אנציקלופדיה תלמודית:צאן ברזל

הגדרת הערך - ממון חכור, שקיבל החוכר אחריות על הממון.

גדרו

מהותו

ממון שהתקבל מבעליו לזמן מסוים לצורך יצירת פירות, או לצורך שימוש, ומקבל הממון מקבל על עצמו אחריות שהפחת יהיה לו, כלומר שישלם לבעליו את פחת הממון שיתהווה בזמן שהממון ברשותו, וכן ניתן לו שאם יותיר הממון יותיר לו, כלומר שיזכה ברווח הממון שיתהווה בזמן שהממון ברשותו, חשוב צאן ברזל^[1]. בשעת קבלת הממון, שׁמים את ערכו של הממון, ואם נתחייב באחריות משלם כפי אותה שומה^[2]. ונהגו ליתן שכר קצוב כל חודש^[3], או מעות כפי שעור חלקו בריוח^[4], אבל אין לבעלים חלק ברווח עצמו^[5]. ממון זה נקרא "צאן ברזל", מפני שאותו ממון מתקיים לבעליו ואינו פוחת לו כברזל שהוא קשה ואינו נפסד^[6]. ומפני שרוב מקבלי צאן היו רגילים לקבל את הצאן באחריות, לכך קרוי "צאן ברזל"^[7], ויש שפירשו, שקרוי "צאן" מפני שהמקבל אוכל פירות הממון, כצאנו שחולבו וגוזזו^[8]. על פקדון, שהנפקד מקבל עליו אחריות, עי' להלן^[9]. על אופני עיסקאות נוספות הקרויות צאן ברזל, עי' להלן^[10].

ערך זה עוסק בנכס שאדם לוקח מחבירו לצורך יצירת פירות או לצורך שימוש ומקבל עליו אחריות, על נכסים שאשה מכניסה לבעלה לשימושו ולהפקת פירות, ומקבל הבעל עליהם אחריות, ועל חילוקים בינהם לשאר צאן ברזל, ע"ע נכסי צאן ברזל^[11].

הפחת שמקבל עליו

פחת הממון שמקבל עליו המקבל צאן ברזל, יש שסוברים, שמקבל עליו לשלם על פחת שאינו ראוי לשימוש, וכן על בלאי וירידת ערך^[12], ויש שסוברים, שגם כשלא קיבל על עצמו לשלם על בלאי וירידת ערך אלא רק על פחת שאינו ראוי לשימוש – כלומר שאינו ראוי עוד לעשות מעין מלאכתו הראשונה^[13] - קרוי צאן ברזל^[14]. ויש שסוברים, שנחלקו אמוראים בדבר: לדעת אביי גם כשקיבל על עצמו לשלם רק על פחת כשאינו ראוי לשימוש קרוי צאן ברזל, ולדעת רבא אינו קרוי צאן ברזל אלא אם מקבל על עצמו לשלם גם על בלאי ועל ירידת ערך^[15]. על החילוקים בין שני אופני צאן ברזל אלו עי' לקמן^[16]. קיבל עליו רק מקצת מההפסדים, כגון שלא קיבל עליו אלא פחת שנתהווה כדרכו, כגון מיתה, אבל פחת שנתהווה מחמת מאורע כגון מחמת ליסטים, או הוזלה, יש מהראשונים שכתבו שנחלקו אמוראים בדבר: לדעת אביי קרוי צאן ברזל, ולדעת רבא אינו קרוי צאן ברזל^[17]. על החילוקים בין שני אופני צאן ברזל אלו עי' לקמן^[18]. לא קיבל עליו המקבל אחריות מיתה וירידת ערך, יש מהראשונים שכתבו שנחלקו אמוראים בדבר: לדעת אביי קרוי צאן ברזל, ולדעת רבא אינו קרוי צאן ברזל^[19].

