אנציקלופדיה תלמודית:פסח שני

הגדרת הערך - מי שלא הקריב קרבן-פסח* במועדו, מקריב בי"ד באייר פסח שני, ואוכלו בליל ט"ו.

מהותו

מי שהיה טמא - בטומאת מת או בשאר טומאות ארוכות^[1], בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטים עליו^[2] - או בדרך רחוקה^[3] ולא עשה פסח ראשון - שהרי היה אנוס - יעשה פסח שני^[4] בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים^[5], שנאמר: איש איש כי יהיה טמא לָנפש או בדרך רחֹקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים^[6], ואוכל אותו ליל חמשה עשר מאייר על מצה ומרור^[7].

בטעם שאמרה התורה שפסח שני ייקרב בי"ד אייר*, כתבו ראשונים, לפי כשמעברים השנה^[8] אז אייר במקום ניסן*, ולפי שבחמישה עשר באייר ירד המן, לכך עושים בו פסח יום אחד^[9]. ואחרונים כתבו הטעם, לפי שבו כלתה חררה שהוציאו - המצות שאפו בצאתם - ממצרים^[10].

על זמן שחיטת פסח שני, עי' להלן: השווה והשונה מפסח ראשון^[11]. על זמן האכילה, עי' להלן: שם^[12]. על חיוב האכילה על מצה ומרור, עי' להלן: שם^[13].

במנין המצוות

מצות שחיטת פסח שני נמנה במנין-המצות*^[14]. יש מהמונים פרשיות בכלל מנין המצוות^[15], המונים אותו כפרשה^[16], משום שהיא מצוה התלויה בציבור, דכל שלא עשו כל הציבור או רובו פסח ראשון במועדו - שהיו טמאי מת, מקריבים קרבן-פסח במועדו, בטומאה^[17] - ואין שוב מצוה כלל בפסח שני^[18]. והילכך יש למנותה בכלל העשין המסורות לציבור ויש המונים אותו כמצות עשה^[19]. וכן אלה שאינם מונים פרשיות^[20], מונים אותו כמצות עשה^[21]. ואע"פ שדין המצוה אינו נמנה מצוה בפני עצמה^[22], כיוון שפסח שני רגל בפני עצמו הוא - לסוברים כן^[23] - ראוי למנותו בפני עצמו^[24]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שלסוברים שפסח שני תשלומים לראשון^[25], אין ראוי למנותו בפני עצמו^[26]. ויש מהאחרונים סוברים שכל שכן שלסוברים שפסח שני תשלומים לראשון ראוי למנותו בפני עצמו, שכיוון שלדעתם אין כרת* אלא בראשון בלבד, וכל שלא נתחייב כרת על שלא עשה את הראשון, אפילו נמנע במזיד מלעשות את השני אינו מתחייב בכרת^[27], אם כן על כרחך שהמצוה הראשונה הלכה לה ושני מצוה אחרת היא ולא חייב הכתוב עליה כרת^[28]. ומכל מקום לסוברים שפסח שני תקנתו של ראשון^[29], ודאי אין ראוי למנותו בפני עצמו^[30].

מצות אכילת פסח שני על מצה ומרור, יש ממוני המצוות שלא מנאוה למצוה בפני עצמה^[31], שלדעתם נכללת במצות אכילת-פסחים* של פסח ראשון^[32]. ויש שמנאוה למצות עשה בפני עצמה^[33].

על כך שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים להודיע על קביעת ראש חודש אייר, מפני פסח שני, ע"ע אייר^[34].

החייבים והפטורים מפסח שני

טמא

איש איש כי יהיה טמא לָנפש - או בשאר טומאות^[35] ארוכות^[36] - או בדרך רחֹקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים^[37]. ושני לימודים מצינו לדין זה:

א) יכול לא יהו עושים פסח שני אלא טמאי מתים ושהיה בדרך רחוקה, זבים ומצורעים ובועלי נידות מנין, תלמוד לומר: איש איש^[38]. וביארו ראשונים, שהלימוד הוא מהכתוב: איש איש כי יהיה טמא^[39], משמע כל טומאה, מזה שלא כתב "לנפש" בתחילה^[40] - איש איש כי יהיה לנפש טמא - או מזה שלא כתב: "איש איש כי יגע במת"^[41]. ואין לומר שהוא מריבוי "איש איש", שהריבוי נצרך לדרשה של אנוסים ושוגגים^[42], או משום שלימוד כזה הוא רק לסוברים דברה-תורה-כלשון-בני-אדם*^[43], או משום שריבוי טומאה לא שייך לרבות מיתור של איש^[44]. ומהאחרונים יש מפרשים שהלימוד הוא מכך ש"איש איש" הוא כפל לשון, שהוא ריבוי, לסוברים לא דברה תורה כלשון בני אדם^[45].

ב) אין לי אלא טמא לנפש, טמא זיבה וטמא צרעת מנין, תלמוד לומר: טמא, ריבה^[46].

ג) אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין, תלמוד לומר: או בדרך רחוקה^[47], הרי אתה דן בנין-אב* מבין שניהם, לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה, ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת^[48], שאם היה כתוב דרך רחוקה לא הייתי יודע ממנו טמא מת, שהייתי אומר שבטמא מת, כיוון שאינו ראוי בראשון כלל, אפילו בערב, אין לו תשלומים בשני^[49], ואם היה כתוב טמא מת לא הייתי יודע ממנו דרך רחוקה, שהייתי אומר שבדרך רחוקה, שהאיש עצמו ראוי לאכילה, יהיה לו תשלומים בשני, אבל לא בטמא מת^[50]. הצד השוה שבהם, שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון - דהיינו שאר טמאים^[51] - יעשה את השני^[52].

לימוד נוסף כתבו ראשונים, שהרי נאמר בסוף - לגבי חיוב כרת*^[53] - והאיש אשר הוא טהור^[54], מכאן לשאר טומאות שיידחה עליהם לפסח שני^[55], ואולם אמר "טמא לנפש" כי עליו היתה השאלה^[56], ובעבור שיתבאר מזה שדחויה טֻמאת-מת* בציבור^[57].

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן* מפני טומאתו^[58], זבים וזבות נידות ויולדות - לסוברים שאישה חייבת בפסח שני^[59] - ובועלי נידות^[60] ומצורעים^[61], שטומאתם ארוכה^[62], אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל ושוחטים עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח^[63].

בספרי זוטא מצינו דעה החולקת על כל זה: כי יהיה טמא ועשה פסח^[64], יכול כל הטמאים יהו עושים פסח, הרי מי שהוזה הזאה אחת, וזב* שראה ראיה אחת, והקטן*, והחולה*, וטבול-יום* ומחוסר כפורים^[65], והאונן^[66] והמפקח בהגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורים, תלמוד לומר: כי יהיה טמא לנפש^[67], טמא מת עושה פסח שני, אין כל אלו עושים פסח שני^[68].

על נשים, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים בפסח שני, עי' להלן: נשים. על טמא, הפטור מפסח ראשון, שמכל מקום חייב באכילת-מצה*, ע"ע^[69]. על כך שכשהיו רוב הציבור טמאים, טמאי מת אינם נדחים לפסח שני, אבל זבים וזבות נידות ויולדות ומצורעים נדחים לפסח שני, ע"ע אכילת פסחים^[70]. על טבול-יום*, שנחלקו תנאים ואמוראים אם נדחה לפסח שני, ע"ע טבול יום^[71] וע' קרבן פסח. על כך שכשהיו רוב הציבור טמאים, טמאי מת אינם נדחים לפסח שני, ע"ע קרבן פסח.

שוגג ואנוס

מי ששגג או נאנס - באונס אחר מלבד דרך רחוקה^[72] - ולא עשה פסח ראשון, יעשה פסח שני^[73]. במקור הלימוד לפטור אנוסים ושוגגים, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' עקיבא - הסובר לא דברה-תורה-כלשון-בני-אדם*^[74], ודורש כפל לשון, שבא לרבות^[75] - הלימוד הוא: טמא לנפש, אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים או שוגגים מנין, תלמוד לומר: איש איש, ריבה^[76]. ב) ולדעת ר' ישמעאל - הסובר: דברה תורה כלשון בני אדם^[77], וכפל לשון אינו בא לרבות - הלימוד הוא: לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה, ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש, הצד השוה שבהן, שלא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסים או שוגגים שלא עשו את הראשון יעשו את השני^[78].

לדעת הספרי זוטא שרק טמא מת עושה פסח שני, אנוסים ושוגגים אין עושים פסח שני^[79].

על הראשונים הסוברים שיש הבדל בין מי שנפטר מלעשות פסח ראשון מחמת טומאה או דרך רחוקה, שאין בו כרת אפילו אם עבר במזיד ולא עשה פסח שני, לבין מי שנאנס באונס אחר ולא יכול לעשות הראשון, שאז אם לא עשה את השני במזיד חייב כרת, ע"ע אונס (א)^[80] וע' קרבן פסח. השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו, שנחלקו תנאים אימתי נאמן, ונחלקו ראשונים כשאינו נאמן, אם הרוצה להחמיר על עצמו, משובח אם יביא פסח שני, או שאינו רשאי לעשות כן, ע"ע קרבן פסח.

מזיד

מי שהזיד ולא הקריב פסח ראשון - כגון מי שמת לו מת, והוא אונן^[81], והניח בחינם את מתו^[82], ולא הקריב קרבן-פסח* - הרי זה מקריב בשני^[83]. לא נאמר: טמא^[84], אלא ללמד שאם רוצה לעשות פסח ראשון, אין מניחים לו^[85], ולא נאמר: בדרך רחֹקה^[86], אלא לפוטרו מן הכרת^[87].

