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן^[576], ומצות הבדלה מן התורה היא, לסוברים כן^[577] - כדי לאחר את הוצאת השבת ככל האפשר, שלא תראה השבת עלינו כמשאוי^[578], או לפי שעיקר זמן הספירה לכתחילה הוא מיד בתחילת הלילה^[579], ואילו עיקר מצות הבדלה היא לאחר שהוסיף תוספת-שבת*^[580], ולפיכך יש להקדים את הספירה, שחביבה-מצוה-בשעתה*^[581]. ואף שכל שלא הבדיל אסור במלאכה^[582], מכל מקום יכול לספור בו את היום הבא, שתוספת שבת אינה חשובה כיום השבת ממש, לסוברים כן^[583], או שהזמן שבמוצאי שבת קודם הבדלה אינו חשוב כתוספת שבת, לסוברים כן, ואיסורו במלאכה מטעם אחר הוא^[584].

במוצאי יום טוב ראשון

ליל שמיני של פסח, שהוא יום-טוב-שני-של-גליות*^[585], שחל בחול, נחלקו אימתי יש לספור בו: יש שכתבו לספור אחר הקידוש^[586], לפי שיש לנו להקדים את קידוש היום, כבכל שבת^[587]. ויש שכתבו שיש לספור קודם קידוש של יום טוב שני^[588], שעדיף לנו להמשיך את קדושת יום טוב ראשון, שהוא מן התורה, ולא להקדים את כניסת יום טוב שני, שהוא מדרבנן^[589].

יום טוב שחל במוצאי שבת

ליל שמיני של פסח, שהוא יום-טוב-שני-של-גליות*^[590], שחל במוצאי שבת, שמקדשים ומבדילים בו ביחד^[591], כתבו ראשונים שיש לספור קודם הקידוש וההבדלה^[592], שהענין לאחר את ההבדלה כדי שלא תראה עלינו השבת כמשאוי^[593], עדיף על הענין של הקדמת הקידוש^[594], ועוד, שכיון שיום טוב שני של גליות אינו נוהג בזמן הזה אלא מדרבנן^[595], אין להעדיף את הקדמת כניסתו על פני איחור יציאת השבת^[596], או מפני שקדושת שבת עדיפה על קדושת יום טוב^[597]. ויש מהאחרונים שצידדו שיש לספור אחר הקידוש וההבדלה, כיון שמצות הבדלה היא מן התורה, לסוברים כן^[598], ואילו ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן^[599], ומצוות שמן התורה קודמות, לדעתם, למצוות דרבנן^[600], אלא שבמוצאי שבת שחל בחול, שיש לאחר את ההבדלה כדי שלא תראה עלינו השבת כמשא, מאחרים אותה אף שמן התורה היא, אבל במוצאי שבת שחל ביום טוב, שיש טעם נוסף להקדים את ההבדלה, מפני שהיא באה כאחד עם הקידוש, ויש להקדים את כניסת היום טוב, יש להעדיף להקדים את מצות ההבדלה, שמן התורה היא^[601].

ביחס לתפילת ערבית

סופרים ספירת העומר לאחר תפילת ערבית^[602]. בטעם הדבר, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שמצות תפילה* קודמת למצות ספירת העומר, כיון שתדיר ושאינו תדיר תדיר* קודם^[603], ויש שכתבו שמעיקר הדין ספירת העומר קודמת לתפילה, שמצות ספירת העומר נוהגת מן התורה אף בזמן הזה, לסוברים כן^[604], ואילו התפילה אינה אלא מדרבנן^[605], ומצוות שמן התורה קודמות למצוות דרבנן^[606], ואף לסוברים שמצות ספירת העומר אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן^[607], מכל מקום מצות ספירת העומר קודמת, כיון שבזמן המקדש נהגה מן התורה, ויש לה עיקר מן התורה, ואילו מצות תפילה כל עיקרה אינו אלא מדרבנן, לסוברים כן^[608], אלא שהנהיגו לספור לאחר התפילה לפי שהיו רגילים להתפלל תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, ואין לספור ספירת העומר בזמן זה^[609].