הרווח שזוכה בו

כנגד קבלת הפחת זוכה המקבל ברווח הבא מאליו^[20], שכן נהגו, לפי שכל שקיבלם באחריות חשוב הממון ברשותו^[21], וכמכר הוא^[22]. ולכך, צאן ברזל שמקבל עליו אחריות לשלם על פחת שאינו ראוי לשימוש וכן על בלאי וירידת ערך, כנגדם זוכה בהתרבות הממון, כגון ולדות וגיזות של הבהמה^[23], ובגדילת הממון, כגון גדילת בהמה^[24], ובעליית הערך של הממון^[25]. צאן ברזל שקיבל עליו רק אחריות על פחת שאינו ראוי לשימוש, ולא אחריות בלאי וירידת ערך, שקרוי צאן ברזל לסוברים כן^[26], אינו זוכה בגדילת ועליית ערך הממון^[27], אלא רק בהתרבות הממון^[28]. צאן ברזל שלא קיבל עליו אחריות מיתה וירידת ערך, שקרוי צאן ברזל לסוברים כן^[29], גם בהתרבות הממון אינו זוכה, ורק פירות הממון שלו^[30]. צאן ברזל שקיבל עליו רק מקצת מההפסדים, כגון שלא קיבל עליו הפסדים שאירעו מחמת ליסטים, שקרוי צאן ברזל לסוברים כן^[31], אינו זוכה בכל הרווח, אלא חולק ברווח עם הנותן^[32]. על המקבל אחריות ממון ואינו זוכה ברווחו, ועל דינו, עי' להלן^[33].

העמדת ולד תחת אם

פעמים שהמקבל בהמה ב"צאן ברזל", מעמיד את ולדותיה במקום אמה, שאם תמות אמה יהיו ולדותיה צאן ברזל במקומה עד סיום זמן שקבעו בינהם^[34], כשמתה האם, חשוב הולד צאן ברזל במקום אמו^[35], ויש שסוברים, שכל שלא עשו קנין אינו מועיל, שאינו נעשה צאן ברזל בדיבור בלבד^[36], על תפיסת הולד בחובו, שמועיל כשהעמיד את הולד במקום האם, אף לדעתם, עי' להלן^[37].

קנינו בממון

זכותו

צאן ברזל, ניתן למקבל לפירות ולא שיהיה הגוף קנוי לו^[38], ואין דעתו של הנותן למוכרו לו^[39], אלא רק שיהיה האחריו עליו^[40], וכשהממון קיים בעינו בסוף הזמן - ולא הוכחש או הוזל^[41] - תביעת הבעלים היא על גוף הממון ולא על דמיו^[42], ולכך אין למקבל זכות לכלותו^[43], או למוכרו^[44]. על ירושה, עי' להלן^[45]. על זכותו של המקבל לסלק בדמים כשתובע הבעלים את גוף הממון בסיום הזמן, עי' להלן^[46].

רשותו

צאן ברזל, חשוב ברשותו של המקבל^[47], מפני שקבל עליו אחריות על פחת של כחש וזול^[48], ולכך בסיום הזמן אין הממון חוזר מאליו לרשות נותן, אלא חשוב מחוסר גוביינא עד שיגבנו בבית דין^[49], וצריך הנותן לקנותו מחדש^[50], הנכס משועבד לכך שיחזור לרשות נותן בסיום הזמן^[51], ואף על פי שבכוחו של הבעלים לתפוס הממון בחובו^[52], חשוב שיצא מרשות הבעלים לגמרי^[53]. צאן ברזל אף על פי שחשוב של המקבל כל זמן שהממון ברשותו^[54], אינו שלו לחלוטין^[55], מפני שעומד הממון לחזור לבעליו בסיום הזמן^[56], ואפילו שיכול המקבל לעכב הממון אצלו ולתת דמים, לסוברים כן^[57], אינו עומד לכך, שמן הסתם תובע הבעלים את הממון עצמו שיחזור אליו^[58]. רצה המקבל ליתן את דמי הממון ולא להחזיר את הממון לבעליו, יש ראשונים בדעת אמוראים שסוברים, שהדין עמו^[59], מפני שהממון שלו^[60]. ויש ראשונים שסוברים, שהממון חוזר לבעליו^[61], אפילו שהממון שלו, שמפני שנתנו לזמן מסוים, חשוב כאילו התנה על חזרת הממון בסוף הזמן, ומחמת התנאי יש זכות לבעלים בחזרת הממון^[62]. ולדעת הכל, כשלא נותן דמים, אינו יכול לעכב הממון לעצמו^[63]. על עיכוב הממון לעצמו בנכסי-צאן-ברזל, ע"ע^[64].

