אנציקלופדיה תלמודית:סמיכה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־20:38, 14 ביולי 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - סמיכת ידים על ראש הקרבן מצות סמיכה על ראש הקרבן, נוהגת בחלק מהקרבנות, יש מ...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - סמיכת ידים על ראש הקרבן

מצות סמיכה על ראש הקרבן, נוהגת בחלק מהקרבנות, יש מהם שנאמרה בהם סמיכה בתורה בפירוש, ויש מהם שנלמדו מדרשה, ויש מהקרבנות שאין סומכים עליהם, על הבדלים אלו, ועל השיטות השונות בקרבנות שונים, עי' להלן: הקרבנות.

על סמיכה שסמכו ישראל על הלויים בזמן חינוכם, ועל המחלוקת בגדר סמיכה זו, אם היא כסמיכת קרבנות או כסמיכת חכמים, ע"ע לוי: חנוכו לעבודה[1].

על דין סמיכת ידיים על ראשו של המגדף, ע"ע מגדף: סדר דינו והמתתו.

המצוה

מהות המצוה

בטעם המצוה ומהותה, נאמרו כמה הסברים: א) יש מהראשונים סוברים שהסמיכה היא מענייני התשובה[2], כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים על ידי מחשבה ודבור ומעשה, צוה ה' כי כאשר יחטא יביא קרבן, ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה[3]. ב) ויש מהראשונים שכתבו שהיא כדי להזמין עצמו להקרבת הקרבן, שכך מנהג בני אדם כשרוצים להתחיל ולהתעסק בשום מעשה היו מזמינים עצמם לעשותו בענין הנחת יד עליו[4]. ג) ויש שכתבו שהסמיכה היא להאציל את החטא על הקרבן[5], וכמו שנאמר בסמיכת שעיר-המשתלח*, והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר[6], ויש מהראשונים סוברים, שדוקא שעיר המשתלח שאינו קרב על המזבח ואינו מכפר ולא מרצה, סמיכתו היא כדי שיהיה נושא את עוונות בני ישראל, אבל שאר קרבנות שהם קרבים על המזבח והם מרצים ומכפרים, אינם נושאים עליהם את העוון[7].

גדר המצווה

בגדר המצוה, כתבו אחרונים, שאף על פי שאינה מעכבת את את הכפרה[8], היא מהכשר ותיקון הקרבן[9], ויש סוברים, שמלבד שיש בה הכשר לקרבן, יש בה גדר נוסף, שהיא חשובה מצוה בפני עצמה[10]. על ההבדלים בדין אם סמיכה היא מצוה בפני עצמה או שהיא מהכשר הקרבן, עי' להלן[11].

אינה מעכבת

שנינו, שסמיכה "שיירי מצוה" היא[12], שאינה מעכבת את כפרת הקרבן[13], ובתורת כהנים דרשו מהכתוב בקרבן עולה, וסמך, ונרצה[14], מה תלמוד לומר "ונרצה", הלא אין כפרה אלא בדם, אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה - שלא חש להחשיבה ולא סמך[15] - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר[16], ובתלמוד נחלקו רבא ורב הונא בר יהודה מהו לא כיפר וכיפר, רבא פירש, שכאשר לא סמך על העולה היא הוא כיפר דוקא על מצוות עשה שעבר עליהן קודם שנשחטה, אבל על מצות סמיכה שעבר עליה לא כיפר, לפי שהעולה אינה מכפרת על עשה שלאחר שחיטה, לסוברים כן[17], וכל זמן שלא שחט הוא עומד בחיובו לסמוך[18], ועד שישחוט אינו עובר על מצות סמיכה[19]. ורב הונא בר יהודה פירש, כיפר האדם - מעבירות שבידו, שעיקר כפרה בדם היא[20] - ולא כיפר כלפי שמים[21], לעשות נחת רוח לקונו, שלא עשה מצוה מן המובחר[22]. וסמיכת שעיר-המשתלח* ביום הכפורים, יש מהאחרונים שכתבו, שלסוברים שוידוי מעכב בו[23], אף הסמיכה מעכבת, לפי שהסמיכה יש בה צורך לוידוי, שבלא הסמיכה אין זה וידוי על השעיר[24].

הקרבה בלא סמיכה

השולח ממדינת הים קרבנות החייבים בסמיכה, אין מקריבים אותם[25], לפי שהסמיכה היא דוקא על ידי הבעלים עצמם ולא על ידי בנו או שלוחו[26], ונחלקו ראשונים בגדר דין זה: יש סוברים, דהיינו שאף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כאשר אי אפשר לסמוך על הקרבן, אומרים בו כל-שאינו-ראוי-לבילה-בילה-מעכבת-בו*, והסמיכה מעכבת[27], וטמא שאינו יכול להכנס לעזרה, ומשלח קרבנותיו ומקריבים אותם בלא סמיכה[28], וכן ערל* שמשלח קרבנותיו[29] - לסוברים שאינו יכול להכנס לעזרה[30] - היינו דוקא בקרבנות שאינם טעונים סמיכה[31]. ויש סוברים שטעם הדבר שהמשלח קרבנותיו אין מקריבים אותם, מפני שלכתחילה אסור לבטל מהקרבן מצות סמיכה[32], וממתינים לו עד שיבוא ויסמוך עליהם[33], אבל ערל וטמא, שמשלחים קרבנותיהם, כיון שאי אפשר להם בסמיכה, אינה מעכבת[34], ולדעה זו, יש מהראשונים שסוברים שערל וטמא יכולים לשלוח קרבנותיהם דוקא כשאינם יכולים לטהר את עצמם, וכגון בערל שמתו אחיו מחמת מילה ואינו יכול למול, וכן טמא שהוא זב* או מצרע* ואין רפואתו תלויה בעצמו, או אף במקרה שיכולים להיטהר לאחר זמן אלא שאם ימתינו כדי לסמוך יעברו עליו בבל-תאחר*, אבל כשיכולים להטהר אין להם להקריב בלא סמיכה[35]. ובטעם הדבר שלדעה זו אין אומרים בערל וטמא כל שאינו ראוי לסמיכה סמיכה מעכבת בו, ע"ע כל שאינו ראוי לבילה: הדינים בהם נוהג הכלל[36]. על טומטום*, שבמקרה שהוא חשוב ספק אשה, אינו יכול להביא עולת-ראיה* ולהתנות שאם אשה הוא תהיה עולת נדבה, מפני שאשה אסור לה לסמוך, לסוברים כן[37], ואין לו להביא באופן שיבטל מצוות סמיכה, ע"ע טומטום: במצוות[38]. על שני מצורעים שנתערבו אשמיהם, שמותר להם להקריבם מספק בלא סמיכה כדי שיהיו מותרים בקדשים, ע"ע טהרת מצורע: ספק מצורע[39].

שלא במקום מצוה

על כך שסמיכה על הקרבן בזמן שאינה מצוה, היא אסורה משום עבודה בקדשים, לפי שהסמיכה היא בכל כוחו[40], ע"ע גיזה ועבודה: העבודה[41]. על מקרים שהסמיכה היא מדרבנן, אם סומך בכל כוחו, עי' להלן: גדרה[42].

המצווים בסמיכה: ישראל

סמיכה נוהגת, בכהנים לויים וישראלים, וגרים, ועבדים משוחררים, וחלל, ונתין, וממזר, סריס אדם, סריס חמה, פצוע דכה, וכרות שפכה[43]. ואינה נוהגת בגוים[44], שנאמר, דבר אל בני ישראל[45], בני ישראל סומכים, ואין הגוים סומכים[46]. והטעם שהקפידה תורה על סמיכת גוי, כתבו ראשונים, מפני שבשעת סמיכה צריך להתודות[47], וגוי אינו בר כפרה[48]. וגוי שרוצה לסמוך על קרבנו, אף על פי שאינו מצווה בדבר, יש מהאחרונים שכתבו, שאף לסוברים שסמיכה במקום שאינה מצוה היא חשובה כעבודה בקדשים, גוי אינו מצווה שאינו מצווה באיסור זה, אין מונעים ממנו לסמוך[49], ויש חולקים, שאין רשות בידו לסמוך, שמאחר ואינו מצווה לסמוך יש בדבר בזיון קדשים[50]. גוי שהפריש קרבן ונתגייר, יש שכתבו שאינו סומך עליו, מפני שהקרבן עצמו הוא קרבן גויים, ופטור מסמיכה[51], ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שחולקים, שכאשר בעל הקרבן הוא ישראל, סומך עליו[52].

חרש שוטה וקטן

חרש-שוטה-וקטן* - כגון שירשו קרבן מאביהם[53] - אינם סומכים[54], מפני שאין בהם דעת[55]. ונחלקו אחרונים בדבר, יש סוברים, דהיינו שאינם מצווים בסמיכה כמו שפטורים משאר המצוות[56], ויש סוברים, שכיון שאין בהם דעת קרבנם פטור מסמיכה, ואפילו בן דעת אינו סומך עליו, ולפיכך חרש שוטה וקטן שהם מחוסרי כפרה, אף על פי שאחרים מקריבים עליהם את קרבנם[57], אין סומכים עליו[58], וכן קטן שהוא מופלא-הסמוך-לאיש*, שהקדיש קרבן, לסוברים שמועיל מן התורה[59], קרבנו פטור מסמיכה, ואפילו כשנעשה גדול אינו סומך עליו[60]. בקטן שהגיע לחנוך* - לסוברים שקטן אינו סומך מפני שפטור מן המצוות - יש מהאחרונים שכתבו שמצוה לחנכו לסמוך[61], ואף על פי שכאשר אינו מחוייב בסמיכה היא חשובה כעבודה בקדשים, לסוברים כן[62], מותר להאכיל איסור לקטן לצורך מצות חינוך, לסוברים כן[63]. אבל דעת ראשונים שאין מחנכים את הקטן לסמוך[64], ויש מהאחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שההיתר להאכיל איסור לקטן לצורך מצוה הוא דוקא באיסורים שאינם אלא "איסור גברא", אבל איסור עבודה בקדשים יש בו אף "איסור חפצא", שהעבודה היא בזיון לקרבן, ואם כן אסור לנו לגרום שהקטן יעבוד בקדשים אף על פי שהוא לצורך מצוה[65].

אשה

אשה אינה סומכת[66], שנאמר, דבר אל בני ישראל, וסמך[67], בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות[68]. וזה שהכתוב הוצרך למעט אשה, אף על פי שסמיכה אינה אלא ביום[69], ודבר שמצוותו ביום חשוב מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה[70], נאמרו כמה דרכים בדבר: א) יש סוברים שסמיכה אינה חשובה מצוה שהזמן גרמא[71], ומפני שדוקא מצוות שהזמן גורם להן חיוב גמור, וכשבא זמנן חייב לקיימן הן חשובות שהזמן גרמא, אבל סמיכה שאינה חובה מצד הזמן אלא היא להכשר הקרבן כדי שיעלה לרצון, אינה חשובה שהזמן גרמא[72], או, מפני שחיוב הסמיכה אינו פוסק בלילה ונשאר בעינו עד שחיטת הקרבן, אלא שהלילה אינו ראוי לקיום המצוה, ואינו כמצוות ציצית ותפילין שלסוברים שחיובם דוקא ביום שהן חשובות מצוות שהזמן גרמא[73], שבהן בכל יום מתחדש חיוב נוסף[74], או, זה שהסמיכה היא ביום אינו אלא מפני שצריך להתכיפה לשחיטה, לסוברים כן[75], ולפיכך אף הלילה חשוב ראוי לסמיכה[76]. ב) ויש סוברים שסמיכה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ואף על פי כן הוצרך הכתוב למעט נשים[77], וטעם הדבר, יש שכתבו כדי שלא נלמד סמיכה משחיטה, כיון שנשים כשרות לשחיטת הקרבן[78], ויש שכתבו, כדי שלא נאמר, כיון שסמיכה היא צורך קרבן וכפרה, הן חייבות בה אף על פי שהזמן גרמא[79], או, כיוון שעיקר הקרבת הקרבן תלויה בזמן שהרי אינה אלא ביום, ואף על פי כן נשים מצוות בו, ממילא הן היו חייבות אף בכל מצוות הקרבן[80]. ג) ויש חולקים על כל זה, שהטעם שנשים פטורות מסמיכה הוא מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא[81], וזה שלמדו מהכתוב, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות, היינו להוסיף שאין רשות בידם לסמוך, וכדעת התנאים שסוברים כן[82], או ללמדנו שקרבן נשים פטור מסמיכה, שאחר אינו סומך עבורם[83]. על כך שקרבן של אשה אף אחרים אינם סומכים עליו, עי' לעיל: גדרה[84]. וקרבן שאיש ואשה שותפים בו, האיש סומך עליו, והאשה אינה סומכת[85].

לסמוך בתורת רשות

על מחלוקת התנאים, אם רשות ביד אשה לסמוך אף על פי שאינה מצווה בדבר, ועל הטעמים בדבר, והלכה כדברי מי, ע"ע אשה: קיומה במצוות שפטורה[86]. ולדעה שנשים סומכות רשות, כתבו ראשונים דהיינו כשהקרבן הוא שלהן, שהלא אין סמיכה אלא בבעלים[87], ויש שכתבו שאף בקרבן שלהן אין להן רשות לסמוך אלא כאשר יש בו שותפות לאיש, אבל קרבן של אשה לבד, אין בו מצות סמיכה כלל[88]. ובאופן הסמיכה, לדעה שנשים סומכות, נחלקו ראשונים, יש סוברים שאינה סמיכה בכל כוחן, שכיון שאינן חייבות בסמיכה הרי זו עבודה בקדשים[89], אלא סומכות בנחת[90], ויש חולקים, שבקרבן שלהן, כיון שרשות בידן לסמוך הרי זו רשות של מצוה וסומכות בכל כוחן[91], אבל בקרבן של בעליהן ואינו שלהן, נותנים לנשים לסמוך עליו בנחת, כדי לעשות להן קורת רוח, ולפי שהן רגילות בסמיכה על קרבן שלהן[92]. ולדעת הסוברים שנשים אינן סומכות, אין נותנים להן לסמוך אפילו בנחת, שמא יבואו לסמוך בכל כוחן[93].

אשה שהורישה קרבן או ירשה

איש שירש קרבן מאשה, אף לסוברים שיורש סומך[94], אינו סומך עליו, שקרבן נשים פטור מסמיכה[95], ויש מן האחרונים חולקים, שסומך עליו, לפי שמצות סמיכה אינה תלויה בגוף הקרבן, אלא היא חובה על המקריב, לסוברים כן[96]. ואשה שירשה קרבן מאיש, לדעה שיורש סומך, יש סוברים שהיא סומכת עליו אף על פי שהיא עצמה אינה מצווה בסמיכה, לפי שהקרבן עצמו חייב בסמיכה[97]. ויש חולקים, שאינה סומכת[98].

עבד

עבד אינו סומך[99], לפי שדינו כאשה במצוות[100], ואף לסוברים שבמצוות שנשים נתמעטו מהם מצד גזירת הכתוב ולא מפני שהזמן גרמן, עבדים חייבים בהן[101], אף סמיכה נשים פטורות ממנה מפני שהזמן גרמא - לסוברים שסמיכה חשובה מצוות עשה שהזמן גרמא - ולא הוצרך הכתוב למעט נשים מסמיכה אלא כדי שלא נלמד משחיטה שהן חייבות[102]. על מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אם סומך על קרבנו, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין: במצוות ובשאר דינים[103].