לדעת הספרי זוטא שרק טמא מת עושה פסח שני, מזיד אינו עושה פסח שני^[88].

אונן

מי שהיה אונן^[89] בשעת אכילת פסח ראשון - שנתעצל אגב מריו^[90] - חייב בפסח שני^[91]. לא נאמר: טמא^[92], אלא ללמד שאם רוצה לעשות פסח ראשון, אין מניחים לו^[93], ולא נאמר: בדרך רחֹקה^[94], אלא לפוטרו מן הכרת^[95].

לדעת הספרי זוטא שרק טמא מת עושה פסח שני, אונן אינו עושה פסח שני^[96].

גר שנתגייר

גר* שנתגייר בין שני פסחים, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת רבי - הסובר שחיוב כרת יש על זה ועל זה^[97] - חייב לעשות פסח שני^[98].

ב) ולדעת ר' נתן - הסובר ששני תשלומים לראשון הוא^[99] - כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני^[100], שמי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל^[101]. וכן לדעת ר' שמעון בן אלעזר, גר שנתגייר בין שני פסחים, פטור מפסח שני^[102], שנאמר: וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' והיה כאזרח הארץ^[103], מה תלמוד לומר: כאזרח, מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני^[104], שלדעתו פסח שני רגל בפני עצמו הוא, ולכן הוצרך הכתוב לפטור לגר שנתגייר בינתיים מצד גזרת הכתוב: כאזרח, שאין עיקר דין חיוב פסח שני אלא למי שנתחייב בראשון^[105]. וכן ביארו אחרונים מה שאמרו במדרש: דבר אל בני ישראל^[106], בני ישראל עושים פסח שני, ואין הגרים עושים פסח שני^[107], דהיינו גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני^[108].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, חייב לעשות פסח שני^[109]. ויש פוסקים שאינו חייב בפסח שני^[110].

אף לדעת הסוברים שגר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, כתבו אחרונים שגר שנתגייר בי"ד באייר, אין עושה הפסח, שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת*, וכפי הדין בגר שנתגייר בערב פסח, שפטור מפסח ראשון^[111].

קטן שהגדיל

קטן* שהגדיל בין שני פסחים, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת רבי - הסובר שחיוב כרת יש על זה ועל זה^[112] - חייב לעשות פסח שני^[113]. וכן יש מהאחרונים סוברים בדעת ר' יוסי, הלמד מחטאו ישא האיש ההוא^[114], למעט קטן מכרת*^[115], דהיינו קטן שהגדיל בין שני פסחים, ש"הוא" משמע שיהיה באישותו מקודם, דהיינו מפסח ראשון^[116], שקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב בפסח שני, שלא בא הכתוב אלא למעטו מכרת^[117].

ב) ולדעת ר' נתן - הסובר ששני תשלומים לראשון הוא^[118] - כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני^[119], שמי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל^[120]. וכן כתבו ראשונים בדעת ר' יוסי הלמד מחטאו ישא האיש ההוא^[121], למעט קטן מכרת^[122], דהיינו קטן שהגדיל בין שני פסחים, שאינו חייב לעשות פסח שני, ששני תשלומים של ראשון הוא^[123]. וכן ביארו אחרונים מה שאמרו במדרש: איש^[124], האיש עושה פסח שני אין הקטן עושה פסח שני^[125], דהיינו קטן שהגדיל בין שני פסחים^[126].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שקטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבים לעשות פסח שני^[127], ואם שחטו על הקטן בראשון פטור^[128], שכיוון שהתורה ריבתה לקטן שישחטו עליו קרבן פסח^[129], והוא נמנה עימהם - לסוברים כן^[130]. או שאינו נמנה, ומכל מקום אוכל, לסוברים כן^[131] - נפטר הוא בכך מן השני^[132]. או שלדעתם על דין זה למד ר' יוסי מחטאו ישא האיש ההוא^[133], למעט קטן מכרת^[134], דהיינו קטן ששחטו עליו בראשון והגדיל בשני^[135]. ויש מהראשונים פוסקים שקטן שהגדיל אינו חייב בפסח שני^[136].

נבנה בית המקדש

ניתן לישראל רשות - מהמלכות^[137] - לבנות את בית הבחירה בין זמן פסח ראשון לזמן פסח שני, יש מהאחרונים מפרשים שנחלקו בזה תנאים בתוספתא ובירושלמי: לדעת תנא קמא יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושים פסח שני^[138]. ר' יהודה אומר: ציבור עושה פסח שני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני, שנאמר: כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו'^[139]. ויש מהאחרונים מפרשים בתוספתא, שהוא המשך דברי ר' נתן הסובר שגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני פטור מפסח שני^[140], שהוא הדין שאם נבנה בית המקדש בין פסח ראשון לפסח שני, אינם עושים פסח שני^[141]. ויש מהאחרונים מפרשים שמחלוקת התנאים היא בענין אחר^[142].

היה בדרך רחוקה ושחטו עליו

היה בדרך רחוקה ואינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, דהיינו כל שש שעות - מחצות* - עד שקיעת-החמה*^[143], ושחטו וזרקו עליו, ולערב יבוא^[144], נחלקו בו אמוראים:

א) רב נחמן אמר הורצה ופטור מפסח שני^[145], שהתורה חסה עליו שלא יצטרך לעשות פסח שני, ואם עשה, תבוא עליו ברכה^[146]. שכן שנינו: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני^[147], מכלל שאם רוצה לעשות, עושה^[148]. וכתבו ראשונים שלדעה זו, לכן הזכיר הכתוב: רחֹקה^[149], כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון, שישחטו ויזרקו עליו ויבוא ויאכל לערב^[150].

ב) ורב ששת אמר שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לא הורצה, שלא עשה כלום, ודחתה התורה אותו לפסח שני, כטמא^[151], מה טמא אם שחטו וזרקו עליו לא הורצה^[152], אף הבא בדרך רחוקה כן^[153]. וכתבו אחרונים שאפילו אם היה בדרך רחוקה בהילוכו בנחת - לסוברים שדרך רחוקה היינו ט"ו מילים, שהוא מהלך אדם בינוני בחצי יום^[154], וכן הלכה^[155] - ויכול לבוא ברכיבה בשעת שחיטה, מכל מקום כיוון שהיה בדרך רחוקה גזרה תורה שאינו עושה פסח ראשון, ואינה מועילה עשייתו אפילו בא בעצמו, שמה לי הוא ומה לי שלוחו^[156]. ויש מהאחרונים שהסתפקו בזה^[157].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב ששת^[158], שהלכה כמותו באיסורים נגד רב נחמן^[159]. ויש שכתבו שמוחזקים אנו כרב נחמן^[160].

כשאין לו כזית בפסח ראשון

נימנו על פסח ראשון בכדי שיש בהם יותר מכזית* - שהוא שיעור אכילת-פסחים* לכל אחד^[161] - וחזרו ונימנו עמהם אחרים עד שאין עכשיו כזית לכל אחד, אותם שנימנו עליו תחילה, כראוי נימנו והם אוכלים ויוצאים^[162], ואחרונים שאין להם כזית, נחלקו בהם תנאים: לדעת תנא קמא אין אוכלים וחייבים לעשות פסח שני^[163], וכן הלכה^[164]. ולדעת ר' נתן פטורים מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם^[165], שלדעתו בדם תלוי הדבר אבל אכילה אינה מעכבת^[166].

נטמאו הבעלים או הבשר לאחר שחיטה

הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא - הפסח או הדם^[167] - טמא, הציץ מרצה^[168], ופטור מפסח שני^[169]. נטמא הגוף - שנטמאו בעליו טומאת הגוף במת^[170] - אין הציץ מרצה^[171], וחייב לעשות פסח שני^[172], שהרי בשעת זריקה לאו בן עשיית פסח הוא, שה' דחה אותו^[173].

נודע לו שנטמא בשר הפסח קודם זריקה והאמורים* טהורים, אינו זורק את הדם מלכתחילה^[174], שאין הפסח בא אלא לאכילה^[175]. ואם זרקו בדיעבד, לדעת תנא קמא שבאכילה הדבר תלוי^[176], נדחה לפסח שני^[177]. ולדעת ר' נתן שבזריקה הדבר תלוי^[178], אינו נדחה לפסח שני^[179].

אמר לעבדו ושכח מה אמר

האומר לשלוחו צא ושחוט עלי וקבע לו גדי או טלה, ושכח השליח מה אמר לו המשלח, שהדין ששוחט שניהם, ומתנה: אם גדי אמר לי , גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, הטלה שלו וגדי שלי^[180], אם אף המשלח שכח מה אמר לו, שניהם יצאו לבית השריפה, ופטורים מלעשות פסח שני^[181], ונחלקו לשונות התלמוד: ללשון הראשון, במה דברים אמורים ששכח המשלח לאחר זריקת הדם, שבזמן שנזרק הדם היה ראוי לאכילה, אבל שכח המשלח לפני זריקה, חייבים לעשות פסח שני^[182]. וכן הלכה^[183]. וללשון השני, אף אם שכח לפני זריקה, פטורים מלעשות פסח שני, שכיוון שכשרים הפסחים, אם היה נזכר היה שוב ראוי לאכילה, ולפני ה' גלוי הדבר^[184], ואינו פסול כל כך, הואיל ואינו בגוף הקרבן^[185].

בטעם שאין המשלח והשליח יכולים להביא פסח ראשון נוסף באותו היום, ע"ע קרבן פסח.