בעלותו

צאן ברזל, שחשוב של המקבל לא לחלוטין^[65], נחלקו ראשונים ואחרונים אם הנותן חשוב בעלים על הממון או המקבל חשוב בעלים על הממון למקצת דינים התלוים בבעליו של הממון, שיש שסוברים, שמאחר שאינו יכול להוציאו בהוצאה, ומחזירו לבעליו בסיום הזמן^[66], אין למקבל בגוף הממון כלום^[67], והנותן חשוב בעליו^[68], ויש שסוברים שהמקבל חשוב בעליו של הממון^[69], ויש שסוברים, שחשוב ממונו של המקבל אלא שיש לנותן בו חלק^[70]. שמצינו לענין איסור שביתת בהמתו בשבת*, שנחלקו ראשונים: יש שסוברים שחשוב הנותן כבעלים לענין שביתת בהמתו, מאחר שאין המקבל יכול למוכרו^[71], ולכך אינו חשוב כשלו^[72], ויש שסוברים שחשוב המקבל בעליו, ולכך כשהמקבל גוי, אין הנותן מצווה על שביתת בהמה זו^[73]. ויש שסוברים בדעת ראשונים, שמדרבנן הנותן מצווה על שביתת בהמה זו, מפני ששמו עליה^[74]. וכן מצינו לענין בכור-בהמה-טהורה* ולענין זרוע-ולחיים-וקבה* שנחלקו ראשונים: יש שסוברים שחשוב הנותן בעליו, ולכך אם היה הנותן גוי - שבעלותו על הבהמה פוטרת מבכורה^[75], ומזרוע ולחיים וקבה^[76] - פטור מבכורה^[77], ומזרוע ולחיים וקבה^[78], ויש שסוברים שחשוב המקבל בעליו, אלא שאם היה הנותן גוי, פטור מטעם אחר^[79], על טעם פטורו עי' להלן^[80], ויש שסוברים, שחשוב שיש לנותן חלק בממון עם המקבל^[81], על הסוברים, שפעמים חשוב שיש לנותן חלק בממון, מטעם אחר, עי' להלן^[82]. וכן מצינו שיש שסוברים, שלענין הבאת ביכורים* חשוב הנותן בעליו^[83], וכן לענין לקנות בו קרקע ולקדש בו אשה, חשוב הנותן בעליו של הממון^[84]. וכן מצינו יש שסוברים, שלענין חיוב ציצית* שאינו חייב אלא בציצית שלו^[85], ולצאת ידי חובת ארבעה-מינים* שאינו יוצא אלא בממון שלו^[86], כתבו אחרונים שחשוב ממון של המקבל^[87]. צאן ברזל, חשוב הממון כמלווה אצל המקבל ולא כפקדון^[88], מפני שברשות מקבל הוא^[89], ולפיכך הקוצץ עליו ריבית*, חשוב ריבית מהתורה^[90]. והמלווה צאן ברזל לחבירו בריבית, חשוב ריבית מהתורה^[91]. וכן מצינו שחשוב קינינו של המקבל לענין אכילת תרומה*, ולפיכך כהן שקיבל צאן ברזל ישראל מאכילה בתרומה, וישראל שקיבל צאן ברזל מישראל אינה מאכילה תרומה^[92], ולדעת בר קפרא שבירושלמי, בין כהן שקיבל מישראל, ובין ישראל שקיבל מכהן, אינו מאכילה בתרומה, לפי שיש לשניהם חלק בבהמה לדעתם^[93], ובהמה שישראל וכהן שותפים בה אינה מאכילה בתרומה^[94]. עבד צאן ברזל, חשוב קינינו של המקבל, לענין שיחשב המקבל כאדון שאם יוציא לו שן או עין יצא לחירות^[95], ואינו חשוב קינינו של הנותן, לענין שיחשב הנותן כאדון להוציאו לחירות אם הוציא לו שן ועין^[96]. הוקדש בידי המקבל, מועיל ההקדש^[97], שמאחר שהוא ברשותו של המקבל, ואין לבעלים אלא שיעבוד לגבותו^[98], הקדש מפקיע מידי שיעבוד^[99]. עבד צאן ברזל שניתן למקבל הדר בחוץ לארץ, נסתפק רב ירמיה, אם יחשב הנותן כמוכר עבדו לחוץ לארץ, שקנסו חכמים שיצא העבד לחירות^[100], או כיוון שאין גופו קנוי למקבל אלא לפירות^[101], לא נחשב כמכור לו^[102].