סומא

סומא, שנינו שאינו סומך[104], ונחלקו בדבר רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי: אחד אמר, למדנו שסומא אינו סומך מסמיכת פר-העלם-דבר-של-ציבור*[105], שהיא על ידי זקנים מבית-דין-הגדול*, וסומא פסול לישב בבית דין הגדול, לפי שהוא בעל מום[106]. ואחד אמר, למדנו שסומא אינו סומך מסמיכת עולת-ראיה*[107], שאינה על ידי סומא, שהוא פטור מראיה[108]. וסומא באחת מעיניו, סומך[109].

גדרה

הקרבן

כל הסמיכות שנאמרו בקרבנות, על בעלי חיים הם, וקודם שנשחטו[110]. על כך שכהן גדול סומך ידיו על איברי הקרבן קודם הקטרתם, ושסמיכה זו היא מפני כבודו של הכהן גדול, ע"ע, הקטרה (אמורים ומנחות): המקטיר[111]; כהן גדול: גדולתו וכבודו[112]. ועוף, אינו טעון סמיכה[113], ובטעם הדבר, כתבו אחרונים מפני שעוף אינו קרוי "זבח"[114], ויש שכתבו, שעוף אין שייך בו סמיכה, מפני שסמיכה היא בכל כוחו[115], ועוף אינו יכול לקבל סמיכה של אדם בכל כוחו[116]. על כך שבתורת כהנים מיעטו עולת העוף מסמיכה, עי' להלן: הקרבנות[117].

הסומך: בבעלים

אין סמיכה אלא בבעלים[118], שנאמר, קרבנו[119], ולא קרבן חבירו[120], ואף כאשר הבעלים עצמם אינם ראויים לסמיכה, כגון שהוא גוי[121], אין אחר סומך עבורו, שנאמר, קרבנו[122], ולא קרבן גוי[123], וכן אשה שאינה סומכת[124], אין אחרים סומכים עבורה[125], שכיון שלמדנו מהכתוב בקרבן גוי שאין אחרים סומכים עבורו, אף אשה כן[126], או, זה שדרשו "בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות"[127], הוא ללמד שקרבן נשים פטור מסמיכה, ואף אחר אינו סומך עליו[128], וכן סומא שאינו סומך[129], אף אחר אינו סומך עבורו[130]. ואף שליח - ששלחו לסמוך מדעת[131] - אינו סומך, וכן עבדו ואשתו של הבעלים אינם סומכים[132], שנאמר, "ידו" שלוש פעמים[133], ידו ולא יד עבדו, ידו, ולא יד שלוחו[134], ידו, ולא יד אשתו[135], ואף על פי שנשים התמעטו מסמיכה, הוצרכו ללמוד מהכתוב שאשה אינה סומכת עבור בעלה, ואינה חשובה כידו לענין סמיכה[136]. ויש שדרשו "ידו" שלישי, ידו, ולא יד בנו[137], שבן אינו סומך עבור אביו[138]. ויש מהראשנים שכתבו, שזה שאדם אינו יכול לומר לחבירו, סמוך תחתי על ראש קרבני, למדנו מדרשת "קרבנו ולא קרבן חבירו", ומדרשת "ידו ולא שליח", למדנו לשולח קרבנו ממדינת הים על ידי אחר, שאף שליח זה אינו סומך[139]. ופר-העלם-דבר-של-ציבור*, שסומכים עליו זקנים מבית דין הגדול[140], אף לדעת רבי שמעון שבית דין מביאים פר בפני עצמו ואינם מתכפרים בפר של הציבור[141], וכן שעירי-עבודה-זרה*, שלדעת רבי שמעון זקנים סומכים עליהם, לסוברים כן[142], אף על פי שסובר שבית דין מביאים שעיר בפני עצמו[143], הזקנים חשובים כבעלים אף לקרבן הציבור, מפני שעל ידי הוראתם נעשה החטא[144]. ושעיר-המשתלח*, שכהן גדול סומך עליו[145], לדעת רבי יהודה שבשאר עבירות מלבד טומאת-מקדש-וקדשיו*, הכהנים מתכפרים על ידי שעיר המשתלח[146], ולפיכך הכהן גדול חשוב כבעלים, אבל לדעת רבי שמעון, שאף בשאר עבירות הכהנים אינם מתכפרים בשעיר המשתלח אלא בוידוי הפר, אם כן סמיכת שעיר המשתלח יצאה מכלל שאר סמיכות, שאינה על ידי הבעלים[147].

יורש ומקבל מתנה

על קרבן שירש מאחר, שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה, אם ממעטים מהכתוב "קרבנו[148]" ולא יורש, ושהלכה כרבי מאיר שיורש סומך, ועל גדר הדבר, אם היורש חשוב כבעלים לענין סמיכה, ע"ע יורש (א): בקרבנות המוריש[149]. ומי שקיבל קרבן במתנה, יכול לסמוך עליו, ואפילו לסוברים יורש אינו סומך, לפי שהמקבל קרבן במתנה הוא חשוב "קרבנו"[150]. ואפילו גוי שהפריש קרבן ונתנו במתנה לישראל, המקבל סומך עליו לפי שהוא חשוב "קרבנו" של ישראל, ולא נתמעט מ"קרבנו" ולא קרבן הגוי[151]. וגר שמת ואין לו יורשים, ובא אחר וזכה בקרבנו, דינו כיורש ולא כמקבל מתנה, שלסוברים יורש אינו סומך, אף זה אינו חשוב "קרבנו"[152].

שותפים

קרבן של שותפים, דרשו בתורת כהנים, קרבנו[153], לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה[154], שכל אחד מהם סומך עליו[155], ואף על פי שלענין תנופה אמרו שאין כולם סומכים עליו, היינו לפי שאם כולם יניפו יחד יש כאן חציצה בין יד חבירו לקרבן, ואי אפשר שכל אחד יניף לבד, לפי שנאמרה "תנופה" אחת[156], ולא כמה תנופות, אבל בענין סמיכה נאמר "וסמך", ואפשר שיהיו כמה סמיכות[157]. על המחלוקת אם השותפים סומכים בזה אחר זה או כולם יחד, עי' להלן[158]. ומכל מקום, יש מהראשונים שכתבו, שזה שאמרו שכולם סומכים הוא רשות, אבל אף בסמיכה של אחד מהם יצאו כולם ידי חובה[159]. ובדעת רבי יהודה, שדרש "קרבנו ולא קרבן אביו"[160], נחלקו בתלמוד שני לשונות, אם הוא חולק על חכמים ואינו מרבה כל בעלי קרבן לסמיכה, או שמודה להם[161], וללשון שרבי יהודה אינו מרבה כל בעלי קרבן לסמיכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלדעת רבי יהודה אחד מהשותפים סומך[162], ויש סוברים שלרבי יהודה קרבן שותפים פטור מסמיכה, מפני שאינו מיוחד לאדם אחד[163].

טהור

סמיכה אינה אלא בטהורים[164], וטעם הדבר, אמרו בתלמוד, מפני שסמיכה היא בעזרה[165], וטמא אינו נכנס לעזרה[166], ואף אינו יכול לעמוד בחוץ ולהכניס ידיו ולסמוך בפנים, ואפילו לסוברים ביאה במקצת לא שמה ביאה[167], לפי שסמיכה היא בכל כוחו[168], ואי אפשר לסמוך בחוץ בלא שיכניס ראשו ורובו לעזרה[169]. ולדעה זו שסמיכה בטהורים מפני שהיא בעזרה, יש סוברים שאין קפידא על הסמיכה עצמה שתהיה בטהרה, אלא שמצד המקום אי אפשר בטומאה[170], ויש חולקים, שאפילו יהיה אפשר בטומאה, אין לעשות כן[171], ויש שכתבו שאפשר שיוכל לסמוך בכל כוחו בלא להכניס ראשו ורובו לעזרה, אלא שאסור לעשות כן שמא יבוא להכניס ראשו ורובו[172]. ויש מהתנאים שלמדו סמיכה בטהורים משחיטה - לדעה שמן התורה השוחט קרבן צריך לעמוד בתוך העזרה ואינו יכול לעמוד בחוץ ולשחוט בסכין ארוכה[173] - שנאמר, וסמך, ושחט[174], מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים[175]. סמך בטומאה, הרי זו סמיכה[176], ויש מצדדים לומר שאינה סמיכה[177]. ואף על פי שאמרו סמיכה אינה אלא בטהורים, מצורע סומך על אשמו כשהוא מחוסר-כפרה*[178], ולא מתקיימת בו סמיכה בטהרה[179].

עמידת הקרבן

הקרבן, מעמידו כשפניו למערב[180], ונחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שפניו למערב בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים[181], ויש סוברים שפניו למערב דוקא בקדשי קדשים שסמיכתם בצפון, לסוברים כן[182], אבל בקדשים קלים שסמיכתם בכל מקום בעזרה[183], אין חוששים שיהיו פניו דוקא למערב[184]. ופר יום הכפורים, שסמיכתו היתה בין האולם ולמזבח[185], היו מעמידים אותו כשאחוריו לצפון וראשו לדרום[186], שמא יטיל גללים[187], וגנאי להראות בית הרעי שלו לצד המזבח[188], ועוקם את ראשו שיהיו פניו למערב[189]. ובשאר קרבנות כשסומך עליהם בצפון, יש מהראשונים סוברים שאף אותם מעמיד ראשו לצפון ועוקם פניו למערב[190], ויש חולקים, שבשאר קרבנות ראשו למערב ואחוריו למזרח[191], ולפי ששאר קרבנות שחיטתם אינה בין האולם ולמזבח אלא להלאה מהמזבח, לפיכך מעמידים אותו כשפניו למערב ואחוריו כלפי חוץ[192].

עמידת הסומך

הסומך עומד אחוריו למזרח ופניו למערב[193], וכתבו אחרונים דהיינו לפי שמתודה בשעת הסמיכה, ומשום כבוד שכינה יהיו פניו למערב[194], ואף בסמיכת שלמים יהיו פניו למערב[195], ואף לסוברים ששלמים אינו מתודה עליהם[196], כיון אומר עליהם דברי שבח יהיו פניו למערב[197].

ברכה

אם מברכים על סמיכה ברכת-המצוות*, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שמברכים עליה[198], ואפילו לדעת הסוברים שמצוות שהן חלק מהכשר הקרבן אין מברכים עליהן בפני עצמן[199], סמיכה היא מצוה בפני עצמה, לסוברים כן[200]. ויש חולקים, שסמיכה אין מברכים עליה[201].

הנחת הידיים

כיצד סומך, מניח שתי ידיו על ראש הקרבן[202], שנאמר, וסמך ידו על ראש[203], על הראש ולא על הצואר, ולא על הצדדים[204] - לחיים[205] - ולא על הגביים - גב הבהמה[206] - ולא על החזה[207]. ומנין שהסמיכה היא בשתי הידים ולא באחת מהן, שנאמר בסמיכת שעיר-המשתלח*, וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר[208], וכתיב "ידו" ולא "ידיו", ללמד שכל מקום שנאמר "ידו" בסמיכה, הרי כאן שתים[209]. ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה[210], ובתוספתא אמרו שאף לא יניח ידיו זו על גבי זו[211], ויש חולקים, שיכול להניח יד אחת על גבי חברתה[212], לפי שמין במינו אינו חוצץ[213]. ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו[214], וכתבו ראשונים, שכאשר אין מקום רחב בין הקרניים לשתי ידיו, סומך על הקרניים עצמן[215], ויש חולקים, שאין להניח ידיו על גבי הקרנים[216].

בכל כוחו

הסמיכה היא בכל כוחו[217]. ודין זה, יש מהראשונים סוברים, שנחלקו בו תנאים, שיש סוברים שסמיכה אינה צריכה בכל כוחו[218]. ולסוברים שסמיכה היא בכל כוחו, כתבו אחרונים שמכל מקום אין צריך סמיכת כל גופו אלא סמיכת הידיים, ולפיכך לא יסמוך גופו עד כדי שאם הבהמה היתה ניטלת היה נופל, שהלא בשעת סמיכה צריך להתוודות[219], והוידוי צריך להיות מעומד[220], וסמיכה כזו חשובה כישיבה[221]. ויש חולקים, שסמיכה החשובה כישיבה היא דוקא כשסומך דרך גאוה מחמת שאינו רוצה לעמוד, אבל סמיכה על הקרבן היא מדרך הכנעה ושפלות, וכשסומך מחמת הכנעה אפילו יסמוך הרבה אינה חשובה כישיבה[222]. ויש מצדדים לומר שברגע ראשון סומך בכל כוחו, וכשמתחיל להתודות סומך בהנחת הידיים[223]. ובדין סמיכה בכל כוחו יש מהראשונים שכתבו שיש הבדל בין בקר לצאן, שבקר נאמר בו, "וסמך ידו"[224], מפני שהוא חזק ויכול לסבול סמיכה בכל כוחו, מה שאין בצאן, ולפיכך נאמר בו, "את ידו"[225], שמשמעותו ברפיון[226], וכתבו אחרונים בדעתם, שודאי אף צאן צריך סמיכה בכל כוחו, אלא יסמוך יותר ברפיון מבקר, כפי כוחה של הבהמה[227]. ויש מהראשונים שהכתוב "את ידו" משמעותו להיפך, שיסמוך בכל כוחו, ללמד שיעשה כן אף בצאן ואף על פי שאינו חזק כבקר[228]. לא סמך בכל כוחו, אינה חשובה סמיכה[229].

כשהסמיכה אינה מן התורה

במקרים שהסמיכה אינה מן התורה, כגון באשם מצורע, לסוברים שסמיכתו מדרבנן, כתבו ראשונים שסומך עליו בנחת ולא בכל כוחו, ולפי שסמיכה בכל כוחו במקום שאינה מצוה חשובה כעבודה בקדשים[230], ויש סוברים, שאף כאשר הסמיכה אינה חובה, בקרבנות ששייכת בהם סמיכה אינה חשובה עבודה בקדשים, ויכול לסמוך בכל כוחו[231]. על נשים, שלסוברים שרשות בידם לסמוך[232], שסומכות בנחת, ועל כך שיש סוברים שבקרבן שלהן מותר להן לסמוך בכל כוחן, עי' לעיל: המצוה[233].

כשהסומכים מרובים

קרבן של שותפים, לסוברים שכולם סומכים עליו[234], אמרו בתוספתא, חמשה שהביאו זבח אחד, לא שיסמכו כולם יחד, אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק[235], וכן פר-העלם-דבר-של ציבור* שסומכים עליו זקני הסנהדרין[236], כל אחד ואחד סומך ומסתלק[237]. וטעם הדבר שסומך כל אחד לבד ולא כולם יחד, משום חציצה[238], ויסמכו כל אחד תיכף לחבירו בזה אחר זה, כדי שתהיה הסמיכה תיכף לשחיטה, וכיון שכולם צריכים לסמוך, הם שייכים זה לזה, ואף סמיכת הראשונים חשובה תיכף לשחיטה[239]. ויש מהראשונים שפירשו בדברי התורת כהנים והתלמוד שחולקים, לענין מה שדרשו "קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה"[240], שהוא לרבות סמיכה במחוברים, שכולם סומכים יחד, ואינה חשובה חציצה[241]. ואיל המילואים, שהוא קרבן שלמים שהקריבו אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים[242], סמכו עליו אהרן ובניו כאחד[243], וסמכו יחד משום השמחה שהיתה באיל שהשלימו בו את עבודות יום טוב[244], וטעם הדבר שסמיכתם יחד לא היתה חשובה חציצה, לסוברים כן, כתבו אחרונים, מפני שקרבן זה היה מצוה אחת לכולם, אבל סמיכה של שותפים היא מצוה על כל אחד בפני עצמו[245]. ויש מהאחרונים שכתבו שהסמיכה שסמכו יחד לא היתה עיקר, אלא מלבד אותה סמיכה של חיוב שכל אחד סמך בפני עצמו[246]. אבל פר של ימי המילואים סמכו עליו כל אחד לבדו, לפי שבאיל נאמר, ויסמכו אהרן ובניו[247], בלשון רבים, שמשמעותו שכולם סמכו יחד, אבל בפר נאמר, ויסמך אהרן ובניו[248], לומר שכל אחד סמך לבד[249].