נתערבו עורות הפסחים ונמצא פסול

חמישה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה, ונמצאת יבלת - מום* לפסול^[186] - בעור אחד מהן, כולם יצאו לבית השריפה^[187], ופטורים מלעשות פסח שני^[188]. במה דברים אמורים שנתערבו לאחר זריקת הדם, שבזמן שנזרק הדם היה ראוי לאכילה^[189], דהיינו ארבעת הכשרים לאכילה, הילכך הארבע יצאו, והחמישי פטור, משום שאיננו יודעים מיהו שיביא^[190], ואם יקריבו כל החמישה פסח שני, נמצא הארבעה שקרבו בראשון קרבן כשר מביאים חולין לעזרה^[191], אבל נתערבו לפני זריקה, חייבים כולם לעשות פסח שני^[192], שאין כאן קרבן כשר, שלא נזרק הדם לאכילת בשר^[193]. ואם יימנו כולם על פסח אחד, נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט שלא למנוייו^[194], ואם יתנה כל אחד מהן ויאמר אם אינו פסח יהיה שלמים, שם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והניתנים בזריקה אל יתנם בשפיכה לכתחילה^[195], לפיכך פטורים מפסח שני^[196].

מי שאין לו קרקע

לסוברים שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ראשון^[197], שכן הדין בראיה*^[198], כתבו אחרונים שמכל מקום חייב בפסח שני, אם היה לו קרקע בראשון, אף שמכרה בין שני הפסחים, שלסוברים שפסח שני רגל בפני עצמו^[199], חיוב נפרד הוא ואין לדמותו לראיה*, ואפילו לסוברים שתשלומים הוא לראשון^[200], מכל מקום אחר שכבר נתחייב בפסח ראשון, אינו יכול להפקיע עצמו מהתשלומים ע"י זה שיפקיר הקרקע, שדוקא קודם פסח ראשון, שלא חל עליו עוד החיוב של פסח, יכול להפקיע את עצמו, אבל לאחר שכבר נתחייב בתשלומים, שוב אינה מועילה הפקעה^[201].

על מי שבדק בית-הפרס* בניפוח לשם פסח ומצא עצם כשעורה, שנחלקו ראשונים אם נדחה לפסח שני, ע"ע בית הפרס^[202].

דרך רחוקה

שיעורו

איזו היא דרך רחוקה, שהנמצא בה בשעת שחיטת פסח ראשון עושה פסח שני^[203], נחלקו תנאים:

א) יש מהתנאים סוברים מן המודיעים ולחוץ וכמידתה לכל רוח^[204], כלומר ט"ו מיל מחוץ לחומת ירושלים^[205], שהוא הילוך אדם בינוני מחצות* היום ועד שקיעת-החמה*^[206], שזמן קרבן-פסח* מן התורה מחצות היום ועד שקיעת החמה^[207], ואם בחצות היום שם, אפילו כל שעת שחיטה מהלך אינו מגיע^[208], הרי דינו כדין אנוס^[209], ואף על פי שאפשר לו להיות שם בשעת אכילה, או שכבר נכנס קודם שחיטה לתוך התחום, פטור, ואין שוחטים עליו^[210]. ויש מהראשונים מפרשים, שאם בעליית השמש של יום י"ד היו בינו ובין ירושלים ט"ו מיל או יותר, הרי זה דרך רחוקה^[211]. הלימוד לדעה זו, הוא ממה שנאמר: טמא לנפש^[212] ונאמר: דרך רחֹקה^[213], מה טמא לנפש רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול^[214], שרחוק כ"כ שאין יכול לבא בשעת שחיטה^[215], ושיערו חכמים שהוא כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ וכן לכל מידתה^[216]. או שהלימוד הוא ממה שנאמר: וחדל^[217], אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה, שיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים וכן לכל מידתה^[218], אע"פ שלא במזיד ולהעביר המצוה הוא שנמנה, אלא מחמת איזה דבר, למרות זאת חייב כרת, ש"חדל" קוראים בו, כיוון שהיה יכול להישמט מהם ולילך יחידי, שאין זה אונס^[219]. היה נתון מן המודיעים ולפנים קודם לשש שעות, יצא לו קודם לשש שעות, יכול יהא חייב, תלמוד לומר: וחדל לעשות^[220], החדל בשעת עשייה חייב - כרת - שלא בשעת עשייה פטור^[221]. וראשונים כתבו לימוד על דרך הפשט, לפי שהשאלה היתה למשה ביום י"ד בניסן, כמו שנאמר: ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא^[222], למדנו ש"דרך רחוקה" תוגבל לפי "היום ההוא", שהוא בתכלית מה שאפשר מעת הזריחה עד חצות, שנכנס זמן חיוב שחיטת הפסח^[223], ושיערו חכמים שזה השיעור הוא ט"ו מיל^[224].

ב) ויש מהתנאים סוברים שדרך רחוקה הוא מאיסקופת העזרה ולחוץ^[225], שאפילו היה בתוך ירושלים וחלה או נשתבש הילוכו ואינו יכול להיכנס בעזרה בשעת הקרבן, אלא שהיה סוף השעה כשהגיע לאיסקופת העזרה, הרי דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה^[226], אע"פ שיכול להיכנס לעזרה, ואין אומרים לו היכנס לעזרה^[227] ואם לא תיכנס תתחייב בכרת^[228], שדרך רחוקה פוטרת הטהור מעשיית הפסח^[229]. הלימוד שדרך רחוקה היא מחוץ לאיסקופת העזרה הוא משום שלפיכך נקוד על ה'^[230], לומר, לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ^[231], שאע"פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן, את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב^[232] - לסוברים כן^[233] - שאין פירוש רחוקה ממש, כמשמעה, אלא מעזרה ולחוץ^[234], איש רחוק ואין דרך רחוקה^[235]. או משום שנאמר ריחוק מקום במעשר - כי ירחק ממך המקום^[236] - ונאמר ריחוק מקום בפסח - או בדרך רחֹקה לכם^[237], ודורשים גזרה-שוה* "רחוק" "רחוק"^[238] - מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשירו, אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשירו, ואיזה מקום הכשירו מפתח העזרה ולפנים^[239]. או שהלימוד הוא: דרך רחֹקה^[240], שומע אני מהלך שנים ושלושה ימים, כשהוא אומר - לגבי עונש כרת - ובדרך לא היה^[241], מגיד שמאיסקופת עזרה ולחוץ קרוי דרך^[242]. או שהלימוד הוא ממה שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה^[243] - ולא נאמר: אשר הוא טהור והוא לא בדרך^[244] - יצא זה שהיה בדרך^[245], דהיינו כל שהוא בדרך ואפילו קרוב למקום העשייה^[246], או כל שהוא דרך משמע^[247], אפילו דרך כלשהו חוץ לעזרה^[248].

ג) ויש מהתנאים סוברים שדרך רחוקה היינו חוץ לחומת ירושלים^[249]. אם משום שנאמר ריחוק מקום בפסח - או בדרך רחֹקה לכם^[250] - ונאמר ריחוק מקום במעשר - כי ירחק ממך המקום^[251] - מה להלן חוץ לאכילתו - שכתוב: כי לא תוכל שאתו^[252], ואין שאת אלא אכילה^[253] - אף כאן חוץ לאכילתו^[254]. או משום נאמר: טמא לנפש^[255] ונאמר: דרך רחֹקה^[256], מה טמא לנפש רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול^[257], שהוא לפנים ממודיעים, ואינו יכול מפני הגמלים ומפני הקרונות המעכבות, שכיוון שאינו בירושלים, אינו מחוייב^[258].

להלכה פסקו ראשונים שדרך רחוקה היינו חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים^[259], ומי שהיה כן בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש - הנץ-החמה*^[260] - הרי זה דרך רחוקה^[261]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שחלוקים וסוברים שהפטור הוא כל שהיה יום י"ד בחצות חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים^[262], ושכן נראה מהירושלמי^[263].

דרך רחוקה שמן המודיעים ולחוץ - לסוברים כן^[264], וכן הלכה^[265] - אמרו בספרי דהיינו בשעת שחיטת הפסח^[266], וכן יש מהאמוראים סוברים^[267], וכן פסקו ראשונים להלכה^[268]. ויש מהאמוראים סוברים, דהיינו כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה^[269], דהיינו כל שעת אכילה, שרחוק בחצות היום כל כך שאינו יכול ליכנס כל הלילה^[270], שהוא זמן אכילת-פסחים* מהתורה^[271], דהיינו - לסוברים תחומים* מן התורה^[272] - שיהא בתוך אלפיים לתחום עד שלא חשיכה^[273].

גדרו

בגדר הפטור של דרך רחוקה כתבו אחרונים, שאם אינו יכול לתקן ולהגיע לירושלים באותם שש שעות - שבין חצות* ושקיעת-החמה*, לסוברים כן^[274], או בין הנץ-החמה* לחצות*, לסוברים כן^[275] - הרי הוא פטור מעונש כרת*, אבל ודאי מצוה עליו שיבוא קודם לכן ולא יהיה בדרך^[276], כמו לולב ושופר, שודאי מחוייב לקנות קודם חג הסוכות*, כדי שיימצא עבורו בחג^[277]. ויש מהאחרונים הסובר שהדר בדרך רחוקה פטור מקרבן-פסח*, ואינו חייב לעלות לרגל אלא משום ראיה*^[278].

על מי שהיה בדרך רחוקה, הפטור מפסח ראשון, שמכל מקום חייב באכילת-מצה*, ע"ע^[279].