ירושה

צאן ברזל ניתן בירושה ליורשי המקבל, ויורשים את זכותו בממון^[103], וחשוב ברשותם כשאר צאן ברזל^[104], אף על פי שאין על גופם חיוב לשלם את האחריות^[105]. וחייבים רק על גניבה ואבידה^[106], מאחר שהממון ברשותם ומחוסר גוביינא^[107].

מקצת אחריות

צאן ברזל שקיבל עליו רק אחריות של איבוד הממון ולא אחריות כחש והוזלה, שקרוי צאן ברזל לסוברים כן^[108], אינו חשוב ברשותו של המקבל^[109]. וכן אם קיבל עליו מקצת מההפסדים, כגון הפסד הבא מאליו ולא הפסד מחמת מאורע, שקרוי צאן ברזל לסוברים כן^[110], אינו חשוב לגמרי ברשותו של המקבל, ולכך אינו חשוב כמלווה*^[111].

כשאינו זוכה ברווח

ממון שמקבל עליו אחריות שישלם הפחת ולא ניתן לו שיזכה ברווח, כגון פקדון, שקבל עליו אחריות שישלם לבעליו את הפחת שיפחת הממון ולא ניתן לו שיזכה ברווח, אינו כצאן ברזל החשוב ברשותו של המקבל^[112], אלא הרי הוא כשומר* המתנה להתחייב באחריות^[113]. וכן ממון שכור שמקבל עליו אחריות שישלם את הפחת, ואינו זוכה בהותרה של היוקר או הגדילה, אינו חשוב צאן ברזל^[114], ודינו כשומר*, כגון שאם אבד חייב שבועה^[115], ואינו כשאר צאן ברזל שיכול לעכב הממון לעצמו, לסוברים כן^[116], אלא מחזירנו לבעליו בסוף הזמן^[117], וכשמחזירו אינו צריך להקנותו מחדש כשאר צאן ברזל^[118], ואין המקבל מצווה על שביתת בהמה זו בשבת* כשאר צאן ברזל^[119], ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שממון שכור שמקבל השוכר אחריות, חשוב הממון כמלווה הנמצא ברשותו^[120]. וכן ממון שניתן לו על מנת שיסחור בו לבעליו או ישביחנו לו או יטפל בו עבורו, וקבל עליו אחריות שישלם לבעליו את הפחת שיפחת הממון ולא ניתן לו שיזכה ברווח, אינו חשוב כצאן ברזל החשוב ברשותו של המקבל, אלא הרי הוא כשלוחו של בעל הממון, וחיובו כשומר* המתנה להתחייב באחריות^[121]. ולפיכך אין הממון חשוב כמלווה אצלו כשאר צאן ברזל^[122], שהיכן מצינו הלואה שאין הנאה למקבל וכל ההנאה לנותן^[123], ויש ראשונים שסוברים, שגם כשאינו זוכה ברווח חשוב צאן ברזל^[124]. ולענין אכילת תרומה*, יש שסוברים, שהחייב באחריות הפחת אף על פי שאינו זוכה ברווח, חשוב קנין כספו להאכיל בתרומה, דמאחר שאחריות כחש הבהמה עליו, חשובה הבהמה קינינו לענין האכלתה^[125]. על דינה של עסקא שקבל עליה אחריות, עי' להלן^[126]. על סוג עסקא שמצינו בראשונים שחשובה צאן ברזל, עי' להלן^[127]. על פקדון, שקיבל עליו הנפקד אחריות הפסד איבוד הממון, ולא קיבל עליו אחריות הכחש והזול, שחשוב כשלו למקצת דינים, ע"ע אחריות^[128].