וידוי

בשעת הסמיכה, הסומך מתודה על אותם דברים שהקרבן מכפר, על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם, וכן על העולה אותם דברים שהעולה מכפרת עליהם[250]. על פרטי הדינים בוידוי זה, ע"ע וידוי: בקרבנות. על שלושת הוידוים של כהן גדול ביום הכיפורים כשסומך על הפר ועל שעיר המשתלח, ע"ע הנ"ל: כהן גדול ביום הכיפורים. וכשסומך על קרבן שלמים, יש מהראשונים שכתבו שמתודה עליהם[251], ויש מהראשונים שכתבו ששלמים אינו מתודה עליהם[252] - לפי שאינם באים על חטא[253] - אלא אומר דברי שבח[254], כגון "מזמור לתודה"[255], ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעה זו אין איסור להתודות על השלמים בשעת הסמיכה, שהלואי שיתודה האדם על הספק ועל הרהור הלב וראיית העין כל היום, אלא לומר שאינו צריך להתוודות עליהם כמו על שאר הקרבנות[256]. וכן בקרבן עולה, כשאין לו מצות עשה שיוכל להתוודות שעבר עליה, יאמר עליה דברי שבח כמו בשלמים, לסוברים כן[257], אלא שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה לכפר עליו[258]. על סמיכה בכל כוחו, אם היא חשובה כעמידה לענין וידוי, עי' לעיל[259].

מקומה וזמנה

בעזרה

מקום הסמיכה, דרשו בתורת כהנים שהוא בעזרה[260], שנאמר לפני ה'[261]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שהכתוב לפני ה' נאמר בשחיטה, וממנו למדנו שהשחיטה היא בעזרה[262], ומאחר שתכף לסמיכה שחיטה[263], אף הסמיכה היא בפנים[264], ולדעה זו, יש שכתבו שאם כן לסוברים שאין צריך תיכף לסמיכה שחיטה[265], יכול לסמוך אף חוץ לעזרה[266]. ויש סוברים, שהכתוב לפני ה' נאמר על סמיכה עצמה, שנאמר, יקריב אותו לרצונו לפני ה'[267], ונאמר בסמוך, וסמך ידו[268]. סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך בפנים[269], יש שכתבו שיחזור ויסמוך בםנים כדי להתכיף שחיטה לסמיכה[270], ויש שהוסיפו דהיינו לפי שתכיפת הסמיכה לשחיטה מעכבת, לסוברים כן[271], ויש שכתבו שהטעם שחוזר וסומך בפנים, לפי שלא סמך לפני ה', ואם סמך בחוץ לא יצא[272]. וכשהיה הסומך עומד חוץ לעזרה, והכניס ידו לפנים וסמך, סמיכתו כשירה, והוא שיסמוך בכל כוחו[273]. על כך שסמיכה אינה נוהגת בבמה קטנה, לפי שאינו חשוב לפני ה', ע"ע במה: קרבנות בבמה קטנה[274]. על אשם מצורע שנחלקו בו אם סמיכתו בעזרה כשאר סמיכות, או שסומך על יד שער נקנור חוץ לעזרה, ע"ע אשם מצורע: הקרבתו[275].

מזרח

לפי שסמיכה נאמר בה לפני ה', יש מהראשונים סוברים, שהיא דוקא במזרח העזרה[276], דהיינו כנגד ההיכל וכתליו ולא לצפונו או לדרומו, אבל המערב שקרוב יותר להיכל הוא חשוב לפני ה' יותר מהמזרח[277], ולדעה זו, כתבו אחרונים, שדוקא בקדשי-קדשים* שקבע להם צפון לשחיטה[278], אף סמיכתם קבעה מקום דוקא במזרח העזרה - ולצפון המזבח, לסוברים כן[279] - אבל קדשים-קלים* ששחיטתם בכל מקום בעזרה[280], אף סמיכתם בכל מקום בעזרה[281]. ויש מהראשונים חולקים, שאף סמיכת קדשי קדשים אינה דוקא במזרח[282].

במקום ששוחטים

מקום הסמיכה, שנינו שהוא באותו מקום ששוחטים את הקרבן[283], ומפני שתכף לסמיכה שחיטה[284]. על דין תיכף לסמיכה שחיטה, וגדריו, עי' להלן[285]. ולפי שהסמיכה היא במקום ששוחטים, אם היה הקרבן קדשי קדשים ששחיטתם בצפון, מעמידו בצפון[286]. וסומך במקום הטבעות שעליהם שוחטים[287], ואף על פי שמקום הטבעות אינו ממקום דריסת רגלי ישראל[288], לצורך סמיכה מותר לישראל להכנס לשם[289], ואם היה קרבן שלמים* - שהוא קדשים קלים ושחיטתו בכל מקום בעזרה[290] - סומך בכל מקום שירצה בעזרה במקום השחיטה[291], וכן שעיר-המשתלח* סמיכתו אינה דוקא בצפון, לפי שאינו נשחט[292]. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה, שאף קדשי קדשים סמיכתם בכל מקום בעזרה[293].

על פר יום הכפורים, שכהן גדול סומך עליו בין האולם ולמזבח, ע"ע עבודת יום הכפורים, וע' פר יום הכפורים.

תכף לסמיכה שחיטה

שנינו, תכף לסמיכה שחיטה[294], ויש מהתנאים סוברים שאותם חמשה זוגות שנחלקו בסמיכת שלמי חגיגה נחלקו בדין זה, אם צריך תכף לסמיכה שחיטה, על המחלוקת בסמיכת שלמי חגיגה, ועל שיטות התנאים במחלוקת זו, עי' להלן: בשלמי חגיגה[295]. ולסוברים תכף לסמיכה שחיטה, אמרו בתלמוד שהוא דין תורה[296], ובתורת כהנים דרשהו מהיקש הכתוב, וסמך, ושחט[297], ויש סוברים בדעת הירושלמי, שהוא מדרבנן[298]. הפסיק בין הסמיכה לשחיטה ולא תכפם זה לזה, יש סוברים שהתכיפה מעכבת לענין זה שלא קיים מצות סמיכה[299], ויש חולקים, שהתכיפה אינה מעכבת, וקיים מצות סמיכה[300]. ובירושלמי אמר רבי יוסי בר בון, כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן[301]. וכתבו אחרונים שתכף לסמיכה שחיטה נאמר כלפי הסמיכה, שהסמיכה יש להתכיפה לשחיטה, ואינו כלפי השחיטה להתכיפה לסמיכה[302]. בתכיפת השחיטה לסמיכה, מצינו כמה גדרים ושיטות, וכדלהלן. על אשם מצורע, שיש סוברים שסמיכתו לא היתה תיכף לשחיטה, ע"ע אשם מצורע: הקרבתו[303].

גדר התכיפה

תכיפת הסמיכה לשחיטה, בתלמוד פירשוהו שבמקום שסומכים שוחטים[304], וכמה שיטות נאמרו בדבר: יש מהראשונים סוברים דהיינו שיסמוך בתוך העזרה שהא מקום השחיטה[305], ולפיכך כשסומך חוץ לעזרה, אפילו היה סמוך לפתח ושחט מיד בפנים אינה חשובה תכיפה, מפני שינוי המקום[306], ויש מהראשונים שכתבו שקרבנות ששחיטתם בצפון העזרה, אף סמיכתם דוקא בצפון[307], ויש מהראשונים שפירשו שמקום השחיטה היינו שהשוחט לא יזיז את הבהמה ממקום הסמיכה[308]. ובדברי הראשונים מצינו עוד בגדר התכיפה, שלא ישהה בין הסמיכה לשחיטה[309], ועל שיעור הילוך עשרים ושתים אמה ממקום הסמיכה למקום השחיטה, כתבו ראשונים, שאינו חשוב תכיפה[310], וכתבו אחרונים בדעתם, ששהייה בכדי שיעור הילוך זה חשובה להפסק אף בלא הילוך[311], ועוד כתבו אחרונים בדעת ראשונים אלו, שהם מודים שאפשר שאף בפחות משיעור זה אינו חשוב תכיפה, אלא ששיעור זה ודאי אינו חשוב תכיפה[312]. עוד כתבו ראשונים, שבכלל תכף לסמיכה שחיטה, שלא יפסיק ביניהם מעשה אחר[313], ויש מהאחרונים שכתבו, שאף זה שצריך לסמוך באותו מקום ששוחטים הוא מפני שההליכה ממקום למקום חשובה כמעשה אחר[314], והוסיפו לומר, שזו שדרשו תיכף לסמיכה שחיטה מהכתוב "וסמך ושחט" היינו שלא יהיה מחוסר מעשה ביניהם, ומן התורה אינו חשוב הפסק אלא כאשר השחיטה עצמה מחוסרת מעשה לאחר הסמיכה, כגון כשסמך עליו בחוץ וצריך להכניסו לפנים כדי לשחוט, או כגון שהיתה עליו יבלת בשעת הסמיכה שצריך לחותכה קודם השחיטה[315], וכן כשהוא מחוסר זמן כגון שסמך בלילה שאינו זמן הראוי לשחיטה[316], הוא חשוב כמחוסר מעשה ואינה תכיפה, אבל שלא לשהות או להפסיק במעשה שאינו צריך לשחיטה, אינו אלא מדרבנן[317]. והילוך בין סמיכה לשחיטה, נחלקו אחרונים אם חשוב הפסק: יש סוברים שאפילו בהליכה מועטת - אף לצורך השחיטה[318] - אינה חשובה תכיפה[319], ויש סוברים, שהליכה אינה חשובה אלא כאשר יש בה שהיה בשיעור החשוב הפסק[320], ויש שכתבו - לסוברים שדין תכף לסמיכה שחיטה הוא לעיכוב בסמיכה[321] - שלכתחילה אין להלך אפילו הליכה מועטת, אבל אינו לעיכוב אלא בשיעור הילוך עשרים ושתים אמה[322], ומהאחרונים יש שכתבו שהילוך שתי אמות חשוב הפסק[323].

זמנה

הזמן הראוי לסמיכה, שנינו שהוא כל היום[324], ואמרו בתלמוד, שנאמר, וסמך, ושחט[325], ונחלקו בפירוש התלמוד, יש סוברים שהוא היקש משחיטה שהיא ביום[326], ויש סוברים שסמיכה ביום מפני שתיכף לסמיכה שחיטה, וכיון ששחיטה היא ביום[327], אף הסמיכה היא סמוכה לה ביום[328] - ואפילו סמך בסוף הלילה אינו יכול לשחוט מיד בעלות השחר לפי שצריך לשחוט את התמיד תחילה[329] - ומהכתוב "וסמך ושחט" למדנו שתיכף לסמיכה שחיטה[330]. ובירושלמי למדו סמיכה ביום, מהכתוב, ביום צותו[331].

הקרבנות

בקרבנות ציבור

בקרבנות ציבור, הלכה למשה מסיני שאין בהם אלא שתי סמיכות[332], ויש סוברים בדעת רבי יהודה, שקרבנות ציבור אחרים נתמעטו מהכתוב, כדלהלן[333]. ונחלקו תנאים בהלכה זו: לרבי יהודה אלו פר-העלם-דבר-של-ציבור*, ושעיר-המשתלח*[334], שנאמרה בהם סמיכה[335], פר העלם דבר סמיכתו על ידי זקנים מבית דין הגדול שבירושלים[336], ושעיר המשתלח סמיכתו על ידי כהן גדול[337]. אבל שעירי-עבודה-זרה* של ציבור, לרבי יהודה אין בהם סמיכה[338], לפי שהלכה שתי סמיכות בציבור[339], ולסוברים שאינה הלכה למשה מסיני, שעירי עבודה זרה נתמעטו מהכתוב בפר העלם דבר "הפר"[340], פר העלם דבר טעון סמיכה ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה[341]. ושעירי חטאת שהקריבו בימי חזקיה על עבודה זרה, וסמכו עליהם[342], לדעת רבי יהודה הוראת-שעה* היתה[343]. ולרבי שמעון שתי הסמיכות שבציבור הם בפר העלם דבר ושעירי עבודה זרה[344], ולפי שנאמר, וסמך ידו על ראש השעיר[345], לרבות שעירי עבודה זרה[346], והם דומים לפר העלם דבר יותר משעיר יום הכפורים הנעשה בפנים, מפני שהם מכפרים על עבירה ידועה - שנודעה לציבור לאחר שעברו עליה[347] - ואינם כשעיר יום הכפורים שבא לכפר על עבירה שאינה ידועה[348]. ושעיר המשתלח, אף על פי שיש בו סמיכה, לדעת רבי שמעון אינו בכלל מה שאמרו שתי סמיכות בציבור, לפי שאין סמיכה אלא בבעלים, וסמיכה זו אהרן ובניו - דהיינו כהן גדול, כגון אהרן או בניו כששימשו בכהונה גדולה תחתיו[349] - סומכים בו[350], והם אינם בעלים, שהכהנים אינם מתכפרים בו[351]. על כך שלדעת רבי יהודה אף הכהנים מתכפרים בו ולפיכך הכהן גדול חשוב בעלים, עי' לעיל: גדרה[352].

סמיכת זקנים בפר העלם דבר

סמיכת זקנים על פר העלם דבר, היא על ידי זקנים מהסנהדרין[353], שנאמר, וסמכו זקני העדה[354], המיוחדים שבעדה[355]. וכמה זקנים סומכים עליו, שנינו מחלוקת תנאים: לרבי שמעון בשלושה[356], שנאמר, "זקני" הרי כאן שנים, ואין בית דין שקול[357], הרי כאן שלושה[358]. ולרבי יהודה בחמשה[359], שנאמר, "וסמכו" שניים, "זקני" שניים, ואין בית דין שקול, הרי כאן חמשה[360]. ובירושלמי, אמר רבי, נראים דברי רבי שמעון, שלא דרש "וסמכו"[361], לפי שתיבת וסמכו צריכה לגופה[362]. על הטעם שהזקנים חשובים כבעלים, עי' לעיל: גדרה[363].

הסומכים בשעירי עבודה זרה

שעירי עבודה זרה של ציבור, לדעת רבי שמעון שסומכים עליהם, אמרו בברייתא, שהסמיכה אינה על ידי כהן גדול, שנאמר בשעיר המשתלח, וסמך אהרן את שתי ידיו על השעיר החי[364], החי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה באהרן[365], ובתורת כהנים דרשו להיפך, רבי שמעון אומר, פר העלם דבר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה בזקנים[366], ובירושלמי פירש רבי ירמיה, שסמיכתם אינה על ידי זקנים ואף לא דוקא בכהן גדול, אלא היא על ידי כהן הדיוט[367], אבל בתלמוד בבלי אמרו שהיא משובשת, שהרי הכהנים אינם מתכפרים בשעירי עבודה זרה, וסמיכה אינה אלא על ידי הבעלים[368], אלא סמיכת שעירי עבודה זרה היא על ידי זקנים מהסנהדרין, וכך אמר רבי שמעון, החי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה באהרן, אלא בזקנים[369]. על הטעם שהזקנים חשובים כבעלים, עי' לעיל: גדרה[370].