נשים

הקרבת פסח שני

נשים, אם חייבות בפסח שני, נחלקו תנאים:

א) ר' יהודה - ור' מאיר בירושלמי^[280] - סוברים שהאישה פטורה מפסח שני^[281]. אם משום שנאמר לגבי פסח שני^[282]: חטאו ישא האיש ההוא^[283], איש ולא אישה^[284]. או משום שנאמר - בפסח מצרים - איש שה לבית אבֹת שה לבית^[285], אם רצו, שה לבית^[286], היינו אישה, והכתוב אומר: איש שה לבית אבֹת, דהיינו זכרים, ואם רצו שה לבית, והיינו בשני^[287], שהרי בראשון כבר נלמד שהוא רשות - לדעה זו - מהכתוב: במכסת נפשֹׁת^[288]. ורשות בידי הנשים לעשות פסח שני^[289], ולכן אינו דוחה את השבת^[290] אם שוחטים עליהן בפני עצמן^[291], ולכן אם חל בשבת^[292], עושים אותה טפילה לאחרים^[293], להימנות עם שאר בני חבורה^[294]. וכן יש מהראשונים מפרשים אותה ששנינו: יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה^[295], שהחזירוהו מפני שסוברים רשות, ולא רצו שייקבע הדבר חובה^[296].

ב) ור' שמעון - ור' שמעון בן אלעזר בירושלמי^[297] - סוברים שבפסח שני אפילו טפילה אינה עושה^[298], ואין שוחטים עליה כל עיקר^[299], שאינה שייכת בזה, ואם תאכל בפסח שני, הרי הפסח נאכל שלא למנוייו^[300]. אם משום שאף הם סוברים המיעוט של חטאו ישא האיש ההוא^[301], איש ולא אישה^[302], אלא שלדעתם אישה פטורה מפסח ראשון^[303], ובא הלימוד מ"איש" לומר שאינה נעשית טפילה^[304]. או משום שנאמר: איש - איש לפי אכלו^[305] - ולא אישה^[306].

ג) ור' יוסי - ותנא קמא בספרי^[307] - סוברים שהאישה חייבת בפסח שני^[308], ודוחה את השבת^[309], ושוחטים עליה בפני עצמה^[310]. אם משום שנאמר בכתוב המוסב על שני הפסחים^[311]: ונכרתה הנפש ההיא^[312], נפש, ואפילו נשים^[313]. או משום שנאמר: איש שה לבית אבֹת שה לבית^[314], כל שכן לבית^[315], אם איש שה לבית אבות, כל שכן לבית, ולבית למה לי, אלא שבא הכתוב לפסח שני ולומר שאף בשני שה לבית, דהיינו אישה^[316].

להלכה פסקו ראשונים שפסח שני בנשים רשות^[317], וכדעת ר' יהודה^[318] ור' מאיר^[319] - למרות שההלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה^[320] ור' שמעון^[321] ור' מאיר^[322] - משום שאמוראים אמרו כמותו^[323]. וכתבו אחרונים שהוא הדין עבדים^[324], אכן מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* - לסוברים שחייב בקרבן-פסח*^[325] - חייב מצד החירות, ואינו רשות אלא חובה^[326].

על פסח שני שאינו נאכל אלא למנוייו, עי' להלן: השווה והשונה מפסח ראשון^[327].

כשלא עשו פסח ראשון במזיד

להלכה שנשים חייבות בפסח ראשון^[328], מכל מקום כתבו ראשונים שאף אם הזידו פסח שני שלהן רשות^[329]. וביארו אחרונים שאפילו אם לא עשו פסח ראשון במזיד, שחייבים כרת, מכל מקום אין שוחטים עליהם בפני עצמן בשבת, והרי הן כהזיד בראשון ונאנס בשני שחייב כרת על הראשון - לסוברים כן^[330], וכן הלכה^[331] - ומשום לפטור מכרת אינן יכולות לחלל שבת, שהתורה לא גזרה עליהם מצות פסח שני כלל בשום פנים, רק שהתורה נתנה להם רשות, ובמקום שאינן יכולות אינן עושות וחייבים על הראשון כרת, שעל הראשון בלבד חייבות אם לא תיקנו בשני^[332]. ויש מהראשונים שהזכירו שפסח שני של נשים רשות, אם נדחו לשני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה^[333], ונחלקו בדעתם אחרונים: יש סוברים שלאו דוקא, אלא הוא הדין במזיד^[334]. ויש סוברים שבמזיד אין הדין כך^[335], שאם היו מזידות כיוון שחייבות כרת על הראשון,הרי הן מחוייבות מן התורה ומביאות בפני עצמן^[336], וצידדו ששחיטת פסח עבורן אף דוחה שבת, היכן שאי אפשר שייעשו טפילה לאנשים^[337].

על זמן הקרבת פסח שני של נשים, עי' להלן: השווה והשונה מפסח ראשון^[338].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום* ואנדרוגינוס*, כתבו אחרונים שמחוייבים בהקרבת פסח שני מספק^[339].

אכילת פסח שני

להלכה ששחיטת פסח שני בנשים רשות^[340], כתבו ראשונים שאף אכילת הבשר בליל חמישה עשר באייר על מצה ומרור רשות לנשים^[341]. וכתבו אחרונים שהוא הדין עבדים^[342]. וכן מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* - לסוברים שחייב בקרבן-פסח*^[343] - חייב מצד החירות, ואינו רשות אלא חובה^[344]. טומטום* ואנדרוגינוס*, כתבו אחרונים שמחוייבים באכילת פסח שני מספק^[345].

אישה ששחטו עליה את הפסח, כתבו אחרונים שמנחלוקת ראשונים היא אם חייבת באכילת פסח שני^[346]. או שאף ששחטו עליה, אינו אלא רשות^[347], דהיינו שאינן מחוייבות משום מצות העשה, ומכל מקום חייבת לאכול משום הלאו, שלא יהיה נותר*^[348].

חיוב כרת

מי שהזיד ולא עשה פסח ראשון, והזיד ולא עשה פסח שני, חייב כרת*^[349], שנאמר: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה^[350], שפירושו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה בפסח ראשון, וחדל לעשות הפסח, במוחלט, שלא עשה לא פסח ראשון ולא פסח שני, הנה הוא בכרת^[351]. שגג בזה ובזה, פטור מכרת^[352]. הזיד באחד מהם ושגג באחד מהם, נחלקו תנאים:

א) לדעת רבי - ועוד תנאים^[353] - הזיד בראשון ושגג בשני, או ששגג בראשון והזיד בשני, חייב כרת^[354], שלדעתו חיוב כרת יש על זה ועל זה^[355], שכן פסח שני רגל בפני עצמו הוא^[356], שסובר שפירוש הכתוב: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח ונכרתה^[357], שלא עשה בראשון^[358], כי^[359], דהיינו אם^[360] - ש"כי" משמש בארבע לשונות^[361], וזה בלשון אם דורשים לה, ולא בא לפרש טעם הדבר הראשון, כמו לשון "שהרי", אלא דבר אחר הוא, כמו: כי יקרא^[362] - קרבן ה' לא הקריב במֹעדו^[363], בשני^[364], חטאו ישא האיש ההוא^[365], דהיינו כרת^[366]. שלדעתו מגדף* היינו מברך השם^[367], וכתוב במברך את השם: ונשא חטאו^[368], ולמד - בגזרה-שוה* - "חטאו" שכאן מ"חטאו" ששם, מה להלן כרת - שנאמר במגדף: והנפש וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה^[369] - אף כאן כרת^[370]. הזיד בראשון ועשה פסח שני, יש מהראשונים סוברים שחייב כרת, שפסח שני רגל בפני לרבי לפי שאין לדעתו השני תשלומים לראשון^[371]. ויש מהראשונים סוברים שפטור מכרת^[372], וכן כתבו אחרונים שרגל בפני עצמו, היינו שאינו רק תשלומים לראשון, אלא אף רגל בפני עצמו, שהרי ודאי שמי שעשה פסח ראשון פטור מפסח שני^[373].

ב) לדעת ר' נתן - ועוד תנאים^[374] - הזיד בראשון ושגג בשני, חייב כרת, שגג בראשון והזיד בשני, פטור^[375]. שלדעתו לא חייבה תורה כרת אלא על פסח ראשון ולא על פסח שני^[376], שכן פסח שני תשלומים של ראשון הוא^[377], אך אינו מתקן את הראשון^[378]. שסובר שפירוש הכתוב: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח ונכרתה^[379], שלא עשה בראשון^[380], וחדל לעשות הפסח ונכרתה, כי^[381], כלומר: שהרי^[382], קרבן ה' לא הקריב במֹעדו^[383], בראשון^[384]. ו"חטאו ישא האיש ההוא"^[385], בא ללמד על ענין אחר^[386]. וביארו ראשונים שלדעה זו שפסח שני אינו אלא תשלומים לראשון, ואינו תיקונו של ראשון, אם הזיד בראשון, אפילו יעשה את השני אינו מועיל לתקן מה שעיוות^[387], ולא עשה פסח ראשון אפילו עשה את השני חייב כרת על הראשון^[388]. ויש אחרונים המפרשים בדעת ראשונים שאף לדעה זו אם הזיד ולא עשה פסח ראשון, כל שעשה פסח שני, הרי הוא פטור מכרת^[389].

ג) לדעת ר' חנניא בן עקביא הזיד בראשון ושגג בשני או שגג בראשון והזיד בשני, פטור מכרת^[390]. שלדעתו פסח שני תקנתו של ראשון הוא^[391], שאם עשו את השני אין חייבים על הראשון, לא עשו על השני חייבים על הראשון^[392], שאם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני וייפטר מכרת, ואם לא עשה לא זה ולא זה אז הוא חייב כרת^[393], ששני תשלומים של ראשון ותקנה של ראשון הוא, ומזיד שלו הוא גמרו של כרת של ראשון, הילכך באיזה מהן ששגג פטור^[394]. שסובר שפירוש הכתוב: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח ונכרתה^[395], שלא עשה בראשון^[396], וחדל לעשות הפסח ונכרתה, כי^[397], כלומר: אם^[398], קרבן ה' לא הקריב במֹעדו^[399], בשני^[400]. ו"חטאו ישא האיש ההוא"^[401], בא ללמד על ענין אחר^[402].