תפיסה

הנותן זכאי לתפוס את הממון בחובו^[129], אף מיורשי המקבל^[130] - ואינו כשאר מטלטלין של בעל-חוב* שאינם נגבים מיורשיו^[131] - ואינו יכול לסלק החוב במטלטלים אחרים, כדין אפותיקי* מפורש^[132], בין בחוב שנוצר מחמת האחריות אם פחת הממון^[133], ובין בחוב שנוצר כשלא שילם לו שכרו שהתחייב לו^[134], כאדם המשכיר ביתו לחבירו שאם לא יתן לו שכרו מוציאו מהבית^[135]. וכשם שזכאי לתפוס בהמת צאן ברזל בחובו, כך זכאי לתפוס את ולדותיה^[136], ונחלקו תנאים ואמוראים בדבר: לדעת תנא קמא, ורב הונא בדעתו, זכאי לתפוס את הולדות שהם דור ראשון לצאן ברזל ולא ולדי הולדות שהם דור שני, ולרב יהודה בדעתו, זכאי לתפוס גם ולדות דור שני לצאן הברזל, ולא ולדות דור שלישי, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, זכאי לתפוס ולדות מכל הדורות^[137]. יש שפסקו הלכה כתנא קמא לדעת רב הונא^[138], ויש שפסקו שהדבר ספק אם הלכה כרב הונא או כרב יהודה^[139]. העמיד את הולד תחת אמו, שיחשב הולד צאן ברזל כאמו^[140], לדעת רב הונא מועילה העמדה זו שיוכל לתפוס דור נוסף של ממון צאן ברזל, ולדעת רב יהודה אין מועיל העמדה זו לענין שיוכל לתפוס דור נוסף^[141]. ומפני שיש לבעלים זכות לתפוס הולדות בחובו, חשוב שיש לו חלק בולדות^[142], ואינו חשוב רק כאפותיקי*, אלא חשוב שלא יצאו הולדות מרשות הנותן ולא הסתלק לגמרי מהממון^[143], ולדעתם פטור הולד מן מהבכורה, לדעת הסוברים ששותפות גוי פוטרת^[144].

בתורת עסקא

בעסקא החוזרת לבעלים

עסקא* – כלומר שזה נותן ממון וזה מתעסק בו להשביחו, שמחצה חשוב מלוה אצל המתעסק, ומחצה חשוב פקדון, ולאחר שהושבח חולקים את הממון^[145] - שקבל המתעסק אחריות על חלק הפקדון השייך לנותן, נראה מדברי ראשונים, שאינו חשוב כ"צאן ברזל"^[146], שהרי זה כפקדון שקיבל עליו אחריות שאינו חשוב צאן ברזל^[147]. ויש אחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שאף זה קרוי "צאן ברזל"^[148], אלא שאין דינו כשאר צאן ברזל החשוב ברשות מקבל^[149], ואינו חשוב מלווה, ואף על פי כן אסרוהו חכמים משום איסור ריבית, לפי שהנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד^[150], שלדעתם אסור מדרבנן משום ריבית גם בדבר שאינו מלוה^[151].

בעסקא שאינה חוזרת לבעלים

מצינו עסקא* שחשובה "צאן ברזל" לדעת מקצת ראשונים, על ידי ששמים ממון בדמים שיתחייב המקבל לשלם אותם כנגד קבלת הממון, והתנו שהדמים ימתינו אצל המקבל זמן מסוים, ובכך יחשב אותו הממון כניתן תוך אותו הזמן בעסקא, ויחלקו בשבח^[152]. וחשוב עסקא זו "צאן ברזל" שכשהופסד הממון אין הנותן נפסד אלא המקבל^[153]. אם דמי הממון לא שולמו לבסוף, זכותו של הנותן לתפוס את הממון הניתן במקום הדמים^[154]. למסקנת הגמרא לדעתם, חשוב ממון העסקא ברשות המקבל כבר מתחילה תמורת הדמים שהתחייב, אפילו שעדיין לא שילם את דמי הממון^[155], ואף על פי שזכותו של המוכר לתפוס את הממון אם לא מקבל דמים לבסוף, אינו חשוב ברשות בעלים כל זמן שלא נתן את הדמים^[156], אלא חשוב כמשכון*^[157]. ואף על פי שחשוב הממון ברשות המקבל, יש לנותן בה כוח מחמת זכותו לתפוס^[158], ולכך בהמה שנתנה גוי בעיסקה זו, וילדה בכור-בהמה-טהורה*, חשוב שיש לגוי בה חלק, ולדעת הסוברים ששותפות גוי פוטרת מבכורה^[159], ולדה פטור מבכורה^[160].

הערות שוליים