פרי הלויים

על פרי הלויים, שהקריבו לחינוכם, אחד לחטאת ואחד לעולה[371], שהיו טעונים סמיכה, ואף על פי שחשובים קרבנות ציבור, ומי סמך עליהם, ע"ע לוי: חינוכו לעבודה[372].

קרבנות יחיד

קרבנות יחיד שנינו שכולם טעונים סמיכה[373], חוץ מבכור-בהמה-טהורה* ומעשר-בהמה* וקרבן-פסח*[374]. וזה שכולם טעונים סמיכה חוץ מאלו, בתלמוד אמרו, לפי שאי אפשר ללמוד אותם משלמים שנאמרה בהם סמיכה[375], לפי ששלמים טעונים נסכים ותנופת חזה ושוק[376], ואף אין לומר חטאת ואשם - ועולה - יוכיחו, שסומכים עליהם[377], לפי שמתן דמם למזבח מרובה משל אלו[378]. ושאר קרבנות יחיד שסומכים עליהם ולא נאמרה בהם סמיכה בפירוש, מצינו בתורת כהנים ובלתמוד שנתרבו לסמיכה, כדלהלן[379], ומהראשונים יש מהראשונים שכתבו, שחכמים למדו מפי השמועה, שהכתוב, וסמך ידו על ראש קרבנו[380], כל קרבן יחיד במשמע, בין חובה בין נדבה, חוץ מבכור ומעשר ופסח[381], לפי שקרבנו משמע קרבן שרשאי להפריש אחר כמותו[382]. על כך שאשם מצורע, יש סוברים שסמיכתו מדרבנן, עי' להלן[383]. על כך שיש מהתנאים שסוברים ששלמי חגיגה אין סומכים עליהם, עי' להלן: בשלמי חגיגה[384].

עולת נדבה

קרבן עולת נדבה של יחיד, נאמרה בו סמיכה בבקר, וסמך ידו על ראש העולה[385], ובתורת כהנים דרשו מנין לרבות אף צאן, שנאמר "עולה", יכול אף עולת-העוף* תטען סמיכה, תלמוד לומר "העולה", פרט לעולת העוף[386].

עולת חובה

ועולת חובה של דורות, שהיא עולת-ראיה*, למדו בברייתא מהכתוב בשמיני למילואים, ויקרב את העולה ויעשה כמשפט[387], כמשפט עולת נדבה, לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה[388], ואף כשמקריב ביום טוב, לדעת בית הלל שסוברים שעולת ראיה קרבה בו[389], סומך עליה[390], לפי שלדעת בית הלל לא גזרו על הסמיכה משום שבות[391]. והעולה האמורה בשמיני למילואים, יש מהראשונים סוברים, שהיא העולה שהטיל הכתוב על אהרן חובה לאותו יום[392], שהיא עולת חובה של יחיד, ואף היא היתה טעונה סמיכה[393]. ואף איל לעולה שקרב בשבעת ימי המילואים, נאמר בתורה שאהרן ובניו סומכים עליו[394], מפני שקרבן שלהם היה[395]. וכן איל לעולה שמקריב כהן גדול ביום הכפורים, והוא קרבן יחיד[396], כתבו אחרונים שטעון סמיכה[397].

שלמים ותודה

קרבן שלמים, נאמרה בו סמיכה, בבקר[398], בכבש[399], ועז[400]. וכן מותר קרבן פסח שקרב שלמים[401], אף על פי שקרבן פסח עצמו אינו טעון סמיכה[402], מותרו טעון סמיכה[403]. וקרבן תודה, למדו בתורת כהנים מהכתוב, וזאת תורת זבח השלמים וגו', אם על תודה[404], מה שלמים טעונים סמיכה, אף תודה טעונה סמיכה[405]. ואיל המילואים, שהוא קרבן שלמים שהקריבו אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים[406], נאמר בתורה שאהרן ובניו סומכים עליו[407], ומפני שקרבן שלהם היה[408], ואמרו בתורת כהנים, שסמכו ידיהם עליו בשמחה[409], לפי שבאיל זה הושלמו עבודות היום[410], ופירשו אחרונים שאותה שמחה היינו דברי שבח שאומרים על שלמים בשעת הסמיכה, לסוברים כן[411]. ולענין שלמי חובה של דורות, שהם קרבן חגיגה*, שנחלקו בהם אם טעונים סמיכה, עי' להלן: בשלמי חגיגה[412].

חטאת

חטאת יחיד, נאמרה בה סמיכה בפר כהן משיח[413], ושעיר נשיא[414]. וכן בשעירת חטאת של הדיוט נאמרה סמיכה, וסמך את ידו על ראש החטאת[415], ובתורת כהנים דרשו - זה שנאמר "ראש החטאת" ולא נאמר "על ראשו"[416] - לרבות אף שעירה של חטאת עבודה זרה[417]. וכן בכשבה של חטאת הדיוט נאמרה סמיכה, וסמך את ידו על ראש החטאת[418], ודרשו בתורת כהנים, לרבות חטאת-נזיר*, וחטאת מצורע*, וחטאת מטמא מקדש, לסמיכה[419]. וכן פר חטאת של ימי המילואים, נאמר בתורה שסומכים עליו אהרן ובניו[420], ומפני שקרבן שלהם היה[421].

פר יום הכפורים

פר יום הכיפורים - שהוא קרבן יחיד של כהן גדול[422] - בתורת כהנים למדו שטעון סמיכה מהאמור בפר כהן משיח, וסמך את ידו על ראש הפר[423], לרבות פר יום הכפורים לסמיכה[424], ובתלמוד למדו סמיכה מכתוב אחר, כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו[425], לרבות פר יום הכפורים לסמיכה[426], וזה שהוצרכו לרבות פר יום הכפורים ולא למדוהו משאר פר כהן משיח, אמרו בתורת כהנים, לפי שפר יום הכפורים מכפר על עבירת מצוה שאינה ידועה[427], דהיינו על טומאה שלא נודעה בסוף[428]. ושנינו שכהן גדול סומך על פרו שתי פעמים[429], סמיכה ראשונה היא בתחילת עבודתו בבגדי לבן[430], וסמיכה שניה, סמוך לשחיטת הפר[431]. ויש מהאחרונים שכתבו שיש הבדל בין שתי הסמיכות, שדוקא סמיכה שניה היא מגדר מצות סמיכה, ויש בה דין תיכף לסמיכה שחיטה, אבל סמיכה ראשונה שלא היתה סמוך לשחיטה, אינה אלא לצורך הוידוי, וכדי שיהיה ניכר שהוידוי הוא על הפר[432], וכתבו שאפשר שאף אינה צריכה להיות בכל כוחו כדין סמיכה גמורה[433]. על שני הוידויים שהיו בשתי סמיכות אלו, ע"ע ודוי: כהן גדול ביום הכפורים[434].

שעירי הנשיאים

שעירי חטאת של הנשיאים, שהקריבו לחנוכת המזבח[435], אמרו בתורת כהנים, שלדעת רבי יהודה הם נתרבו לסמיכה מהכתוב בשעיר נשיא, וסמך ידו על ראש השעיר[436], לרבות שעיר נחשון לסמיכה[437], ואמרו שעיר נחשון יותר משאר הנשיאים, לפי שהוא הקריב ראשון[438], והוצרכו לרבות שעירים אלו, מפני שאין לומדים קדשי שעה מקדשי דורות[439].

אשם

קרבן אשם, שטעון סמיכה[440], למדנו מחטאת, שנאמר, כחטאת כאשם תורה אחת להם[441].

אשם מצורע

אשם-מצורע*, שנינו שהמצורע סומך עליו[442], ונחלקו שתי לשונות בתלמוד אם סמיכתו היא מן התורה או מדרבנן[443], ללשון שהוא מן התורה, הרי הוא כשאר אשמות שהוקשו לחטאת[444], וללשון שסמיכתו מדרבנן, הטעם שאינו בכלל שאר אשמות, כתבו ראשונים, מפני שאינו בא אלא להכשיר[445], ומהאחרונים יש שכתבו, מפני שסמיכה אינה אלא בטהורים[446], ומצורע אינו סומך בטהרה, שהרי הוא מחוסר-כפרה*[447]. על כך שיש סוברים שסמיכת אשם מצורע לא היתה תיכף לשחיטה, ע"ע אשם מצורע: הקרבתו[448].

בשלמי חגיגה

בסמיכת שלמי חגיגה, שנינו שנחלקו חמשה זוגות: יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך, וכו', שמאי אומר שלא לסמוך הלל אומר לסמוך[449], ובכל זוג, אחד מהם נשיא ואחד אב בית דין[450], וזו מחלוקת ראשונה שהיתה בין חכמי ישראל[451]. ושנינו מחלוקת זו אף בין תלמידי שמאי לתלמידי הלל, שבית שמאי אומרים אין סומכים עליהם, ובית הלל אומרים סומכים עליהם[452]. ובהסבר המחלוקת נאמרו כמה שיטות, כדלהלן.

חיוב סמיכה בשלמי חגיגה

לדעת רבי יוסי בר רבי יהודה, המחלוקת היא בעיקר דין סמיכה בשלמי חגיגה, אם טעונים סמיכה[453], ומחלוקתם אם למדים שלמי חובה משלמי נדבה שנאמרה בהם סמיכה[454], ולדעת הסוברים שחייבים בסמיכה, למדו כן מצד השוה שבין עולת חובה לשלמי נדבה, שהם קרבן יחיד וטעונים נסכים, וטעונים סמיכה[455], אף כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד טעון סמיכה[456]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שאלו שאמרו שלא לסמוך דוקא ביום טוב אמרו כן, אבל בחול היו סומכים עליהם, אלא שאינה מצוה, ולפיכך אינה דוחה יום טוב[457] - שהסמיכה שבות היא[458] - ויש מהראשונים שכתבו, שאלו שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן[459], שכיון שאינה מצוה אם כן הסמיכה עליהם חשובה עבודה בקדשים[460].

סמיכה מערב יום טוב

ולדעת רבי יוסי, המחלוקת אינה על הסמיכה עצמה, ומודים ששלמי חגיגה טעונים סמיכה, אלא נחלקו בדין תכף לסמיכה שחיטה[461], שאלו שאמרו שלא לסמוך, דעתם שאין צריך תיכף לסמיכה שחיטה, ולפיכך סומכים עליהם מערב יום טוב ושוחטים ביום טוב[462], ומפני שסמיכה ביום טוב שבות היא[463]. ובירושלמי אמרו, שנחלקו אם סמיכת שלמי חגיגה הותרה מערב יום טוב[464], ופירש רבי זעירא, שבאשם מצורע מודים שאין סומכים עליו מאתמול, ובשלמי נדבה מודים שסומכים עליהם מאתמול, ונחלקו אם לדמות שלמי חגיגה לאשם מצורע, או לשלמי נדבה[465]. ונחלקו אחרונים בביאור הירושלמי: יש סוברים שלדעת הירושלמי שאר חטאות ואשמות סמיכתם דוקא ביום ששוחטים[466], ולפי שנאמר במצורע, זאת תורת המצורע[467], שתהיה כל טהרתו על הסדר, לסוברים כן[468], ולפיכך הסמיכה היא דוקא ביום שמקריב לאחר טהרתו ותגלחתו, ואנו למדים מאשם מצורע לשאר קרבנות חובה שסמיכתם היא ביום הקרבתם, אבל קרבנות נדבה יכול לסמוך עליהם מאתמול, ובשלמי חובה נחלקו אם לדמותם לשלמי נדבה מפני ששם שלמים לשניהם או לדמותם לאשם מפני שאף הם חובה[469]. ויש סוברים שדוקא אשם מצורע אין סומכים עליו מאתמול, מפני שיכול לסמוך דוקא ביום הראוי להקרבה, ומצורע לא היה ראוי להקריב את אשמו ביום השביעי, אבל שלמים או שאר קרבנות שהיו ראויים להקרבה מאתמול, כיון שסמך בזמן הראוי להקרבה, יצא ידי חובת סמיכה[470], ובשלמי חגיגה נחלקו אם יכול לסמוך מערב יום טוב, שהרי אין יכול להביאם מערב יום טוב, או שדינם כשאר שלמי נדבה שיכול לסמוך עליהם מאתמול, שהרי אם היה מקריבם מאתמול לשם שלמי נדבה היו כשרים[471]. ולענין דין תיכף לסמיכה שחיטה, נחלקו אחרונים בדעת הירושלמי: יש סוברים שהירושלמי סובר שאין צריך תכף לסמיכה שחיטה[472], ויש שכתבו שהירושלמי סובר שהוא דין מדרבנן ואינו דוחה יום טוב[473], ויש שכתבו שאפילו אם הוא מן התורה, אף על פי כן ביום טוב יכול לסמוך מאתמול מפני שהוא רק לכתחילה אבל בדיעבד יצא ידי סמיכה, לסוברים כן[474].

סמיכה שבות

עוד מצינו בדברי האמוראים שהמחלוקת היא בדין שבות, שאמר רב שמן בר אבא בשם רבי יוחנן, לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור[475]. ולדעה זו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שדעת רבי יוחנן כרבי יוסי שנחלקו בתיכף לסמיכה שחיטה[476], וזה שאמר שנחלקו בשבות, מפני שלסוברים שסמכו מערב יום טוב היינו מפני שסמיכה ביום טוב היא שבות[477], ויש סוברים שהם לא נחלקו בדין תיכף לסמיכה שחיטה, אלא נחלקו בדין שבות עצמו, אלו אוסרים ביום טוב ואלו מתירים[478]. והטעם שסמיכה שבות היא, לפי שצריך לסמוך בכל כוחו[479], ואסור להשתמש בבעלי חיים[480], ולפי שאסור להשתמש אף בצדדי הבהמה[481], ואפילו אם האיסור להשתמש הוא דוקא בגב הבהמה, ולא בצדדים, הראש שנמצא בגובה הגב, חשוב כמו הגב[482]. ויש מהראשונים שהוסיפו, שסמיכה היא שבות מפני שמייגע עצמו לסמוך[483]. ובטעם הסוברים שסמיכה אסורה משום שבות, זה שמצות סמיכה אינה דוחה את האיסור, מצות עשה אינה דוחה שבות הבא מגזירת איסור לאו[484], והאיסור להשתמש בבעלי חיים הוא שמא יחתוך זמורה[485], ועוד, לסוברים שאין צריך תכף לסמיכה שחיטה, היה אפשר לסמוך מערב יום טוב[486]. ואף על פי שחכמים לא אסרו שבות במקדש[487], כתבו ראשונים, דהיינו לפי שבקרבן יחיד וקודם שחיטה גזרו אף במקדש[488], ויש מהאחרונים שכתבו, שלדעת הסוברים שאין צריך תכף לסמיכה שחיטה, היה אפשר לסמוך אף חוץ לעזרה, ואינו חשוב שבות במקדש אלא במדינה[489], ועוד שלא כל שבות הותרה במקדש[490]. ואלו שאמרו לסמוך, סומך עליהם בכל כחו כדרך שעושה בשאר הימים, ואף על פי שסמיכה אינה מעכבת[491], לא גזרו עליה משום שבות[492], וטעם הדבר שלא גזרו עליה, שמאחר שההקרבה הותרה ביום טוב הותרה אף הסמיכה, ועוד שסוברים תכף לסמיכה שחיטה, ואי אפשר לעשותה מבערב[493].