ביחס לאמירת עלינו לשבח

זמן ספירת העומר בתפילה, נחלקו בו: יש שכתבו שיש לספור אחר קדיש תתקבל, קודם אמירת עלינו לשבח^[610], שאז נסתיימה התפילה, וחל עליו חיוב הספירה^[611], ושוב יש לו להקדימו ככל האפשר, משום "תמימות"^[612], ויש שכתבו לספור אחר אמירת עלינו לשבח^[613], שאמירת עלינו לשבח נתקנה לצורך התפילה^[614], ומדיני התפילה היא, ואין להפסיק בינה לבין התפילה לצורך מצוה אחרת^[615].

מקומו בתפילה במוצאי שבת

במוצאי שבת - אף שאומרים בו חצי קדיש ועוד תפילות לאחר שמונה עשרה^[616] - אין סופרים ספירת העומר אלא בזמן שסופרים בו בכל יום, היינו לאחר קדיש תתקבל^[617], או לאחר עלינו לשבח, לסוברים כן^[618], לפי שזמן הספירה הוא לאחר גמר התפילה^[619], וחצי קדיש אינו חשוב כסיום התפילה^[620], לפי שאין אומרים בו "תתקבל צלותהון"^[621]. ולענין פסוקי "ויתן לך"^[622], נחלקו: יש שכתבו שיש לספור ספירת העומר קודם אמירתם^[623], שמיד לאחר קדיש תתקבל, שנגמרת בו התפילה, חלה עליו חובת הספירה^[624], ויש שכתבו לספור לאחר אמירתם^[625].

ביחס לקצירת העומר

זמן ספירת העומר בליל ט"ז ניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, נחלקו בו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שספרו לאחר קצירת-העומר*^[626], שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר^[627], מהם שכתבו שאף בדיעבד אם ספר קודם קצירת העומר לא יצא ידי חובתו^[628], ומהם שכתבו שבדיעבד יצא ידי חובה אף אם ספר קודם קצירת העומר^[629]. ויש שנראה מדבריהם שאף לכתחילה אפשר לספור את העומר קודם קצירתו^[630], וכתבו שהכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר^[631], לא בא אלא ללמד שזמן תחילת ספירת העומר הוא ביום ט"ז ניסן, שבו קוצרים את העומר^[632]. בזמן הזה, לדברי הכל אין צריך להמתין עד זמן שהיו קוצרים בו את העומר בזמן המקדש, אלא סופרים מיד בתחילת הלילה^[633].

החייבים

החייבים

כל אדם מישראל חייב לספור ספירת העומר^[634], ואין אומרים שהמצוה מוטלת על בית-דין* בלבד - שהרי ענין ספירת העומר הוא לקבוע את זמן חג השבועות*^[635], וקביעת הזמנים והמועדים מסורה לבית דין^[636], וכפי שאמרו במצות ספירת השנים עד השנה השביעית*, שמוטלת על בית דין^[637] - שנאמר: וספרתם לכם^[638], דהיינו מכך שנקט הכתוב לשון רבים^[639], או שהלשון "לכם" משמע שכל אחד חייב בספירה^[640].