להלכה נחלקו ראשונים:

א) יש פוסקים כרבי^[403], שמי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת^[404], וכן מי שהזיד ולא הקריב בראשון, אף אם לא הקריב בשני בשוגג - או באונס^[405] - הרי זה חייב כרת^[406], שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד^[407], ונתחייב כרת בראשון, אלא שהיה נתלה לו עד י"ד אייר^[408]. ואע"פ שההלכה כרבי מחברו ולא מחבריו^[409], מכיוון שר' נתן ור' חנניא בן עקביא, אף הם חלוקים ביניהם במהות פסח שני, אם הוא תשלומים לראשון^[410] או תקנתו של ראשון^[411], הילכך הלכה כרבי לגבי כל אחד מהם^[412]. או משום שרבי לומד חיוב כרת בשני ממה שמגדף היינו מברך השם, ובמקום אחר שנינו שזו דעת חכמים^[413], ויחיד ורבים הלכה כרבים^[414]. או משום שלדעתם: ההלכה כרבי אפילו מחביריו^[415].

ב) ויש מהראשונים פוסקים כר' נתן^[416], שאם הזיד בראשון ושגג בשני, חייב כרת, שגג בראשון והזיד בשני, פטור^[417]. שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים^[418], ואם הזיד בראשון ושגג בשני, רבי מסייעו לר' נתן שחייב כרת^[419], והם רבים לעומת ר' חנניא בן עקביא^[420], ואם שגג בראשון והזיד בשני, ר' חנניא בן עקביא מסייעו לר' נתן שפטור מכרת^[421], והם רבים לעומת רבי^[422]. ואין הלכה כרבי^[423], שאין הלכה כרבי אלא מחברו ולא מחביריו^[424].

טמא ובדרך רחוקה

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אם הזיד בשני, נחלקו בו ראשונים:

א) יש סוברים שלדעת רבי שהשוגג בשני והזיד בראשון חייב בכרת, אף מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בראשון והזיד בשני חייב כרת^[425].

ב) ויש סוברים שאף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת^[426], שמבואר בלשון התורה: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה^[427]. והדברים אמורים אף לדעת רבי שפסח שני רגל בפני עצמו^[428], שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת^[429], שעיקר כרת בפסח ראשון הוא^[430], שאע"פ שחייבה התורה כרת על פסח שני, היינו דוקא למי שהיה עליו חיוב לעשות את הראשון אלא שנפטר מכרת של ראשון מפני ששגג או נאנס או הזיד בו, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בראשון, שלא היה מחוייב כלל בראשון, אף שהוא מחוייב לעשות פסח שני, מכל מקום אין בו חיוב כרת אף אם הזיד בו^[431].

על התנאים הפוטרים קטן מכרת, שנחלקו ראשונים ואחרונים בביאור דבריהם, עי' לעיל: החייבים בו^[432].

במנין המצוות

מוני המצוות המונים עונשים בכלל מנין-המצות*^[433], אינם מונים עונש כרת בפסח שני^[434], וביארו אחרונים בדעתם שהם פוסקים הלכה כר' נתן, שאין חיוב כרת על פסח שני^[435].

נשים

נשים שהזידו בראשון, מכל מקום אם עשו את השני, אף שהוא רק רשות עבורן - לסוברים כן^[436], וכן הלכה^[437] - מכל מקום, כיוון שהתורה נתנה להם רשות, הרי השני תיקון ונפטרו מכרת^[438].

עומד חוץ למודיעים ויכול לבוא

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[439] - שפטור דרך רחוקה היינו כשהוא עומד חוץ למודיעים^[440], היה עומד - בפסח ראשון - חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים - במרוצה^[441] - יכול יהא חייב - כרת*, אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה^[442] - תלמוד לומר: ובדרך לא היה^[443], והלה היה בדרך^[444], שחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא^[445].

עומד לפנים ממודיעים ואינו יכול לבוא

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[446] - שפטור דרך רחוקה היינו כשהוא עומד חוץ למודיעים^[447], היה עומד - בפסח ראשון - לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס, מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו - שהיה מביא בניו ובני ביתו עליהם^[448] - יכול לא יהא חייב - כרת* - תלמוד לומר: ובדרך לא היה^[449], והרי לא היה בדרך^[450]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שחייב כרת, שאין זה אונס, שיש לו להישמט ולילך יחידי ולשחוט^[451]. ב) ויש מפרשים להיפך, הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה^[452], שלדעתם הביאור הוא יכול לא יהא חייב כרת אם הזיד ולא עשה את השני כדין מי שהיה בדרך רחוקה כיון שנתעכב בדרך, תלמוד לומר: ובדרך לא היה, והרי לא היה בדרך, כלומר אף על פי שנתעכב בדרך כיון שעיכובו לא היה מחמת מרחק הדרך קוראים אנו בו: ובדרך לא היה, והרי הוא כאונס אחר ואם הזיד ולא עשה את השני חייב כרת^[453]. ולדעתם אף מה שאמרו בירושלמי: היה נתון מן המודיעים ולפנים ורגליו רעות - שהיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן^[454] - יכול יהא חייב, תלמוד לומר: וחדל^[455], יצא זה שלא חדל^[456], היינו שהוא אנוס ואינו בדרך רחוקה^[457], שלדעתם הפירוש הוא, יכול יהא חייב כרת אף על פי ששגג ולא הקריב בשני, תלמוד לומר: וחדל, כלומר דוקא כשהזיד בראשון הוא כששגג בשני חייב כרת יצא זה שלא חדל מלעשות הראשון כרצונו^[458].

היה בפסח שני חוץ למודיעים

היה בפסח שני רחוק מירושלים ט"ו מילים - שיעור מודיעים וכמידתה לכל רוח^[459] - מצדדים אחרונים שפטור מכרת, אף שלא קיים מצות עשה של פסח, כמו שפטור - לסוברים כן^[460], וכן הלכה^[461] - מפסח ראשון, משום הפטור של דרך רחוקה^[462].

השווה והשונה מפסח ראשון

פסח השני אינו שוה לראשון בכל הדברים^[463], שנאמר - בפסח שני^[464] - ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[465], במצוה שבגופו הכתוב מדבר^[466], ש"אֹתו" משמע גופו^[467], לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי, אבל לא למצוות שאינן בגופו, כגון השבתת שאור^[468]. מצוה שעל גופו - כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאים חובה לו^[469] - מנין, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[470]. יכול אפילו מצוות שלא על גופו^[471], שעכשיו שאמרת על מצות ומרֹרים יאכלהו, הרי ש"יעשו אֹתו " לאו דוקא הוא, שמא נאמר הרי הוא פרט וכלל^[472], שפרט כתוב בתחילה ואחר כלל: על מצות ומרֹרים יאכלהו, וכן לא ישאירו ממנו עד בקר^[473], ושוב פירט: ועצם לא ישברו בו^[474], ושוב כלל: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[475], ונעשה כלל מוסיף על הפרט, שיושווה לפסח ראשון בכל הדברים^[476], תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו^[477], שהכתוב: ועצם לא ישברו, בא ללמד שלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל דבר, שאם כן כל הפרטים הללו למה לי, אלא לכן כתבה התורה לכולם לדרוש תוספת של כלל על כל אחד ואחד, ומרבים בדומה לפרטים ותו לא, וכל הפרטים הם של גופו ושעל גופו^[478], שלפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצוות שבגופו והם חוקת הפסח^[479], אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר, היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון, ולפי שאמר אח"כ בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[480], מיעט השבתת שאור^[481], ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר^[482], מיעט לא יראה ולא ימצא^[483], ובאמרו ועצם לא תשברו בו^[484] מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי^[485], לפי שלא היה צריך לאלו הביאורים כולם, כי אומרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו, ומה שהחזירם כולם אינו אלא כהשלמת ענין כאילו אמר: חוקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד, על מצות ומרורים יאכלוהו, ועל כיוצא בו אמרו: אין רבוי-אחר-ריבוי* אלא למעט^[486]. אין לי אלא שיהא הכלל מוסיף על הפרט ויהיה הפרט ממעט במצוות עשה^[487], ככתוב: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[488], מצוות לא תעשה מנין^[489] שירבה הכלל והפרט ימעט^[490], תלמוד לומר: לא ישאירו ממנו עד בקר^[491], וכתב כלל להחזיר עליו לרבות כמותו לאו-הניתק-לעשה*, ולמעט בפרטו לאו הניתק לעשה^[492]. ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין^[493], שירבה הכלל וימעט הפרט^[494], תלמוד לומר: ועצם לא ישברו בו^[495], מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור^[496]. איסי בן יהודה אומר: יעשו אֹתו^[497], במצוות שבגופו הכתוב מדבר^[498], ש"אֹתו" מצוות שבגופו משמע, ואינו צריך את הכתוב "לא ישברו" לכך^[499]. בירושלמי למדו: יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[500], אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד^[501], ולימוד זה הוא כר' ישמעאל^[502], שרבי ישמעאל לומד בכלל ופרט^[503], ופרט וכלל הכל בכלל^[504], יכול יהו כל הדברים מעכבים אותו, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד^[505].

לימוד זה מפסח ראשון למצוות שבגופו שנוהג בפסח שני, כתבו אחרונים שמכיוון שנלמד מככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[506], ומכיוון שכל מקום שנאמר "חוקה" אינה אלא לעכב^[507], לכן לא למדים לפסח שני רק מצוות שבגופו שמעכבים בפסח ראשון^[508].