  1. ↑ ציון 462 ואילך.
  2. ↑ עי' רמב"ן דלהלן.
  3. ↑ רמב"ן ויקרא א ט, והובא בחינוך מ' צה. ועי' רמב"ן שם, על הטעם בשאר עבודות הקרבן בדרך זו.
  4. ↑ חזקוני שם, שכ"ה לפי הפשט.
  5. ↑ ריקאנטי ויקרא א ד; כלי יקר שם; אדרת אליהו שם כד יד. ועי' אלשיך שם א ד וטז כא, כעי"ז, שבסמיכתו את ידיו בתשובה ווידוי על ראש קרבנו, יסיר ויפשיט מאתו טומאת החטא ויתלבש בבעל חי ההוא, ועי' ציון 6. ועי' תורת העולה לרמ"א ח"ב פכ"ב, באופן נוסף, שסמיכה היא כנגד ההשפעה וההשגחה מהבורא לעולם, וע"ש באריכות על הסבר טעמי הדינים שבסמיכה לפ"ז.
  6. ↑ ויקרא טז כא. עי' ריקאנטי שם א ד, וטז כא. ועי' ריקאנטי שם ע"פ הזוהר ות"י שם, שנותן עליו את העוונות ממש, וכ"ה ברבינו בחיי דברים כא א, וכ"מ מרמב"ן ויקרא שם, ועי' אלשיך שבציון 5, ועי' שפתי כהן שם, ועי' מו"נ ח"ג סוף פמ"ו שחולק שהוא משל, להורות שהשלכנו את העוונות והרחנום בתכלית, וכן בראב"ע שם, שהוא משל להורות שהעוונות לא יזכרו עוד.
  7. ↑ רמב"ן שם.
  8. ↑ עי' ציון 11 ואילך.
  9. ↑ עי' צ"פ כלאים פ"ט ה"ה ובתניינא יסה"ת פ"ה ה"ה וע"ז פ"ב ה"י, ובשו"ת (ורשא סי' כה) וחדשות (מודיעין עילית תש"ע) ח"א סי' ג; שו"ת אג"מ אה"ע ח"א סי' קנז, ועי' אג"מ שבציון הבא. וכ"נ מריטב"א שבציון 72, ועי' עמק ברכה חגיגה סי' א. ועי' אחרונים הנ"ל שכ"כ ע"פ הגמ' שבציון 212, שכאשר לא סמך לא קיים מצוה מן המובחר.
  10. ↑ עי' צ"פ שם ושם ושם ושם; עי' חשבונות של מצוה שבציון 96. ועי' שו"ת אג"מ קדשים ח"א סי' ו, שהסמיכה היא מצוה בפנ"ע ואינה מתיקון הקרבן, וסותר לאג"מ שבציון הקודם, וצ"ב.
  11. ↑ ציונים 58 ואילך, 95 ואילך, 200.
  12. ↑ מנחות צג א; רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ב. ועי' תו"כ דלהלן.
  13. ↑ רש"י שם ב (ובכת"י שם א); רמב"ם שם, ובפהמ"ש שם. ועי' סוכה לח א מנחות סב א: שיירי מצוה מעכבין את הפורענות, ועי' רש"י שם דהיינו מצוה שהיא שירים ואינה עיקר לעכב הכפרה.
  14. ↑ ויקרא א ד.
  15. ↑ עי' רש"י יומא ה א ד"ה שירי, וזבחים ו א ד"ה שירי. ועי' שמחת עולם וימי שלמה על הרמב"ם שם.
  16. ↑ דבורא דנדבה פ"ד ה"י, הובא בגמ' יומא שם וזבחים שם ומנחות צג ב; רמב"ם שם.
  17. ↑ ע"ע עולה, על הספק אם עולה מכפרת על עשה שעבר עליו בין שחיטה לזריקה. וע"ש שנסתפקו אף על עשה שבין הפרשה לשחיטה.
  18. ↑ זבחים שם. ועי' חזו"א נגעים סי' יב אות יז.
  19. ↑ רש"י שם.
  20. ↑ עי' רש"י שם, ויומא שם. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שפי' שכיפר אפילו על עשה של סמיכה, ולכאו' היינו כהצד שעולה מכפרת אף על עשה שלאחר שחיטה, ע"ע הנ"ל.
  21. ↑ זבחים שם. ועי' רש"י יומא ומנחות שם, שפי' כדעה זו, ועי' שו"ת אג"מ אה"ע ח"א סי' קנז, שאפשר שאף רבא מודה בזה, וע"ש שפי' כן בד' הרמב"ם שם. ועי' ראב"ד לתו"כ, שחולק, שדברי רב הונא בר יהודה נדחו, וצ"ב היכן נדחו.
  22. ↑ עי' רש"י שם ושם ושם.
  23. ↑ ע"ע ודוי ציון 155 ואילך, על המח' בזה.
  24. ↑ מקד"ד קדשים סי' כד אות ב.
  25. ↑ עי' גיטין כח ב, ורמב"ם פסוה"מ פ"ד הי"ד, וראשונים דלהלן. וכ"ה בפסחים פט א, בקרבן פסח שנפל בו ספק לאחר הקרבתו, שהבעלים אינם יכולים להביא שלמים ולהתנות עליהם, ואחד מהטעמים, מפני שאינו יכול לסמוך, וכ"ה בזבחים עד ב לענין קרבנות שנתערבו, וע"ע תערובת קדשים.
  26. ↑ עי' ציון 118 ואילך, ועי' ציון 139. רש"י שם ד"ה והא.
  27. ↑ עי' תוס' דלהלן; פרי"ד גיטין שם.
  28. ↑ ע"ע טמא ציון 245 ואילך. ועי' להלן ציון 164 ואילך.
  29. ↑ ע"ע ערל, שלסוברים שאינו יכול להכנס לעזרה, משלח קרבנותיו.
  30. ↑ ע"ע הנ"ל על המח' בזה.
  31. ↑ תוס' פסחים סב א ד"ה ערל.
  32. ↑ תוס' גיטין שם ד"ה והא, וזבחים עד ב ד"ה והא, ומנחות סב ב ד"ה וכן; עי' ראשונים דלהלן. ועי' גמ' שבציון 19, שהמקריב בלא סמיכה עובר במצות עשה. ועי' תוס' חגיגה ד א ד"ה אלא, וחולין פג ב ד"ה אין.
  33. ↑ רמב"ן שם; מאירי שם; ריטב"א שם; ר"ן שם.
  34. ↑ תוס' גיטין וזבחים ומנחות שם, ורמב"ן וריטב"א ור"ן גיטין שם. וכ"נ ממאירי שם.
  35. ↑ תוס' שם ושם ושם. ולכאו' מסתימת שא"ר הנ"ל מ' שחולקים שאף כשיכולים להטהר יכולים לשלוח קרבנם, וצ"ב.
  36. ↑ ציון 516. ועי' ערה"ש מעה"ק סי' סח ס"ט.
  37. ↑ עי' ציון 86, על המח' בזה.
  38. ↑ ציון 178.
  39. ↑ ציון 267.
  40. ↑ עי' ציון 217 ואילך.
  41. ↑ ציון 212 ואילך. ועי' להלן ציון 90 ואילך.
  42. ↑ ציון 230 ואילך.
  43. ↑ תוספ' מנחות פ"י, ועי' חס"ד שם על הטעמים שהוצרכו למנות כל אלו. ועי' משנה מנחות צג א: הכל סומכים. וכ"ה בתוס' סוכה כח ב ד"ה לרבות, שגרים ועבדים משוחררים סומכים, ועי' מלבי"ם פ' ויקרא סי' קצא ושו"ת דבר אברהם ח"א סי' טו, במ"ש בתו"כ דבורא דנדבה פרשה ב ה"ג, אדם לרבות את הגרים, דהיינו לענין סמיכה. ועי' תו"כ שם פי"ז ה"ג לגי' שלפנינו: קרבנו ולא קרבן אחר קרבנו ולא קרבן הגר, ועי' גי' הראב"ד והגר"א שבציון 123, "ולא קרבן הגוי", וגירסתם היא ע"פ הגמ' שבציון 120 ואילך, ולדעתם מ"ש שם "קרבנו ולא קרבן אחר" היינו קרבן חבירו כמו בגמ', עי' ציון הנ"ל, ועי' ר"ה שם שפי' "קרבנו ולא קרבן אחר" היינו גוי, וא"כ מה שאמרו שם עוד "ולא קרבן הגר" היינו כפי הגי' שלפנינו, וכ"ה גי' רבינו שמואל שבציון 152, ועי' רבינו שמואל שם שי"מ שגר אינו סומך, והק' מתוספ' הנ"ל, ועי' פירושו בציון הנ"ל, ועי' צ"פ שבציון 51 שפי' באופ"א.
  44. ↑ משנה שם; תוספ' שם; עי' תו"כ דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ה.
  45. ↑ ויקרא א ב.
  46. ↑ תו"כ נדבה פרשה ב ה"א, והובא במנחות שם.
  47. ↑ עי' ציון 250 ואילך.
  48. ↑ ר"ש לתו"כ שם פ"ה ה"ד. וע"ש שאף שלמים מתודה עליהם, ועי' ציון 251 ואילך, מח' בזה.
  49. ↑ מנ"ח מ' קטו.
  50. ↑ חשבונות של מצוה מ' תפג אות ה. ועי' מ"ש בציון 65.
  51. ↑ צ"פ ע"ז פ"ב ה"י. וע"ש שביאר כן בד' התו"כ "קרבנו ולא קרבן הגר", עי' ציון 43, ועי' ציון 150, שי"מ בע"א, וציון 123 שי"ג בע"א. ועי' מנחת אברהם לתו"כ פרשה ב ה"א.
  52. ↑ עי' רדב"ז שבציון 151, בישראל שקיבל במתנה מגוי. ועי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' טו אות א וסוף אות ג וח"ב סי' ו אות ב.
  53. ↑ תוס' חדשים מנחות פ"ט מ"ח, לדעה שיורש סומך עי' ציון 149 על המח' בזה. ועי' מנ"ח מ' קטו, שהוסיף שבחרש ושוטה אפשר שהפרישו קרבן בפיקחות ולאחמ"כ נעשו חרש ושוטה, ועי' רש"ש מנחות שם.
  54. ↑ משנה מנחות צג א.
  55. ↑ גמ' שם; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ח.
  56. ↑ ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 3 ואילך. עי' מנ"ח דלהלן; חשבונות של מצוה מ' תפג אות ג.
  57. ↑ ע"ע מחוסרי כפרה. והקרבן ששייך בו סמיכה במחוסרי כפרה, לכאו' הוא בקרבנות של מצורע, ועי' ציון 443 על המח' אם סמיכת אשם מצורע וחטאתו הם מה"ת, אבל זב אין שייך בו סמיכה שהרי קרבנו הוא עוף (ע"ע זב ציון 522 ואילך) ואין סומכים על עוף (עי' לעיל ציון 113 ואילך), ואף יולדת עשירה שמביאה בהמה (ע"ע יולדת ציון 623), הלא אשה בלא"ה אינה סומכת, עי' ציון 66 ואילך.
  58. ↑ צ"פ תניינא ע"ז פ"ב ה"י. וע"ש שהוא מפני שהסמיכה היא מהכשר הקרבן, עי' ציון 9, וכאשר נתמעט מסמיכה אף פקח אינו יכול לסמוך.
  59. ↑ ע"ע מופלא הסמוך לאיש.
  60. ↑ צ"פ שם. וע"ש שהוא מהטעם הנ"ל, שהסמיכה היא מהכשר הקרבן.
  61. ↑ מנ"ח שם.
  62. ↑ עי' ציון 230 ואילך, מח' בזה.
  63. ↑ ע"ע חנוך ציון 552 ואילך, על השיטות בזה.
  64. ↑ עי' תוס' חגיגה ב א ד"ה איזהו. וכ"נ ממאירי חולין ב ב.
  65. ↑ עי' חשבונות של מצוה שם. וכן לדעה שקרבן של חש"ו אף גדול אינו סומך עליו, לכאו' א"א לחנכו לסמוך, ע"ע חנוך ציון 28.
  66. ↑ משנה קידושין לו א; תו"כ דבורא דנדבה פרשה ב ה"ב, והובא בעירובין צו ב וש"נ; תוספ' מנחות פ"י; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ה. ועי' משנה מנחות צג א, שאשה אינה סומכת, ועי' פהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם פ"ט מ"ח שפי' שנלמד מהכתוב דבר אל בני ישראל, כדלהלן, ומ' שפי' במשנה שאשה פטורה מסמיכה, ועי' תוס' שבציון 136 שפי' באופ"א ע"פ גמ' שבציון 135, ועי' תוי"ט שם ומל"מ מלכים פ"י ה"ז (ד"ה עוד ראיתי ב) ואור הישר מעה"ק שם ה"ח ולקוטי הלכות זבח תודה שם. ועי' חולין ב ב: הכל סומכין אחד האנשים ואחד הנשים, ועי' גיה"ש שם וד"ס שם שלכאו' הוא ט"ס, ועי' שו"ת עונג יו"ט סי' טו, וצ"פ שבציון 97.
  67. ↑ עי' ויקרא א ב וד.
  68. ↑ תו"כ שם, והובא בעירובין שם וש"נ. ועי' קרבן אהרן שם בטעם הדבר שדרשו את המיעוט לענין סמיכה. ועי' מזרחי ויקרא כא א, שאע"פ שבהרבה מקומות בתורה לא מיעטו "בני ישראל" ולא בנות, הטעם שבסמיכה דרשו למעט בנות מפני שהיא מצוה שהז"ג, וכעי"ז במל"מ שבציון 102, שעיקר הטעם שפטורות מפני שהז"ג.
  69. ↑ עי' ציון 324 ואילך.
  70. ↑ ע"ע אשה ציון 81 ואילך, שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ושם שמצוה שאינה נוהגת בלילה חשובה שהזמן גרמא.
  71. ↑ עי' להלן.
  72. ↑ ריטב"א קידושין שם. ועי' קר"א מנחות סב ב כעי"ז, וע"ש צג א, ועי' עמק ברכה חגיגה סי' א.
  73. ↑ ע"ע יום ציונים 146 ואילך, 342 ואילך, וע' ציצית וע' תפילין, על השיטות אם חיובן דוקא ביום, וע"ע אשה ציון 130 ואילך, שאם חיובן דוקא ביום הן חשובות שהז"ג.
  74. ↑ טו"א שם.
  75. ↑ עי' ציון 326 ואילך, על המח' בטעם הדבר שסמיכה דוקא ביום, ועל הטעם שא"א להסמיך את הסמיכה בלילה לשחיטה.
  76. ↑ עי' רע"א קידושין שם. ועי' בה"ז מנחות צב ב וח"נ שם, תירוצים נוספים. ועי' צ"ק שם ופמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות טו, שסמיכה אינה חשובה שהז"ג מפני שיכול לסמוך בסוף הלילה סמוך לעה"ש, ואע"פ ששחיטת התמיד קודמת, עי' צ"ק שם שמותר לשחוט קודם התמיד ודוקא הקטרתו קודמת לשאר הקטרות, וע"ע תמיד, ובפמ"ג שם כ' שיכול להאריך בוידוי עד השחיטה, וכעי"ז בנשמ"א ח"א כלל ה ס"י, ודבריהם צ"ב ממשנה שבציון 324 שסמיכה זמנה ביום, ועי' עמק ברכה חגיגה סי' א.
  77. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן; עי' ר"א מן ההר ר"ה לג א.