נשים

נשים, נחלקו בדינם: א) יש מהראשונים שכתבו שפטורות ממצות ספירת העומר^[641], לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא^[642], שזמנה קבוע מיום ט"ז ניסן למשך ארבעים ותשע יום^[643], ועוד, שאין יוצאים ידי חובת ספירת העומר אלא בלילה, לסוברים כן^[644], ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא^[645]. לדעתם, יש מהאחרונים שכתבו שמכל מקום קיבלוה על עצמן כחובה^[646], יש שכתבו שלא קבלוה, שהרי נשים שלנו אינן נוהגות בכך^[647], ויש שהכריע שהדבר תלוי במנהג המקום, שבמקצת מקומות קבלוה עליהם ובשאר מקומות לא קבלוה^[648], ויש שכתבו שאף אם קבלוה מכל מקום אינן חייבות, שאין אדם יכול לקבל על עצמו מצוה שפטור ממנה^[649]. ב) ויש שכתבו שנשים חייבות במצות ספירת העומר מעיקר הדין^[650], שאין היא חשובה מצות עשה שהזמן גרמא, אף שזמנה קבוע מיום ט"ז בניסן^[651], לפי שאין היא תלויה בזמן של ט"ז בניסן מצד עצמו, אלא מחמת מצות הבאת העומר שנוהגת ביום זה - לסוברים שמצות ספירת העומר תלויה בהבאת העומר^[652] - וכל מצוה שאינה תלויה בזמן מחמת עצמו, אלא מחמת דבר אחר, אינה חשובה מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים חייבות בה^[653], או לפי שמצות ספירת העומר היא מדיני יום טוב של פסח^[654], והרי למדנו מן הכתובים שנשים חייבות בכל מצוות חג הפסח אף שהן תלויות בזמן^[655], או לפי שמצות ספירת העומר היא מדיני הקרבת שתי-הלחם* בחג השבועות^[656], וכיון שנשים חייבות בהקרבת שתי-הלחם*, לסוברים כן^[657], ממילא חייבות הן אף בספירת העומר^[658], ואף מחמת שאין ספירת העומר נוהגת אלא בלילה, לסוברים כן^[659], אין היא חשובה מצוה שהזמן גרמא, לפי שהטעם שאין היא נוהגת אלא בלילה אינו מחמת עצם הזמן, אלא מחמת שיש למנות את היום מתחילתו, ולילה הוא תחילת היום^[660].

אונן

מי שהוא אונן* במשך יום שלם, נחלקו בדינו: יש שכתבו שלא יספור ספירת העומר באותו היום, שאונן פטור מכל המצוות^[661], ויש שצידדו שיספור^[662], שהרי אם לא יספור את אותו היום לא יוכל לספור אף את הימים שלאחריו, כדין מי שלא ספר חלק מהימים, לסוברים כן^[663], ואונן אינו פטור, לדעתם, ממצוות שזמן קיומן ממשיך אף לאחר שתיפסק אנינותו^[664].