על מחלוקת התנאים אם פסח שני שווה לראשון לענין כרת, עי' לעיל: חיוב כרת^[509]. על פסח השני שאינו שווה לראשון, בכך שאינו טעון חגיגת-ארבעה-עשר*, ע"ע^[510].

על מצה ומרורים

פסח שני נאכל על מצה ומרורים, כפסח ראשון^[511], שהרי בתורה נאמר כן^[512], שנאמר בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[513], והיא מצות עשה^[514], ונמנה במנין-המצוות* בכלל מצות אכילת פסח שני^[515], למונים אותו^[516].

מצה* שחייבים לאכול יחד עם פסח שני, כתבו אחרונים שאין צורך בה בכל פרטי תנאיה הצריכים במצה של ליל חג המצות^[517], כגון שלא תהיה מצה-עשירה*, ודי שתהא מצה משומרת מחימוץ, שבפסח שני עצמו אם לא שכתוב: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[518], לא היו מצריכים בו כל פרטי הפסח^[519], ובמצה של פסח שני לא כתוב: ככל חוקת המצה^[520].

שבירת עצם

פסח שני אסור לשבור בו עצם, כפסח ראשון^[521], שנאמר בפסח שני: ועצם לא ישברו בו^[522], והיא מצות לא תעשה^[523], והשוברו חייב מלקות*^[524]. יש ממוני המצוות שמנאוהו במנין-המצות* בכלל הלאו לשבור עצם בפסח ראשון^[525]. ויש שמנאוהו ללאו בפני עצמו^[526]. ויש שלא מנו לאו של שבירת עצם בפסח שני^[527]. ויש שלא מנו כלל לאו על שבירת עצם, אף בפסח ראשון^[528].

על השבירה שמתחייב עליה ועל שיעורה, ע"ע קרבן פסח. ושם, על הזמן שנוהג בו איסור זה.

הותרה עד בוקר

פסח שני אסור להותיר ממנו עד בוקר, כפסח ראשון^[529], שנאמר בפסח שני: לא ישאירו ממנו עד בקר^[530], והיא מצות לא תעשה, והיא לאו-הניתק-לעשה*^[531] ואין לוקים עליו^[532], ונוהג בזכרים ונקבות^[533]. יש ממוני המצוות שמנאוהו במנין-המצות* בכלל הלאו להותיר מבשר פסח ראשון עד בוקר^[534]. ויש שמנאוהו בכלל הלאו של איסור הותרה מבשר קדשים^[535]. ויש שמנאוהו ללאו בפני עצמו^[536].

הוצאה חוץ לבית ולחבורה

מהכתוב של לא ישאירו ממנו עד בקר^[537], אמרו בתלמוד שמרבים ללא תוציא ממנו^[538], שפסח הראשון אינו נאכל חוץ לבית^[539], שנאמר: בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה^[540], שאיסור לא תוציא ממנו דומה לאיסור לא ישאירו ממנו, שהוא נפסל בנותר* והוא נפסל ביוצא^[541], והוא מצוה שבגופו^[542], וממעטים ללא יראה ולא ימצא, שהוא לאו-הניתק-לעשה* של תשביתו^[543], שלא יראה, ואם נראה תשביתוהו, שהוא בכל ימי המועד^[544], שדומה ללא ישאירו, ששניהם לאו הניתק לעשה ואין לוקים עליו^[545]. וכתבו ראשונים שמחלוקת תנאים בדבר, שיש מהתנאים סוברים שהאוכל לבשר שיצא מהבית הרי זה בלא תעשה^[546], ואינו לאו הניתק לעשה^[547], ויש מהתנאים סוברים שאם הוציאו והחזירו מותר באכילה^[548].

להלכה כתבו ראשונים שפסח שני נאכל בבית אחד^[549], אלא שפסח הראשון אינו נאכל חוץ לחבורתו^[550], שנאמר: חוצה^[551], ודרשו: חוץ לאכילתו, שאפילו חוץ לחבורה אסור להוציא^[552], ופסח שני מוציאים אותו חוץ לחבורתו^[553]. וביארו אחרונים שההיתר אינו אלא להוציא הפסח שני חוץ לחבורה, אבל לא לאוכלו שם אלא צריך להחזיר לחבורתו, אלא שפסח ראשון כיון שיצא חוץ לחבורתו נפסל ונאסר באכילה - לסוברים כן^[554] - ופסח שני אין בו איסור להוציאו, ולא שייך בו לאו של לא תוציא מן הבית מן הבשר^[555], אבל עשה של בבית אחד יאכל^[556] שייך בו^[557].

בל יראה ובל ימצא

פסח הראשון אסור בבל-יראה-ובל-ימצא*^[558] והשני חמץ ומצה עימו בבית^[559]. יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא, תלמוד לומר: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[560], והפרט ממעט השבתת שאור^[561], ואחר כתב כלל עליו לרבות הדומה לו^[562], ומרבה צלי אש^[563], שהוא דבר שבגופו^[564]. או שהלימוד הוא ממה שפסח ראשון כתוב: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו^[565], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ^[566], ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח^[567], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני מצה וחמץ עימו בבית^[568].

הלל

פסח הראשון טעון הלל* באכילתו^[569] ובעשייתו^[570], והשני אינו טעון הלל באכילתו^[571] אלא בעשייתו^[572]. אין טעון הלל באכילתו, שאין הלימוד להלל באכילת-פסחים* אלא בלילה המקודש לחג^[573], כגון פסח ראשון^[574], ולא בלילה שאין מקודש לחג^[575], כגון ליל אכילת פסח שני, שאינו יום טוב^[576]. טעון הלל בעשייתו, אם משום ש"לילה" ממעט יום אינו ממעט^[577], לילה של פסח שני מיעט, אבל יום שהוא זמן עשייתו לא מיעט והרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו מתקנת הנביאים^[578]. או שכיוון שדבר מצוה הוא טעון הלל^[579], שאפשר ישראל שוחטים את פסחיהם ואין אומרים הלל^[580], שלא רצו למעט בשמחת עזרה^[581]. ואף שקריאת ההלל אינו מעכב בפסח ראשון^[582], ואין למדים מככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[583] אלא למצוות שבגופו שמעכבים בפסח ראשון^[584], מכל מקום צריך בהקרבה, ששיר צורך עבודה הוא^[585]. ואע"פ שקרבן ציבור חייב בשירה* וקרבן יחיד אינו חייב בשירה^[586], אף כשעושה פסח שני רק אדם אחד או שנים נקרא קרבן ציבור, כיון שהכל מחוייבין עליו אלא שיצאו בראשון^[587].

בשעת קריאת ההלל^[588] בפסח ראשון, החליל מכה לפני המזבח^[589] בין שאר המזמרים^[590], שעשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול^[591], ופסח שני כיוצא בו^[592], וזה לסימן שאז גומרים לומר כל מזמורי ההלל שלמים, או שעשו כן לכבוד היום^[593].

שלוש כיתות

פסח הראשון נשחט בשלוש כיתות^[594], ואין השני נשחט בשלוש כיתות^[595], שמה שמצוות שבגופו נוהגים גם בפסח שני היינו מצוות שבגופו שמעכבים בפסח ראשון^[596], אבל שלוש כיתות אינן מעכבות בפסח ראשון^[597], ועל כן לא צריך בפסח שני אפילו לכתחילה^[598].

נוהג יום אחד

פסח הראשון נוהג כל שבעה, והשני יום אחד^[599]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים דהיינו לענין אכילת מצה, שנוהגת - כמצוה שאינה חובה, לסוברים כן^[600] - כל שבעה^[601]. ויש מפרשים דהיינו לענין איסור חמץ, שכמו שנוהג בפסח ראשון כל שבעה, כן יום אחד הוא בפסח שני, שאינו נאכל עם חמץ^[602]. וכן יש מהראשונים שכתבו שפסח שני אין איסור חמץ אלא עימו באכילתו^[603], ואין בו איסור חמץ שבעה^[604], והדבר נלמד ממה שפסח ראשון כתוב: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו^[605], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ^[606], ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח^[607], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני אין איסור חמץ אלא עימו באכילתו^[608].

אין בו יום טוב

בפסח ראשון יש יום-טוב*^[609], ובפסח שני אין שם יום טוב^[610], בי"ד^[611], למקריבים בו^[612], ולכן מותר להספיד בו^[613], שנאמר בפסח ראשון: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו^[614], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ^[615], ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח^[616], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני אינו נוהגד יום טוב^[617].

ביקור

פסח הראשון טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה^[618], ופסח השני אינו טעון ביקור^[619], שנאמר בפסח-מצרים*: והיה לכן למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה^[620], הזה, למעט פסח שני, שאף הוא כפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד בלבד^[621].

דחיית שבת

פסח שני דוחה את השבת*^[622], כפסח ראשון^[623], שנאמר: כי קרבן ה' לא הקריב במֹעדו^[624], בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת^[625]. ונחלקו ראשונים בביאור הלימוד: א) יש מפרשים דהיינו משום שנאמר לגבי פסח שני - לסוברים כן^[626] - במֹעדו^[627]. וביארו אחרונים שהסוברים שכתוב זה נאמר לגבי פסח ראשון, סוברים שאינו דוחה את השבת^[628]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שבמֹעדו נאמר לגבי פסח ראשון - לסוברים כן^[629] - ובפסח שני כתוב: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[630].

אשה*, לסוברים שהרשות בידה לעשות פסח שני^[631], אינו דוחה את השבת^[632], אם שוחטים על חבורת נשים בפני עצמן^[633], ולכן אם חל בשבת^[634], עושים אותה טפילה לאחרים^[635], להימנות עם שאר בני חבורה^[636]. וכן הלכה^[637]. ולסוברים שחייבת בפסח שני^[638], דוחה את השבת^[639].