  78. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 297 ואילך. תוס' קידושין שם ד"ה הקבלות; ר"ש לתו"כ דבורא דנדבה פ"ד ה"ב. ועי' טו"א חגיגה טז ב ורע"א קידושין שם שהקשו, הלא שחיטה בנשים היא רשות ולא חיוב, וכיצד נלמד חיוב סמיכה משחיטה. ועי' מאירי שבציון 82.
  79. ↑ ר"י מלוניל שם.
  80. ↑ מהרי"ט שם.
  81. ↑ עי' להלן.
  82. ↑ עי' ציון 86, על המח' בזה. עי' מאירי קידושין שם; בה"ז מנחות צג ב; קרבן אהרן לתו"כ שם. ועי' המקנה שם, מה שהק' ע"ז.
  83. ↑ עי' רמב"ן שם; פנ"י שם; צ"פ שבציון 95. וכ"ה בפרי"ד שבציון 128, שהכתוב מיעט קרבן נשים מסמיכה, וכ"מ מגמ' שבציון 125.
  84. ↑ ציון 125 ואילך.
  85. ↑ עי' מאירי חגיגה טז ב.
  86. ↑ ציון 318 ואילך. וע"ע לאו הבא מכלל עשה ציון 32.
  87. ↑ תוס' חגיגה טז ב ד"ה לעשות; עי' ראב"ד שבציון 92; מאירי שם.
  88. ↑ עי' מאירי שם, שי"ס כן.
  89. ↑ עי' ציון 41.
  90. ↑ תוס' חולין פה א ד"ה נשים, וע"ש שכ"כ בפי' הגמ' חגיגה שם. ועי' ראב"ד לתו"כ דבורא דנדבה פרשה ב ה"ב, שי"ס כן, ועי' להלן שנחלק עליהם בפי הגמ'.
  91. ↑ עי' רש"י חולין שם ד"ה סומכות, וקרבן אהרן לתו"כ שם בדעתו; ראב"ד שם; מאירי חגיגה שם. ועי' קוב"ש קידושין אות קמג וקמד.
  92. ↑ ראב"ד שם; מאירי שם. ועי' קרבן אהרן שם, ושעה"מ מעה"ק פ"ג הי"ג.
  93. ↑ ראב"ד ומאירי שם, בפי' הגמ' חגיגה שם. וכ"מ מראשונים שבציון 90, שלדעתם מח' התנאים היא אם רשות בידם לסמוך בנחת.
  94. ↑ עי' ציון 149, על המח' בזה.
  95. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציונים, 128, 83 ואילך. מנ"ח מ' קטו; צ"פ תניינא ע"ז פ"ב ה"י, ועי' צ"פ שבציון 96.
  96. ↑ עי' ציון 9 ואילך, על גדר המצוה. חשבונות של מצוה מ' תפג אות ח. וכ"ה בצ"פ תניינא יסה"ת פ"ה ה"ה, ובשו"ת החדשות (מודיעין עילית תש"ע) ח"א סי' ג, שכ"ה לצד שהסמיכה אין בה משום תיקון הקרבן.
  97. ↑ צ"פ שם. וע"ש שזהו מה שאמרו בחולין שנשים סומכות, עי' ציון 66. וע"ש יסוה"ת שם ובשו"ת שם, שאם הסמיכה אינה משום תקון הקרבן אלא מצוה בפנ"ע, אינו סומך, ועי' ציון 9 ואילך.
  98. ↑ מנ"ח שם.
  99. ↑ תוספ' מנחות פ"י; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ח ומל"מ מלכים פ"י ה"ז (ד"ה עוד ראיתי ב) בדעתו. ועי' רי"ט אלגאזי דלהלן.
  100. ↑ ע"ע עבד כנעני. רי"ט אלגאזי בכורות פ"ד סי' נ.
  101. ↑ ע"ע הנ"ל.
  102. ↑ מל"מ שם. ועי' מזרחי שבציון 68.
  103. ↑ ציון 632 ואילך.
  104. ↑ מנחות צג א; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ח.
  105. ↑ מנחות שם.
  106. ↑ ע"ע בית דין ציון 483 ואילך. רש"י כת"י שם. ועי' תוס' שם ב ד"ה אתיא, שהקשו, א"כ כל בעל מום יהיה פסול לסמיכה, והניחו בקו'. ועי' קר"א ושפ"א שם.
  107. ↑ מנחות שם.
  108. ↑ ע"ע סומא וע' ראיה. עי' רש"י שם. ועי' תוס' שם שהקשו, א"כ אף סומא באחת מעיניו לא יסמוך כמו שפטור מראיה, ע"ע הנ"ל, והניחו בקו'. ועי' קול הרמ"ז שם פ"ט מ"ח ושושנים לדוד שם וקר"א שם.
  109. ↑ עי' תוס' שבציון 109, והר המוריה מעה"ק שם ולקוטי הלכות זבח תודה שם בדעתם; מנ"ח מ' תצ, בד' הרמב"ם שם, וע"ש מ' קטו.
  110. ↑ עי' משנה מנחות צד א, וגמ' שם; רמב"ם כלי המקדש פ"ה הי"ד.
  111. ↑ ציון 297 ואילך. וע"ש שיש מהראשונים חולקים, שאינו סומך על האיברים, ולכאו' ממנחות צד א ל"מ כדבריהם, וצ"ב.
  112. ↑ ציון 1057 ואילך. וע"ש שאינה סמיכה גמורה.
  113. ↑ תוספ' תמורה פ"א; עי' גיטין כח ב; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ז. וע"ע כפרות ציון 151, על כך שיש מהגאונים שכתבו לסמוך על ראש התרנגול של כפרות, ואע"פ שהוא עוף, ועל ד' החולקים.
  114. ↑ רדב"ז שם, ע"פ גמ' מנחות צ ב שאמרו כן לענין נסכים שנאמר בהם "זבח", עי' במדבר טו ג, וצ"ב, שבסמיכה לא נאמר "זבח", ואולי היינו שסמיכה למדנו מנסכים. ועי' תורה תמימה ויקרא א ד אות לח שפי' כן בד' תוס' גיטין שם ד"ה והא, שעוף אינו זבח, שלפיכך עוף אין בו סמיכה, אבל לכאו' התוס' לא כיונו לכך, אלא לומר שא"א לפרש שהזבחים שאמרו בגמ' שם הם עופות מפני שעוף אינו זבח, וכ"ה בתוס' זבחים עד ב ד"ה והא.
  115. ↑ עי' ציון 217.
  116. ↑ תורה תמימה שם, ועי' ציון 226, כעי"ז. ועי' תורה תמימה שם באופן נוסף, לפי שסמיכה צריכה להיות על גובה הראש ולא בצדדים, עי' ציון 204, ועוף שראשו קטן א"א להניח ידו עליו בלי שתהיה אף על הצדדים, וצ"ב, כיון שמניח ידו על כל הראש מה בכך שהיא אף לצדדים, אמנם כיון שסמיכה היא בשתי ידיו, עי' ציון 196 ואילך, א"כ עוף שראשו קטן א"א להניח עליו שתי ידיים, לסוברים שאין להניחן זע"ז, עי' ציון 211 ואילך מח' בזה. ועי' אות היא לעולם ח"ב סי' נד, ומשמר הלוי בכורות סי' סא.
  117. ↑ ציון 386.
  118. ↑ עי' משנה שבציון 132; עי' תו"כ דלהלן; תוספ' מנחות פ"י, הובא במנחות צב א; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ח. ועי' משמר הלוי זבחים יז, אם הבעלים הוא המקדיש או המתכפר, ועי' ציונים 144, 147, לענין סמיכת זקנים בפר העלם דבר וסמיכת כ"ג בשעיר המשתלח שהדבר תלוי אם מתכפרים, ואע"פ שבלא"ה הם חשובים כמקדיש שהלא קרבנות ציבור הם, ועי' ציון 209.
  119. ↑ עי' ויקרא ג ב וח, ועי' ציון 122.
  120. ↑ תו"כ דבורא דנדבה פי"ז ה"ב; מנחות צג א וערכין ב א ותמורה ב א. ועי' רמב"ם שם, שהסמיכה בבעלים מהדרשה שבציון 134.
  121. ↑ עי' ציון 44 ואילך.
  122. ↑ עי' ויקרא שם, ועי' גמ' שם ושם ושם, מח' אם קרבן חבירו וקרבן גוי נלמדו משני "קרבנו" או מ"קרבנו" אחד, ועי' תמורה ב א, שכתוב בפרשה "קרבנו" שלוש פעמים, ובביאור אלו הן שלוש הפעמים, עי' רגמ"ה מנחות ותמורה שם, ורש"י שם ושם וערכין שם א, ותוס' מנחות שם ד"ה קראי וערכין שם ד"ה קרבנו (א), וראב"ד לתו"כ שם, ור"ה שם, ושמ"ק מנחות שם אות ו, וקרבן אהרן לתו"כ שם.
  123. ↑ עי' גמ' שם ושם ושם. ובביאור הדרשה, עי' רש"י מנחות שם ד"ה עובד ובכת"י שם ד"ה עכו"ם וערכין שם ב ד"ה עובד ותמורה שם ד"ה מחד, ותוס' מנחות סא ב ד"ה מצינו ותמורה שם ד"ה קרבנו, וראב"ד לתו"כ שם ה"ג. וכ"ה בתו"כ שם לגי' הגר"א שם: קרבנו ולא קרבן הגוי, וכ"נ מהראב"ד הנ"ל. ועי' ציון 43 שי"ג בע"א, ועי' ר"ה שבציון הנ"ל.
  124. ↑ עי' ציון 66 ואילך.
  125. ↑ עי' פסחים פט א, שקרבן נשים אין סומכים עליו, ומ' אף אחרים; תוס' מנחות שם; עי' ראשונים דלהלן.
  126. ↑ תוס' שם, בתי' ב. וע"ש בתי' א, שמא יש לה שום מיעוט, ועי' להלן.
  127. ↑ עי' ציון 68.
  128. ↑ עי' רמב"ן שבציון 83; פרי"ד קידושין לו א; פנ"י שבציון הנ"ל.
  129. ↑ עי' ציון 104 ואילך.
  130. ↑ לקוטי הלכות זבח תודה מנחות שם.
  131. ↑ רש"י כת"י שם ד"ה ידו. ועי' ראב"ד שבציון 139, שפי' באופ"א.
  132. ↑ עי' משנה מנחות צג א, וגמ' דלהלן.
  133. ↑ עי' ויקרא ג ב וח ויג, וראב"ד לתו"כ דבורא דנדבה פי"ז ה"ב ור"ה שם ופרי"ד מנחות שם ב. ועי' מלבי"ם פ' ויקרא סי' כח, שהדרשה היא מג' פעמים שכתוב בהם "וסמך ידו" ולא "וסמך את ידו" כמו בשאר מקומות, ועי' ציון 226 ואילך.
  134. ↑ מנחות שם ב; תו"כ שם פ"ד ה"ב ופי"ז שם. ועי' תפא"י שם פ"ט מ"ח, שאע"פ שיד עבד כיד רבו, סמיכה היא חובת הגוף ואין שייך בה יד עבד כיד רבו, וצ"ב, שבגמ' שם אמרו להיפך, שהכתוב מיעט עבד מסמיכה כדי שלא נאמר בו יד עבד כיד רבו, ועי' משמרות כהונה שם. ועי' רי"ט אלגאזי בכורות פ"ד סי' נ וקרן אורה שם, שהקשו מדוע הוצרכו למעט עבד הלא אינו מצווה בדבר, עי' ציון 99, ועי' רי"ט אלגאזי שם שיישב.
  135. ↑ מנחות שם. ועי' מנחות שם על צריכותא בין שלוחו ועבדו ואשתו.
  136. ↑ תוס' שם ד"ה ידו; ר"ש לתו"כ פ"ד שם. ועי' ציון 66 בד' הרמב"ם ורע"ב.
  137. ↑ ע' תו"כ שם ושם. ועי' ר"ה וקרבן אהרן שם שהגיהו "ולא יד אשתו" כד' הגמ' שם, אבל גי' הר"ש דלהלן כפי הגי' שלפנינו.
  138. ↑ עי' ר"ש לתו"כ פ"ד שם. וע"ש שלסוברים שיורש סומך, עי' ציון 145 מח' בזה, בנו חשוב כגופו, ואף לסוברים שאינו סומך הוא חשוב "כרעא דאבוה" לכמה דברים, וע"ש שמ' שכ"כ לפרש את הגמ' מנחות שם, שהטעם שלא אמרו "ידו ולא בנו" מפני שסוברים שבן יכול סמוך לאביו, וחולקים על התו"כ, ואולי כ"כ בפי' התו"כ, שלפיכך הוצרכו למעט בנו לפי שהיה אפשר להחשיבו כגופו, וא"כ אף בגמ' מודים שבנו אינו סומך אלא סברו שהוא פשוט, וצ"ב. ועי' משך חכמה ויקרא א ד.
  139. ↑ ראב"ד לתו"כ שם. ועי' ציון 25 ואילך.
  140. ↑ עי' ציון 353 ואילך.
  141. ↑ ע"ע פר העלם דבר של ציבור, וע"ש שיש תנאים שחולקים, שב"ד אינם מביאים בפני עצמם.
  142. ↑ עי' ציון 367 ואילך, על המח' בזה.
  143. ↑ ע"ע שעירי עבודה זרה, וע"ש שיש תנאים שחולקים, שב"ד אינם מביאים בפני עצמם.
  144. ↑ תוס' מנחות צב ב ד"ה הא. ועי' מלבי"ם פ' ויקרא סי' כז. ועי' ציון 118.
  145. ↑ עי' ציון 337.
  146. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים, וע' שעיר המשתלח, על מח' רבי יהודה ור' שמעון לענין כפרת שאר עבירות, אם היא על ידי וידוי הפר או על ידי וידוי שעיר המשתלח. וע"ע טומאת מקדש וקדשיו ציון 737 ואילך, על כך שמעבירות טומאת מקדש מקדש וקדשיו הכהנים מתכפרים בדם הפר.
  147. ↑ מנחות צב א. ועי' ציון 334 ואילך, על מה שנחלקו עפ"ז בדין שתי סמיכות בציבור.
  148. ↑ עי' ציון 119 ואילך, על כך שנאמר בסמיכה "קרבנו", וע"ש שאנו ממעטים "קרבנו" ולא קרבן חבירו וקרבן גוי.
  149. ↑ ציון 769 ואילך.
  150. ↑ עי' רבינו שמואל ורדב"ז דלהלן.
  151. ↑ רדב"ז מעה"ק פ"ג ה"ה. ועי' צ"פ שבציון 51, שלכאו' חולק, שקרבן גויים אין סמכים עליו.
  152. ↑ פי' רבינו שמואל לתו"כ דבורא דנדבה פ' יז ה"ג (מהד' אופק, תוס' אחרות מהד' צוקר), בפי' מ"ש שם "קרבנו ולא הגר", עי' ציון 43, ועי' צ"פ שבציון 51 שפי' בע"א, ועי' ציון 123 שי"ג בתו"כ בע"א. ולענין מי שמצא קרבן, עי' פנ"י קדושין נה ב, שיש הבדל בדבר בין שלמים לאשם, ועי' המקנה שם שנחלק עליו.
  153. ↑ עי' ויקרא ג ב וח, ועי' ציון 122.
  154. ↑ דבורא דנדבה פי"ז ה"ב, והובא במנחות צג א וצד א וערכין ב א ותמורה ב א.
  155. ↑ עי' רש"י שם ושם ושם.
  156. ↑ עי' ויקרא ז ל.
  157. ↑ עי' מנחות צד א, ורגמ"ה ורש"י שם, ועי' ציון 235 ואילך. ועי' ראב"ד שבציון 241, שחולק בפי' הגמ'.