בזמן הזה

בזמן הזה

חיוב ספירת העומר בזמן הזה, שאין קצירת-העומר* והקרבתו והקרבת שתי-הלחם* נוהגות בו^[665], נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש שכתבו שאין מצות ספירת העומר נוהגת בו מן התורה^[666], שהרי תלתה התורה את מצות ספירת העומר בקצירת העומר^[667], שנאמר: מהחל חרמש בקמה^[668], וכן בהבאתו^[669], שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה^[670], או לפי שעיקר מצות ספירת העומר היא כדי להקריב שתי הלחם ביום החמישים לספירה, שנאמר: תספרו חמשים יום והקרבתם^[671], ואין חוששים מן התורה שיבנה בית המקדש קודם שבועות^[672]. או לפי שתלתה התורה את מצות הספירה באיסור חדש*, שצותה התורה לספור מיום שניתר בו איסור חדש^[673], ולפיכך בזמן הזה, שאין נוהג בו, לדעתם, איסור חדש מן התורה^[674], אין מצות ספירה נוהגת מן התורה^[675]. לדעתם, אין חייבים לספור בזמן הזה אלא מדרבנן^[676], זכר למקדש^[677], או שתקנו חכמים למנות מחג הפסח עד חג השבועות, אף בלא עומר, כדרך שמנו אבותינו במדבר מיום יציאת מצרים עד מתן תורה^[678]. ב) יש שכתבו שמצות ספירת העומר נוהגת מן התורה אף בזמן הזה^[679], שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בקצירת העומר והבאתו^[680], והכתוב: מהחל חרמש בקמה תחל לספר וכו'^[681], מתפרש לענין זמן תחילת הספירה, שהוא בליל ששה עשר בניסן, כזמן קצירת העומר^[682], או לענין שבזמן שקצירת העומר נוהגת יש לספור את העומר לכתחילה קודם הקצירה^[683], והכתוב: מיום הביאכם את עומר התנופה^[684], מתפרש לענין זמנה של מצות הבאת העומר, שהוא ביום ששה עשר בניסן, שבו מתחילים לספור את העומר^[685], או לפי שלדעתם מצות ספירת העומר אינה תלויה בהבאת העומר בפועל, אלא בחובת הבאת העומר, ואף בזמן הזה, לדעתם, לא בטלה מצות הבאת העומר, כיון שקדושת המקום של בית המקדש לא בטלה עם חורבנו, לסוברים כן^[686], ומקריבים קרבנות אף שאין בית^[687], וכן אין מצות ספירת העומר תלויה, לדעתם, במצות הקרבת שתי הלחם^[688], או שאף שעיקר עניינה של ספירת העומר הוא כדי להקריב שתי הלחם מכל מקום מצות ספירת העומר נוהגת אף בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש ונתחייב בשתי הלחם^[689], וכן לדעתם אין מצות ספירת העומר תלויה באיסור חדש*^[690], או שסוברים שאיסור חדש נוהג אף בזמן הזה^[691]. ג) ויש מחלקים, שמצות ספירת ימי העומר נוהגת בזמן הזה מן התורה, ומצות ספירת השבועות אינה נוהגת בו מן התורה^[692], שאת מצות ספירת השבועות תלתה התורה בקצירת העומר, שנאמר: מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות^[693], וכן בהבאתו, שנאמר: מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה^[694], ואילו את מצות ספירת הימים לא תלתה התורה בקצירת או בהבאת העומר^[695], בטעם הדבר, יש שכתבו שענין מצות ספירת הימים הוא לקדש את חג השבועות* עצמו^[696], וכיון שחג השבועות נוהג בזמן הזה, אף מצות ספירת הימים נוהגת בו, ואילו ענין מצות ספירת השבועות הוא לקדש את שבעת הימים שלאחר חג השבועות, שיש בהם תשלומין לקרבן חגיגה של שבועות^[697], ולפיכך אין מצות ספירת השבועות נוהגת אלא בזמן המקדש, שקרבן חגיגה* נוהג בו^[698]. מהם שכתבו שמדרבנן מצוה לספור בזמן הזה אף את השבועות^[699], זכר למקדש^[700], ומהם שכתבו שאף מדרבנן אין מצוה לספור את השבועות בזמן הזה^[701], שמצות ספירת הימים והשבועות, לדעתם, מצוה אחת היא^[702], וכיון שאנו מונים את הימים לא תשתכח המצוה^[703].

ימים ושבועות בזמן הזה

מצות הספירה בזמן הזה, לסוברים שהיא מדרבנן^[704], נחלקו בה: יש סוברים שלא חייבו חכמים לספור אלא את ימי העומר, ולא את השבועות^[705], לפי שטעם התקנה, לדעתם, הוא משום זכר למקדש^[706], ואף בספירת הימים לחוד יש משום זכר^[707], ועשו זכר דוקא לספירת הימים, לפי שהיא עיקר הספירה, לסוברים כן^[708], או לפי שבזמן המקדש ספירת השבועות היתה עיקר הספירה, לסוברים כן^[709], תקנו לספור בזמן הזה רק את הימים, כדי להכיר שאין מקיימים בה את עיקר המצוה, ואינה אלא זכר למקדש^[710]. ויש שכתב בטעם הדבר, לפי שאין עושים זכר אלא לדברים שהם מענין בית המקדש, ולפיכך אין עושים זכר אלא לספירת הימים, שתלאה הכתוב בהבאת העומר, שנאמר בה: מיום הביאכם את עמר התנופה^[711], והבאת העומר נעשית במקדש, ואילו למצות ספירת השבועות, הנלמדת, לדעתם, מן הכתוב: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה^[712], ולא תלאה הכתוב בהבאת העומר, אלא בקצירתו, שאינה נעשית במקדש, אין עושים זכר^[713]. ויש סוברים שמדרבנן מצוה לספור בזמן הזה אף את השבועות^[714], שכל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*^[715].

על מנהגי האבלות שנוהגים בחלק מימי ספירת העומר, ע"ע בין פסח לעצרת.

על המנהג שלא לעשות מלאכה בימי הספירה לאחר שקיעת החמה, שיש סוברים שטעמו משום מצות ספירת העומר שנוהגת בימים אלו, ע"ע בין פסח לעצרת^[716].

הערות שוליים