טומטום* ואנדרוגינוס*, שמחוייבים בהקרבת פסח שני מספק^[640] - אם נמנו בחבורה בפני עצמם - מכל מקום מספק אין דוחה שבת, כיוון שרשות אין דוחה שבת^[641], אם כן ספק אין דוחה שבת^[642].

דחיית טומאה

פסח שני, אם דוחה את הטומאה, או שאינו נדחה מפניו, כפסח ראשון^[643], נחלקו תנאים:

א) לדעת הסתם משנה ות"ק בברייתא אינו דוחה את הטומאה^[644], והרי ציבור אינו נדחה לפסח שני^[645], ואפילו היו רובם זבים שאי אפשר להם בראשון^[646] אינם עושים אף השני, והיחיד אין טומאה נדחית מפניו לעולם, ואם טמא אף בשני הופקעה מצותו^[647]. אמרת כל עצמו - של פסח שני^[648] - אינו בא אלא מפני הטומאה^[649] - שהיה לו בראשון^[650] - ואתה אומר דוחה את הטומאה^[651], בתמיה^[652], מפני טומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה^[653], בתמיה, אלא מוטב יידחה לגמרי^[654]. שמזה שהתורה דחתה מפסח ראשון מפני הטומאה, על כרחך שאף פסח שני אינו עושה בטומאה^[655]. וכתבו ראשונים שהדבר נלמד אף מהכתוב - בפסח שני - ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[656], דהיינו ככל חוקת פסח ראשון, מה פסח ראשון אין דוחה טומאה אלא ברוב ציבור, אבל במיעוט ציבור נדחה מפני הטומאה^[657], אף פסח שני כן^[658].

ב) ולדעת ר' יהודה פסח שני דוחה את הטומאה^[659], שנאמר: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[660], ואפילו בטומאה^[661], שכפי שפסח ראשון אין בטל לגמרי, אף פסח שני אין בטל לגמרי^[662], התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה, לא זכה, יעשנו בטומאה^[663].

להלכה פסקו ראשונים שפסח שני אינו דוחה את הטומאה^[664], שההלכה-כסתם-משנה* וכתנא קמא^[665], וביארו אחרונים שאפילו טומאת מת אינו דוחה^[666]. ואפילו נדחה מפסח ראשון מטעם אחר, כגון בדרך רחוקה, ובפסח שני הוא טמא, נדחה מפסח שני^[667].

לדעת הסוברים שבפסח ראשון יש גזרת-הכתוב* שטבול-יום* של טמא מת אין שוחטים עליו^[668], נסתפקו אחרונים אם גם בפסח שני נוהג דין זה, שגזירת הכתוב היא בראשון דוקא, או שכיוון שנדחה מראשון, אם כן נדחה אף משני, שמפני הטומאה דחיתיו מראשון לשני, וכי יחזור וייעשה בטומאה זו^[669].

השה

פסח הראשון נאמר בו: שה תמים זכר בן שנה^[670], והשני כיוצא בו^[671].

נא ומבושל

פסח הראשון נאמר בו: אל תאכלו ממנו נא ובשל^[672], והשני כיוצא בו^[673]. שנאמר בפסח שני: ועצם לא ישברו בו^[674], ובא לרבות איסור אכילת נא, שהוא מצוה שבגופו^[675], ולמעט לא תשחט על חמץ דם זבחי^[676].

צלי

פסח הראשון נאמר בו: כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו^[677], והשני כיוצא בו^[678].

על הלימוד לריבוי צלי אש, עי' לעיל^[679].

שחיטה על חמץ

פסח ראשון אינו נשחט על חמץ^[680], שאין שוחטים את הפסח ועדיין חמץ קיים^[681], שנאמר: לא תשחט על חמץ דם זבחי^[682], ופסח שני נשחט על חמץ^[683].

על הלימוד למעט איסור שחיטה על החמץ, עי' לעיל^[684].

לינה

פסח ראשון טעון לינה^[685], שלילה הראשון ילין בירושלים^[686], ובפסח שני נחלקו תנאים:

א) יש הסוברים שטעון לינה^[687], שנאמר: ופנית בבקר והלכת לאהליך^[688], לא יהיה פסח שני אלא כעצים ולבונה שטעונים - המביאים אותם - לינה^[689], שנאמר: ופנית, כל פינות - פניות^[690] - שאתה פונה מן הבוקר ואילך^[691]. וביארו אחרונים שלדעתם פסח שני רגל בפני עצמו, ולכן טעון לינה^[692].

ב) ויש מהתנאים סוברים שפסח שני אינו טעון לינה^[693], אלא הרי זה שוחט את פסחו בעזרה ויוצא ומספיד את אביו - מחוץ לחומת ירושלים^[694] - בבית-פאגי*^[695], שנאמר: ופנית בבקר והלכת לאהליך, ששת ימים תאכל מצות^[696], הנאכל לששה - שאוכלים עליו מצות שבעה ימים, ולשון הכתוב נקט^[697] - טעון לינה - לילה אחד בתוך העיר^[698] - שאין נאכל לששה אין טעון לינה^[699]. יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שאע"פ שכל המביא קרבן חייב לינה^[700], כיוון שפסח שני תשלומים של ראשון הוא - לסוברים כן^[701] - אינו צריך לינה אפילו יום אחד^[702], שגרע מקרבן עצים^[703]. ויש מהראשונים מפרשים, שלדעה זו, אין לימוד של כל פינות, ואין שום קרבן טעון לינה אלא של רגלים בלבד, וכל שכן עצים ולבונה^[704].

להלכה כתבו ראשונים שפסח שני אינו טעון לינה^[705], וביארו אחרונים שהוא ענין שהוא חוץ מגופו של פסח, שאינו נלמד מפסח ראשון^[706].

שחיטה על היחיד

לתנאים הסוברים שהשואת פסח שני לראשון במצוות שבגופו נלמד מועצם לא ישברו בו^[707], נצרך הכתוב: ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו^[708], ללמדנו שאין שוחטים פסח שני על היחיד שנדחה לו, לכן כתב: "יעשו"^[709] לשון רבים^[710], שכמה שאפשר לחזור - אחר טמא חבירו להמנותו עימו^[711] - מחזרים^[712], כגון לטמא אחד בשרץ*, שלא יוכל לעשות פסח ראשון^[713], וכיוון שחזרנו ולא מצאנו אחרים שיימנו איתו שוחטים על היחיד^[714].

להלכה השמיטו הראשונים דין זה^[715], שלדעתם אין הדברים אמורים אלא לסוברים שכך הדין בפסח ראשון^[716], ולהלכה אף בפסח ראשון שוחטים על היחיד^[717], אלא שדרך זירוז, משתדלים שלא יישחט פסח ראשון לכתחילה על היחיד, שהוא משובח יותר^[718].

על פסח שני שאינו נאכל אלא למנוייו, עי' להלן^[719]. על פסח ראשון, שנחלקו בו תנאים אם שוחטים בו על היחיד, ע"ע קרבן פסח.

זמן ההקרבה

זמן שחיטת פסח ראשון הוא אחר תמיד* של בין-הערבים*^[720], ובזמן שחיטת פסח שני, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים סוברים שזמנו אחר תמיד של בין הערבים, למרות עשה של השלמה^[721], שכתוב בפסח שני: בין הערבים^[722], כמו בפסח ראשון^[723], ועוד, שלא נזכר במשנה בדברים שבין ראשון לשני^[724]. ב) ויש מהראשונים שנסתפקו שמא דוקא פסח ראשון מאוחר לתמיד, שכן כתוב בו: בערב^[725], ובין הערבים^[726], ובתמיד לא נאמר אלא בין הערבים^[727], ופסח שני ותמיד, איזה מהם שירצה יקדם ויעשה בראש^[728], ולא נחשב במשנה בין הדברים שבין ראשון לשני, משום שתנא ושייר^[729]. ג) ויש מהאחרונים סוברים שהפסח קודם, משום עשה של השלמה^[730], וכתבו שמכל מקום, אם אירע ששחטו התמיד קודם, יקריב הפסח אח"כ כי עשה של כרת* דוחה עשה של השלמה^[731]. אכן לסוברים שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון אינו חייב כרת על השני^[732], נסתפקו אחרונים שאם עבר ואיחר אחר התמיד אפשר שאין מקריבים, כיוון שהוא עשה שאין בו כרת שאינו דוחה עשה של השלמה, אך אפשר שמכל מקום נקרא עשה שיש בו כרת שחמור, כיוון ששייך כרת בשגג או נאנס בראשון^[733].

אף לצד שפסח שני קרב קודם התמיד, כתבו אחרונים שאינו קרב עד אחר חצות*, שהיא מצוה שעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון^[734].

נשים

היתה חבורה שכולה נשים ועבדים, שהרשות בידם להקריב קרבן פסח - לסוברים כן^[735], וכן הלכה^[736] - צידדו אחרונים שאף לצד שפסח שני זמנו אחר תמיד של בין הערבים, פסח שני שלהן אין שוחטים אותו רק קודם התמיד, שכיוון שהוא רשות בודאי אינו דוחה עשה של השלמה^[737]. וכן אם היתה חבורה של טומטומים^[738] ואנדרוגינוסים^[739], שאינם חייבים אלא מספק^[740], בודאי אינו דוחה עשה של השלמה^[741].

למנויים

פסח ראשון אינו נאכל אלא למנוייו^[742], ופסח שני כיוצא בו^[743].

זמן אכילת הפסח

זמן אכילת פסח שני, כתבו אחרונים שתלוי במחלוקת תנאים בזמן אכילת פסח ראשון^[744] - אם הוא כל הלילה^[745], או עד חצות^[746] - ומכל מקום ודאי אינו אלא בלילה, כפי הדין בפסח ראשון, שהוא מצוה שעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון^[747].