  158. ↑ ציון 234 ואילך.
  159. ↑ מאירי חגיגה טז ב. ולכאו' מסתימת שא"ר מ' שחולקים, שהיא חובה על כולם.
  160. ↑ ע"ע יורש (א) ציון 778 ואילך.
  161. ↑ מנחות צג א, וערכין ותמורה שם.
  162. ↑ עי' רש"י מנחות כת"י שם ד"ה כל וערכין שם ד"ה לית; תוס' מנחות שם ד"ה לרבות וערכין שם ד"ה לית; רא"ש בשמ"ק מנחות שם.
  163. ↑ רש"י תמורה שם ד"ה לית. וכ"ה בגמ' שם, לגי' שלפנינו: משום דלא מיחד קרבן דידהו, ועי' רא"ש בשמ"ק מנחות שם שדחה, שכיון שאינו מיוחד לכל אחד לפיכך אחד סומך לכולם.
  164. ↑ תו"כ דבורא דנדבה פ"ד ה"א ותוספ' מנחות פ"י, הובא בזבחים לב א ולג א; רמב"ם מעה "ק פ"ג הי"א. ובתו"כ שם: "וסמך ושחט" (ויקרא א דוה) מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים, ועי' זבחים שם ששחיטה בפנים היא מדרבנן (עי' ציון 169 על המח' בזה), ועי' תוס' חגיגה טז ב ד"ה דבר וראב"ד לתו"כ שם ופרי"ד זבחים שם שההיקש הוא אסמכתא, ועי' להלן שלדעה ששחיטה בפנים מה"ת, דרשו להיפך, משחיטה לסמיכה שהיא בטהורים, ועי' ציון 297.
  165. ↑ עי' ציון 260 ואילך.
  166. ↑ ע"ע ביאת מקדש ציון 66 ואילך, וציון 402 ואילך.
  167. ↑ ע"ע ביאה במקצת ציון 1 ואילך, על השיטות בזה.
  168. ↑ עי' ציון 217.
  169. ↑ עי' זבחים לג א, ועי' ר"י קורקוס מעה"ק פ"ג שם בתי' ב, בפי' הגמ', דהיינו שלא יכול לסמוך.
  170. ↑ עי' ר"י קורקוס שבציון 169; שו"ת נובי"ת יו"ד סי' יא. וע"ש שפי' כן בד' הרמב"ם שבציון 176.
  171. ↑ עי' רדב"ז שם, שלכתחילה צריך בפנים; עי' כס"מ שם, ועי' מ"ש בציון 177; עי' אחרונים שבציון 172. ועי' הג' הגדול ממינסק לנוב"י שם, מ"ש להוכיח בד' הרמב"ם כדעה זו.
  172. ↑ עי' ר"י קורקוס שם בתי' ג ולח"מ מחוסרי כפרה פ"ד ה"ב וחס"ד מנחות פ"י ה"ד, בד' הרמב"ם מעה"ק שם. וכ"נ מרמב"ם שבציון 273, שאפשר לסמוך בלא להכניס ראשו ורובו, ולכאו' לדעתם מ"ש בגמ' שם שא"א לסמוך בכל כוחו בלא שיכניס ראשו ורובו, היינו שחוששים לכך ואע"פ שאפשר שיוכל לעשות כן, ועי' לח"מ מעה"ק שם ושו"ת חו"י סי' רכז וארעא דרבנן מהרו"ב סי' קנח והג' עפרא דארעא שם ועיני אברהם מעה"ק שם.
  173. ↑ ע"ע שחיטה (קדשים), על מח' התנאים אם הוא מה"ת או מדרבנן, וע"ש שהקרבן עצמו לכו"ע שחיטתו בפנים, ועי' זבחים לב ב, שהברייתא דלהלן היא לדעה ששחיטה בפנים מה"ת.
  174. ↑ עי' ויקרא א ג -ה, וכ"ה שם ד כד וכט ולג. ועי' ציון 297.
  175. ↑ עי' זבחים שם א, שכך שנה רב חסדא. ועי' רדב"ז שם, שמ' שאף לדעה זו אינה דרשה גמורה אלא מדרבנן
  176. ↑ עי' רמב"ם שם, שאם סמך הטמא, סמך, ועי' רדב"ז ור"י קורקוס ולח"מ שם בדעתו, שיצא ידי סמיכה, ועי' נוב"י שבציון 170. ועי' כ"מ דלהלן שחולק בדעת הרמב"ם. וע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד וכו' ציונים 929,938.
  177. ↑ כ"מ שם, בד' הרמב"ם שם, שמ"ש הרמב"ם שאם סמך סמך, היינו שהסמיכה אינה מעכבת את הקרבן, עי' ציון 12 ואילך.
  178. ↑ ע"ע אשם מצורע ציון 57 ואילך. ועי' ציון 443 לענין אשם נזיר טמא.
  179. ↑ תוס' זבחים לג א ד"ה ניעול. עי' חס"ד מנחות פ"י ה"ד, שלמסקנת הגמ' זבחים שם, זו שאמרו אין סמיכה אלא בטהורים אינו למעט מחוסר כפרה אלא טמא ממש, וע"ש בפי' הגמ' לדעתו. ועי' ציון 447, שי"ס שסמיכת אשם מצורע אינה מה"ת מפני שהיא בטומאה.
  180. ↑ תוספ' מנחות פ"י, הובא ביומא לו א. ועי' תוספ' וברייתא שם שהקרבן עומד בצפון ופניו למערב, ועי' ציון 286 ואילך דהיינו בקדשי קדשים ששחיטתם בצפון, ועי' להלן מח' בקדשים קלים. ובטעם הדבר, עי' מפרש תמיד ל ב ד"ה ראשו, ששחיטת התמיד היא כשראשו כלפי מערב מפני שנאמר בשחיטה לפני ה' (ויקרא א ה), וא"כ מטעם זה לסוברים שאף סמיכה נאמר בה לפני ה' (עי' ציון 264 ואילך מח' בזה), אף בסמיכה פניו למערב.
  181. ↑ תפא"י חומר בקודש פ"ו ס"א.
  182. ↑ עי' ציון 286 ואילך, מח' בזה.
  183. ↑ עי' ציון 291.
  184. ↑ שיח יצחק יומא מה ב. וכ"נ מחס"ד לתוספ' שם.
  185. ↑ עי' אחרי ציון 293.
  186. ↑ עי' משנה יומא לה ב, וגמ' שם לו א בפי' המשנה; רמב"ם עבויה"כ פ"ד א.
  187. ↑ יומא שם.
  188. ↑ רש"י שם.
  189. ↑ יומא שם; רמב"ם שם.
  190. ↑ ר"ח יומא שם, וכן נקט בתפא"י חומר בקודש שם, שראשו למזבח. וכ"נ מהראב"ד תמיד ל ב ד"ה ראשו ורע"ב תמיד פ"ד מ"א, שכ"כ לענין שחיטת התמיד, ועי' פרת חטאת פ"ג מ"ט.
  191. ↑ רש"י יומא שם ד"ה ופניו; מאירי שם.
  192. ↑ חס"ד שם.
  193. ↑ עי' ברייתא יומא לו א שהסומך עומד במזרח ופניו למערב, ופי' רש"י שם ד"ה עומד שעומד במזרח היינו שאחוריו למזרח, ועי' ציון 276 שי"מ בע"א, ועי' ציון 282 בד' רש"י ועי' תוספ' מנחות פ"י, שהגי' סומך במערב ופניו למערב, ועי' חס"ד שם שצ"ל סומך במזרח, כמו ביומא שם.
  194. ↑ עי' ציון 250 ואילך על הוידוי שבשעת סמיכה. חס"ד שם, ולכאו' היינו כדין תפילה שצריך להחזיר פניו כנגד בית קדש הקדשים, ע"ע ירושלים ציון 62 ואילך. ועי' תמיד פ"ד מ"א, שאף בשחיטת עולה השוחט פניו למערב, וא"כ אינו בדוקא מפני הוידוי, ועי' תפא"י שם אות ה, דהיינו מפני שכתוב בשחיטה לפני ה', ולפ"ז אפשר שאף בסמיכה הוא מטעם זה, ועי' ציון 180 לענין פני הקרבן.
  195. ↑ חס"ד שם; תפא"י חומר בקודש פ"ו ס"א. ועי' חס"ד שם, שאע"פ שהתוספ' היא בקדשי קדשים שטעונים צפון, עי' ציון 286, מסתבר שאף בקדשים קלים יהיו פניו למערב, ומטעם דלהלן.
  196. ↑ עי' ציון 251 ואילך, מח' בזה.
  197. ↑ חס"ד שם.
  198. ↑ עי' רש"י עירובין נ א ד"ה והרי מעשר; תשו' ר"י בן פלט, הובא באבודרהם הל' ברכת המצוות.
  199. ↑ ע"ע ברכת המצוות ציון 136 ואילך, מח' בזה.
  200. ↑ עי' ציון 10. צ"פ תניינא ע"ז פ"ב ה"י. ע"ש שכ"כ בד' רש"י שם, וצ"ב, הלא י"ס שאף שאר חלקי עבודות הקרבן מברכים עליהם, ע"ע הנ"ל שם.
  201. ↑ עי' עיטור הל' ציצית (מהדו' רמ"י עו ב). ועי' מנ"ח מ' קטו ובהג' מנ"ח לרמב"ם מעה"ק פ"ג הט"ו (בס' הליקוטים), והג' באר אברהם שם פ"א ה"א.
  202. ↑ משנה מנחות צג א; תוספ' שבציון 214; עי' תו"כ דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ג. ועי' תרגום יונתן ויקרא א ד וג ב, שלכאו' חולק, שסומך יד ימינו, והיינו מלבד בשעיר המשתלח שנאמר בו שתי ידיו, כדלהלן, וכ"ה בכלי יקר שם א ד, ועי' ראב"ע שם שכ"ה לפי הפשט אלא שאנו סומכים על דברי חז"ל שכל סמיכה היא בשתי ידיים, ועי' מנ"ח מ' קטו בקומץ המנחה שתמה על הת"י שחולק על המשנה, ועי' מלבי"ם פ' אחרי מות סי' נב ושם עולם ויקרא א ד ולקוטי חיים (וויץ) ויקרא א ד ואהבת יהונתן שם, שפי' שאף לת"י סומך שתי ידיו אלא שימינו צריך לסמוך בחוזק יותר משמאלו, ועי' אהבת יהונתן שם שהאריך לבאר, ועי' ת"י שבציון 212.
  203. ↑ ויקרא א ד וג ב.
  204. ↑ תו"כ שם פ"ד ה"ב, הובא במנחות צג ב; רמב"ם שם. ועי' רש"י שם שצואר היינו בית השחיטה, ועי' קרבן אהרן לתו"כ שם שמול העורף הוא בכלל הגב דלהלן, ובראב"ד לתו"כ שם גרס "ולא על גב" דהיינו גב הבהמה, וגביים דלהלן היינו מול עורף, ועי' ציון 211.
  205. ↑ רש"י שם.
  206. ↑ רש"י שם. ועי' ראב"ד שבציון 204, שפי' בע"א.
  207. ↑ תו"כ שם; מנחות שם.
  208. ↑ ויקרא טז כא.
  209. ↑ מנחות שם.
  210. ↑ תוספ' מנחות פ"י, והובא ביומא לו א ובמנחות שם; רמב"ם שם.
  211. ↑ תוספ' שם, והובא בר"ש לתו"כ שם; רבינו שמואל (מהד' אופק, תוס' אחרות מהד' צוקר) ור"ה לתו"כ שם ותוס' רא"ש ותו"י יומא שם, בגי' התו"כ שם "ידו ולא על ידו גב ידו", ואפשר שאף הר"ש שם כונתו לפרש כן בתו"כ, ועי' קרבן אהרן ועזרת כהנים שם על הגירסאות והפירושים השונים, ועי' גי' הראב"ד שבציון 204. ועי' רבינו שמואל שם, שהוצרכו למעט מהכתוב כדי שלא נאמר מין במינו אינו חוצץ, כדלהלן.
  212. ↑ עי' תרגום יונתן ויקרא טז כא לענין שעיר המשתלח, שנותן יד ימינו על שמאלו, ועי' ציון 202 שבשאר קרבנות דעתו שסומכים ביד ימין לבד; עזרת כהנים ושם עולם לתו"כ שם, בד' הגמ' מנחות שם, שמ' דוקא דבר אחר חוצץ. וכ"נ מראב"ד שבציון 241, שלדעת הבבלי אפילו ידו של חבירו אינה חוצצת. ועי' ציון 216.
  213. ↑ ע"ע חציצה ציון 654 ואילך. עזרת כהנים שם, וע"ע הנ"ל ציון 664 ואילך.
  214. ↑ יומא לו א. ובטעם שהסמיכה בין הקרניים, עי' תורת העולה ח"ב פכ"ב ופנים יפות ויקרא א ד. ובתוספ' מנחות שם הגי' מניח שתי ידיו ע"ג קרניו, ועי' ר"ש דלהלן.
  215. ↑ ר"ש שם, בפי' התוספ' שבציון 214. ועי' חס"ד שם.
  216. ↑ שם עולם שם, בד' הגמ' מנחות שם, ששינתה מלשון התוספ', כנ"ל. וע"ש שלדעת התוספתא שא"א להניח ידיו זו על זו, כנ"ל, לפיכך כשאין מקום לשתי ידיים מניח על הקרניים, אבל לדעת הגמ' אין להניח על הקרנים, וכשאין מקום בין הקרנים יניחן זו על זו, ועי' שו"ת חדות יעקב (מייזליש) תניינא סי' קמה אות לז.
  217. ↑ חגיגה טז ב, וזבחים לג א; רמב"ם שם. ובטעם הדבר, עי' תורת העולה ח"ב פכ"ב ופנים יפות ויקרא א ד. ועי' בעה"ט ויקרא ג ב, שצאן נאמר בו "את ידו", ללמד שסומך עליו בכל כחו אע"פ שהוא חלש מהבקר, וכ"נ מפי' הרוקח עה"ת שם ח, ועי' נחלת יעקב יהושע שם א ד.
  218. ↑ עי' תוס' פסחים פט א ד"ה ואילו, שהוא פלוגתא דתנאי, ועי' שעה"מ מעה"ק פ"ג ה"ח, בבביאור דבריהם.
  219. ↑ עי' ציון 250 ואילך.
  220. ↑ ע"ע ודוי ציון 310 ואילך.
  221. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 318. אהבת יהונתן ויקרא א ד. וכ"נ מרמב"ם שבציון 483, ועי' חסדי אבות (טרונק) סי' יג, שהוסיף שבלא"ה אין-ישיבה-בעזרה (ע"ע), ועי' להלן שדחה שאינה חשובה ישיבה, ועי' אמרי אמת בהב"ח פ"ז ה"ו וחבצלת השרון ויקרא שם.
  222. ↑ חסדי אבות שם, וע"ש ראיות לדבר; מנחת אברהם יומא כא א. ועי' קונ' אמרות משה (באגרות ורשימות קה"י ח"א) סי' כח, שהוכיח שהסמיכה היא ע"י שגופו נסמך על הבהמה מכך שהסומך חשוב משתמש בבע"ח, עי' ציון 479 ואילך, וכן חשוב עבודה בקדשים, ועי' ציון 483.
  223. ↑ אהבת יהונתן שם. ועי' ונחלת יעקב יהושע ויקרא שם, ומשאת המלך סי' שכז.
  224. ↑ ויקרא ג ב.
  225. ↑ ויקרא שם ח.