נשחט שלא לשמו ולשם בעלים

פסח שני שנשחט שלא לשמו או שלא לשם בעלים פסול, כפי הדין בפסח ראשון^[748], שהוא מצוה שעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון^[749].

הקרבתו

דמו של פסח שני ניתן במתנה אחת, ואין בו סמיכה*, וטעון תנופת^[750] חזה ושוק, ונסכיו כשלמים*, כפי הדין בפסח ראשון^[751], שהם מצוות שבגוף ושעל הגוף, שאנו מרבים בפסח שני מפסח ראשון^[752].

איסור אכילה מן המנחה ולמעלה

איסור אכילה מן המנחה ולמעלה בערב-פסח* כדי שיוכל לאכול פסח ומצה לתיאבון^[753], תוקן אף לפסח שני^[754], שאפילו מצוות דרבן שבגוף הפסח נהגו גם בשני^[755].

זכר לגאולה

סיפור יציאת מצרים^[756] וארבע-כוסות* והסבה*, שהם זכר לגאולה, ואינם בגוף הפסח, אינם בפסח שני, שכל זה לא נוגע לקרבן פסח^[757].

פירוש טעמי פסח מצה ומרור

פירוש טעמי פסח מצה ומרור, שכל שלא אמרם בפסח לא יצא ידי חובתו^[758], שביארו ראשונים דהיינו חובת סיפור יציאת מצרים^[759], כתבו אחרונים שאינו נוהג בפסח שני, שכן אינו דין בגוף הפסח, אלא בסיפור יציאת מצרים^[760]. אכן בדעת ראשונים הסוברים שלא יצא ידי חובת פסח מצה ומרור^[761], הרי זה מצוה שבגופו, או על כל פני על גופו של פסח, שנוהג גם בפסח שני^[762].

חרוסת

חרֹסת* שמטבלים בה את המרור בפסח ראשון^[763], צידדו אחרונים שנוהג אף בפסח שני^[764]. שלדעת חכמים שהחרוסת אינה מובאת אלא משום "קפא"^[765], ודאי נוהג גם בשני, שלא חלוק לענין "קפא" ראשון משני^[766]. ואפילו לדעת ר' אלעזר ב"ר צדוק שהחרוסת מצוה^[767], זכר לתפוח^[768] וזכר לטיט^[769], ולכאורה אין זה חיוב רק בפסח ראשון^[770], צידדו אחרונים שנוהג אף בשני, שודאי אף הוא מודה למציאות שמועיל חרוסת ל"קפא", אלא שסובר שאפילו לא יקפיד על ה"קפא" או אם יכול להסירו ע"י דבר אחר, מכל מקום יש חיוב בחרוסת, ולכן אף לדעתו יש טיבול בחרוסת בפסח שני, משום "קפא"^[771]. אלא שלסוברים שגם המצה* טובל בחרוסת^[772], ודאי אין טובלים בפסח שני, כיוון שהטיבול אז אינו משום מצוה, רק משום "קפא", וזה לא שייך רק במרור^[773].

על השובע

פסח שני, כתבו אחרונים שנאכל על השובע, כמו פסח ראשון^[774], שהרי האכילה על השובע בפסח ראשון אינה נלמדת אלא מהכתוב בפסח שני: על מצות ומרֹרים יאכלהו^[775] - לסוברים כן^[776] - ואם כן ודאי אף פסח שני אינו נאכל אלא על השובע^[777]. ואף לסוברים שהלימוד הוא מהכתוב בפסח ראשון: צלי אש ומצות על מרֹרים יאכלהו^[778], מכל מקום הלימוד הוא מזה שכתוב בסוף: יאכלהו, בלשון יחיד, וזה נאמר אף בכתוב בפסח שני^[779]. וכן לסוברים שהטעם באכילת שובע הוא שמא יבוא לידי שבירת עצם^[780], שייך אף בפסח שני^[781]. ואף לדעת הסוברים שהטעם הוא משום שצריכים גדולה כדרך המלכים אוכלים^[782], הרי כתבו ראשונים שזה הטעם שהפסח אינו נאכל אלא צלי^[783], וא"כ אף פסח שני שאינו נאכל אלא צלי^[784], אינו נאכל אלא על השובע^[785]. ויש שהסתפקו שלטעם זה ייתכן שאינו שייך אלא בפסח ראשון^[786].

להלכה כתבו אחרונים בדעת ראשונים שפסח שני אינו נאכל על השובע^[787]. וביארו אחרונים שלדעתם מחלוקת תנאים בדבר, והדורשים הכתוב בפסח ראשון: ככל חֻקֹּתיו וככל משפטיו^[788], ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו, וככל משפטיו, אלו מצוות שעל גופו לשבעה למצה ולביעור חמץ^[789], סוברים שאכילת שובע היא מצוה שחוץ לגופו, ואינה נוהגת בפסח שני^[790], שטעם אכילת השובע הוא שצריכים גדולה כדרך המלכים אוכלים, וזה אינו שייך אלא בפסח ראשון^[791].

ובפסח שני לא כתוב אלא ככל חֻקת הפסח^[792], ואילו משפטים לא כתוב בו, לכן בפסח שני מצה וחמץ עימו בבית^[793].

הנידחים מחמת שחכמים העמידו דבריהם

כל הדברים שנידחים בגללם מפסח ראשון, משום שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת*^[794], כגון טמא מת שאירע שביעי שלו בי"ג ניסן שחל בשבת, שהעמידו חכמים דבריהם שאין מזין בשבת, אם אירע שביעי שלו בי"ג אייר שחל בשבת, נדחה מפסח שני^[795].

על גר שנתגייר בי"ד אייר, שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת* ונדחה מפסח שני, עי' לעיל: החייבים והפטורים מפסח שני^[796]. על מותר פסח שני, שצידדו אחרונים שהוא שלמים, כמו מותר פסח ראשון, ע"ע מותרות.

חינוך

נאנס הקטן* בראשון ולא עשה פסח, כתבו אחרונים שמחלוקת ראשונים בדבר: שיש מהראשונים סוברים שחייבים בחנוך* קטן בפסח שני^[797]. ויש מהראשונים סוברים שפטורים מחינוך קטן בפסח שני^[798], והם מפרשים אותה ששנינו: יוסף הכהן העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה^[799], שהחזירוהו מפני שבניו קטנים היו, ואין עלייתם חובה אלא בפסח ראשון שהכל חייבים בראיה*, אבל לא בפסח שני^[800].

בזמן הזה

מצות שחיטת פסח שני^[801] אינו נוהג אלא בזמן הבית^[802], והוא הדין מצות אכילתו^[803].

תחנון

בי"ד אייר - יום שחיטת פסח שני^[804] - יש נחלקו המנהגים באמירת תחנון*:

א) יש הנוהגים לומר תחנון^[805], שאף שהקריבו פסח, יחידים היו^[806]. ועוד, שבמגילת-תענית* נמנה בימים שאין להספיד בהם^[807], ולהלכה בטלה מגילת תענית^[808].

ב) ויש הנוהגים שלא לומר תחנון^[809], שהוא יום טוב של דבריהם^[810], שראוי לשמוח בו ובמעלתו משום הקרבת פסח שני שהיתה נעשית בזמן שבית המקדש היה קיים^[811]. ואע"פ שבטלה מגילת תענית, הטעמים שבגללם בטלה^[812], אינם אלא בימים שתוקנו מחמת נס, מה שאין כאן פסח שני שהוא לזיכרון שהטמאים - ושאר מי - שלא עשו פסח ראשון עושים השני^[813].

מהנוהגים שלא לומר תחנון בי"ד אייר, יש הנוהגים שלא לומר אף במנחה של י"ג אייר^[814]. ויש הנוהגים לאומרו במנחה של י"ג אייר^[815].

בט"ו אייר - שבלילו היו אוכלים פסח שני^[816] - נוהגים לומר תחנון^[817]. ויש מהנוהגים שלא לומר תחנון בי"ד אייר, הנוהגים - בחוץ-לארץ* - שלא לומר תחנון אף בט"ו אייר^[818], משום ספיקא דיומא, שאע"פ שבקיאים בקביעות הירח, יש לחוש שמא יזלזלו ביום-טוב-שני-של-גליות*, של שמיני של פסח, אע"פ שאינו בו ביום, ואין הספק נמשך מפסח ועד עכשיו, שהוא תלוי בקביעות חודש אייר*^[819].

לנוהגים לומר "אל ארך אפים" ו"למנצח"^[820] אף בחלק מהימים שאין אומרים בהם תחנון^[821], אומרים בי"ד אייר אל ארך אפים ולמנצח^[822].

בה"ב

כשחל תענית בה"ב* בי"ד אייר, מתענים בו^[823]. ויש שכתבו שאין להתענות בו^[824], שאע"פ שבטלה מגילת-תענית*, מכל מקום אינו רק מה שהוא זכר - לניסים בהם ניצלנו - מהצרות, מה שאין כן בפסח שני^[825], ובמגילת תענית כתוב שאין להספיד בו^[826], ואם כן אסור להתענות בו^[827], אבל מותר לומר סליחות*^[828]. וכן בארץ-ישראל* הנהיגו שהמתענים בה"ב* אין מתענים בי"ד אייר^[829] ואין מתענים אלא ב' תעניות^[830], והיחידים המחמירים מתענים עד חצות, או שמשלימים התענית ביום מחר^[831]. ואע"פ שאין מתענים בו, מכל מקום בשבת שמברכים בה"ב, מברכים גם כן בנוסח הרגיל "לכל מי שיקבל עליו תענית שני וחמישי ושני"^[832].

על תענית ומספד בי"ד באייר*, יום שחיטת פסח שני, ע"ע אייר^[833].

הערות שוליים