  226. ↑ מושב זקנים שם א, בשם הרא"ש, וכ"ה בבעה"ט שם ב לגי' דפו"י, ועי' להלן גי' אחרת. וכ"מ מתרגום יונתן שם ב שתרגם "ויסמוך בתוקפא" ושם ח תרגם "וסמך" בסתם, אמנם ע"ש שאף בשאר מקומות שכתוב "וסמך ידו" תרגם "ויסמוך בתוקפא", ע"ש א ד, וד כד, ואע"פ שהאחרון הוא בצאן, וכן במקומות שכתוב "את ידו" תרגם "ויסמוך" בסתם, ע"ש ד ד, וכט, ולג, ואע"פ שהראשון הוא בבקר, וצ"ב, ועי' פרדס יוסף ונחלת יעקב יהושע שם, ועי' מלבי"ם שבציון 133.
  227. ↑ נחלת יעקב יהושע שם א ד. וע"ש שהוכיח מגמ' זבחים שבציון 217 באשם מצורע שהוא מן הצאן.
  228. ↑ בעה"ט שם, בדפוסים החדשים ע"פ כת"י, ולא כגי' הדפו"י הנ"ל, וכ"נ מפי' הרוקח עה"ת שם ב.
  229. ↑ עי' חגיגה טז ב: תיפוק ליה דאינה לסמיכה כלל, ועי' מאירי שם, שאין יוצאים בה ידי סמיכה. ועי' משמרות כהונה זבחים לג א, שסמיכה בכל כוחו היא למצוה מן המובחר, ובדיעבד יצא יד"ח אף בהנחת הידים, וצ"ב מגמ' חגיגה שם, ועי' שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי' ב.
  230. ↑ עי' ציון 41. תוס' זבחים לג א ד"ה סמיכת, ועד ב ד"ה והא, ומנחות סב ב ד"ה וכן.
  231. ↑ עי' שעה"מ מעה"ק פ"ג הי"ג בד' רש"י שבציון 457, ששלמי חובה לסוברים שאינם טעונים סמיכה, סומכים עליהם בחול אפילו בכל כוחו, ולפי ששלמי נדבה יש בהם סמיכה, ולכאו' ה"ה באשם מצורע, ששאר אשם טעון סמיכה מה"ת, ועי' בגדי יו"ט ביצה כ א וקה"י שם סי' טו והע' רי"ש אלישיב ביצה שם ותשו' ר"ח קנייבסקי בס' שיח התורה ח"א זבחים שם.
  232. ↑ עי' ציון 86, על המח' בזה.
  233. ↑ ציון 90 ואילך.
  234. ↑ עי' ציון 154 ואילך, על המח' בזה.
  235. ↑ מנחות פ"י; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ט. ועי' גמ' וראשונים שבציון 157.
  236. ↑ עי' ציון 353 ואילך, וע"ש על המח' אם סומכים עיו שלושה זקנים או חמשה.
  237. ↑ תוספ' שם.
  238. ↑ עי' גמ' וראשונים שבציון 157; ר"י קורקוס וק"ס שם. ועי' צ"פ תניינא ע"ז פ"ב ה"י וחי' רי"ז הלוי תמורה ב א, בדין קרבן של כמה יורשים.
  239. ↑ חס"ד לתוספ' שם. ועי' צ"פ כלאים פ"ט ה"ה, שמ' שנסתפק בזה, אם התכיפה מתקיימת בראשונים.
  240. ↑ עי' ציון 154.
  241. ↑ ראב"ד לתו"כ הנ"ל, וע"ש שפי' כן בגמ' מנחות צד א, ועי' ראשונים שבציון 157, שחולקים בפי' הגמ'. ולכאו' סובר כדעה שבציון 212 ואילך, שיד אינה חוצצת לחברתה לפי שהוא מין במינו, ועי' גמ' שבציון 157 שלענין תנופה יד חבירו חוצצת, וצ"ב מהו ההבדל בין סמיכה לתנופה, ועי' גמ' שבציון 210, שדבר אחר חוצץ אף לענין סמיכה.
  242. ↑ ע"ע מלואים.
  243. ↑ תוספ' שם.
  244. ↑ עי' ציון 409 ואילך. עי' חס"ד שם; מלבי"ם שם.
  245. ↑ חי' רי"ז הלוי תמורה ב א. ועי' צ"פ תניינא ע"ז פ"ב ה"י, שכ' בע"א.
  246. ↑ חס"ד שם.
  247. ↑ ויקרא ח כב. וע"ש כב, שכן לשון הכתוב אף באיל העולה.
  248. ↑ ויקרא שם יד.
  249. ↑ חס"ד מנחות פ"י ה"ד; מלבי"ם ויקרא סי' רנ. וכ"נ מצ"פ דלהלן. ועי' חס"ד ומלבי"ם שם על כך שלענין פר העלם דבר נאמר וסמכו (עי' ויקרא ד טו), ואע"פ שכולם סמכו יחד. ובטעם הדבר שבצווי איל המלואים נאמר "וסמך" (עי' שמות כט יט) בלשון יחיד, עי' מלבי"ם שם שבשעת עשיה סמכו יחד משום השמחה, ועי' צ"פ תניינא ע"ז פ"ב ה"י, טעם אחר.
  250. ↑ תוספ' מנחות פ"י, הובא ביומא לו א; רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ד. וע"ע עולה על השיטות מה מכפרת. ועי' מאירי תענית כו ב, שעולה ושלמים אינם טעונים ודוי, וצ"ב, וכן סותר לדבריו ביומא שם, שמתודה על עולה ועל שלמים אומר דברי שבח, ואולי דעתו שאין חובה להתוודות על עולה ומ"ש בתוספ' שמתודה עליה אינו אלא רשות, ועי' ציון 256 לענין שלמים, ואפשר שהדבר תלוי אם הביא את העולה לכפרה או לדורון, ועי' ציון הנ"ל בד' הרדב"ז, ועי' תוס' ערכין כא ב ד"ה מאי. ועי' הג' הגר"א לתו"כ שבציון 441, לענין וידוי באשם.
  251. ↑ עי' רש"י תענית כג א ד"ה פר, ומהרש"א ח"א שם ד"ה על בדעתו, ועי' מצפה איתן שם שחולק בד' רש"י; ר"ש שבציון 48; תוס' ר"י הלבן יומא ה א, וע"ש על מה מתודה; עי' רלב"ג דהי"ב ל כב, בפי' הכתוב שם. ועי' גבורת ארי תענית שם, ורנת יצחק דהי"ב שם, וחנוכת הבית (קוטינר) סי' יד, וקרית מלך מעה"ק שם, ומשא בני קהת שם.
  252. ↑ רמב"ם שם הט"ו; עי' מאירי שבציון 250.
  253. ↑ רדב"ז ור"י קורקוס שם.
  254. ↑ רמב"ם שם; עי' מאירי שבציון הנ"ל. ועי' מצפה איתן תענית שם, שפי' כן אף בד' רש"י שם. ועי' ציון 409 ואילך, לענין איל המלואים.
  255. ↑ או"ש שם.
  256. ↑ רדב"ז שם. ולפ"ז אפשר שאין מח' בין הרמב"ם לראשונים שבציון 251. ומד' הרדב"ז מ' שאף בעולה חובה להתודות, ועי' ציון 250 בד' המאירי.
  257. ↑ מנ"ח מ' קטו.
  258. ↑ ע"ע חטאת ציון 511. מנ"ח שם.
  259. ↑ ציון 221 ואילך.
  260. ↑ דבורא דנדבה פ"ד ה"א; עי' זבחים לב א, ורש"י שם ד"ה דכתיב; רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"א.
  261. ↑ עי' להלן מח' היכן נאמר בסמיכה לפני ה'. תו"כ שם; עי' זבחים שם.
  262. ↑ ע"ע שחיטה (קדשים), על כך ששחיטה נאמר בה לפני ה', ומשם למדנו שהיא בעזרה.
  263. ↑ עי' ציון 294 ואילך.
  264. ↑ רש"י זבחים שם; עי' תוס' גיטין כח ב ד"ה והא, וכנפי יונה סי' יט ס"א בדעתו. וכ"נ מרגמ"ה שבציון 305, ועי' חת"ס שבציון הנ"ל. ועי' ר"ש לתו"כ שם, שסמיכה למדנו מהקישא דשחיטה, וע"ש בסו"ד שאם תיכף לסמיכה שחיטה אינו מה"ת א"כ לא נאמר בה לפני ה', וצ"ב אם כונתו שאינו מהיקש ממש אלא מטעם תיכף לסמיכה שחיטה וכד' רש"י, או שלמדנו אף סמיכה לפני ה' מהיקש אלא שתיכף לסמיכה שחיטה אף הוא מאותו היקש, עי' ציון 297. ועי' ציון 306, שאפי' סמך בפתח העזרה ומיד שחט בפנים אינו חשוב תכף, משום שינוי המקום.
  265. ↑ עי' ציון 462 ואילך, על כך שי"ח על דין תיכף לסמיכה שחיטה, ועי' טו"א דלהלן שסובר שלדעתם א"צ תיכף כלל.
  266. ↑ טו"א שבציון 488. ועי' מרומי שדה שבציון הנ"ל, מה שנחלק על כך.
  267. ↑ ויקרא א ג.
  268. ↑ ויקרא שם ד, וכ"ה שם ג ז-ח. תוס' זבחים שם ד"ה מאי ויומא מה ב ד"ה הוה; ר"ה לתו"כ שם, ע"ש שמקרא נדרש לפניו. ולענין סמיכת פר-כהן-משיח (ע"ע) נאמר לפני ה' בפירוש, עי' ויקרא ד ד, ועי' תוס' זבחים שם. ועי' שו"ת חו"י סי' רכז. ועי' ציון 274.
  269. ↑ תו"כ שם; רמב"ם שם.
  270. ↑ פהמ"ש לרמב"ם מנחות פ"ט מ"ח, ועי' ציון הבא.
  271. ↑ עי' ציון 299 ואילך, מח' בזה. עי' נשמ"א ח"א כלל י ס"ה, וכ"ה לכאו' לד' ראשונים שבציון 264 שסמיכה בפנים היא משום תכיפה.
  272. ↑ רדב"ז שם; או"ש וצ"פ שבציון 300. ועי' קובץ תשובות רי"ש אלישיב ח"א סי' רלד אות א, וקובץ ישורון כרך לה עמ' תקמו.
  273. ↑ רמב"ם שם הי"א. ועי' גמ' שבציון 169, שא"א לסמוך בכל כוחו בלא שיכניס ראשו ורובו לפנים, ועי' שפ"א זבחים לג א ולקוטי הלכות מנחות צג א בזבח תודה, שד' הרמב"ם שהגמ' הנ"ל אינה להלכה, ועי' ציון 172, שי"ס שהרמב"ם מפרש בגמ' באופ"א.
  274. ↑ ציונים 159, 164. ועי' תוס' זבחים לב א ד"ה מאי, שהקשו לדעה שבציון 264 שסמיכה לא נאמר בה לפני ה', מדוע נתמעטה מבמה.
  275. ↑ ציון 61 ואילך. ועי' בית מאיר סוטה לט א, שאף לסוברים שסומך בשער נקנור, אפשר שאע"פ שתוך השער אינו חשוב בעזרה מ"מ הוא חשוב לפני ה', ועי' מנחת אברהם לתו"כ נדבה פ"ד ה"א.
  276. ↑ ר"י הבחור בתוס' יומא מה ב, לתי' א; שיח יצחק יומא שם בד' הרמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ד, שהסומך עומד במזרח, ועי' ציון 277 שאפשר שלד' הרמב"ם אינו מטעם לפני ה'. וכ"ה בברייתא שבציון 193, שהסומך עומד במזרח, אבל עי' רש"י שבציון הנ"ל שחולק בפי' הברייתא.
  277. ↑ עי' שיח יצחק שם, ע"פ תוס' שם. אבל בד' הרמב"ם אפשר שמזרח הוא למעט מערב בין האולם ולמזבח, והיינו מפני שכיון אפשר לסמוך במזרח אין להכנס עד בין האולם ולמזבח לצורך הסמיכה, עי' מרכה"מ מעה"ק פ"ג הי"ד שכ"כ בד' הרמב"ם שם לענין תנופה, וכ"ה בראב"ד לתו"כ פ' צו פט"ז ה"ג שכיון שאפשר להניף כלפי חוץ אינו מן הדין להכנס לפנים שלא לצורך, וע"ע תנופה, ועי' אחרי ציון 293, שסמיכת פר יום הכפורים היתה במערב בין האולם ולמזבח.
  278. ↑ ע"ע קדשי קדשים וע' שחיטה (קדשים) על כך ששחיטתם בצפון, וע"ע הנ"ל על המקום החשוב צפון לענין זה.
  279. ↑ עי' ציון 286 ואילך, מח' בזה.
  280. ↑ ע"ע קדשים קלים.
  281. ↑ שיח יצחק שם, בד' הרמב"ם שבציונים 276, 286, 291. ועי' ר"י הבחור שם, שמ' שחולק שאף קדשים קלים סמיכתם דוקא במזרח.
  282. ↑ ר"י הבחור שם, לתי' ב. וכ"נ ד' רש"י, שפי' מה שאמרו הסומך במזרח דהיינו שאחוריו למזרח, עי' ציון 193, ומ' שא"צ לעמוד בצד מזרח, ולכאו' היינו כשיטתו לענין תנופה שאינה דוקא במזרח אלא אפי' במזרח, עי' רש"י מנחות סא א ד"ה במזרח וד"ה לפני, וע"ע תנופה.
  283. ↑ מנחות צג א; תו"כ שם פרשה ד ה"א; רמב"ם שם הי"ב.
  284. ↑ עי' משנה ותו"כ שם, וגמ' מנחות שם ב בפי' המשנה, ורמב"ם שם. ועי' תוי"ט מנחות פ"ט מ"ח.
  285. ↑ ציון 294 ואילך.
  286. ↑ עי' תוספ' מנחות פ"י, הובא ביומא לו א, ורש"י שם ד"ה כיצד וד"ה עומד, דהיינו בקדשי קדשים שטעונים צפון, ומ' דהיינו לפי שסומכים במקום שחיטה, ועי' רש"י שבציון 287, וכ"ה בתו"י שם ובתוס' רא"ש שם, ועי' ראשונים שבציון 293 שחולקים; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ד; ר"ה לתו"כ פרשה ד ה"א; מאירי שם. ועי' תוספ' שבציון 291.
  287. ↑ ע"ע בית המטבחיים ציון 68 ואילך. רש"י מנחות שם ד"ה במקום.
  288. ↑ ע"ע הנ"ל שם על כך שהטבעות היו לצפון המזבח, וע"ע בית המקדש ציון 225 על כך שמקום דריסת רגלי ישראל אינו אלא בי"א אמה הראשונות לצד מזרח, ואינו כנגד המזבח. וע"ע שחיטה (קדשים), מח' על צפון העזרה שבמקום דריסת רגלי ישראל אם הוא חשוב צפון לענין שחיטה.
  289. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 241. רש"י שם.
  290. ↑ ע"ע שלמים.
  291. ↑ רמב"ם שם הט"ו; ר"ה שם; מאירי שם. ועי' ציון 374 ואילך, על כך ששאר קדשים קלים, שהם בכור ומעשר ופסח, אינם טעונים סמיכה. ועי' תוספ' נגעים פ"ח, שכל הסמיכות שבמקדש היו לצפונו של מזבח, ואפשר שאינו בדוקא בצפון, אלא לפי שאף קדשים קלים היה דרך לשחטם על הטבעות שהיו בצפון, עי' תפא"י ועזר"כ מדות פ"ג מ"ה, ועי' דרך חכמה בהב"ח פ"ה ציון ההלכה אות קכ ובביאור ההלכה שם הט"ז, ועי' ציון 293.
  292. ↑ ע"ע שעיר המשתלח. שיח יצחק יומא לתו"י לז א. ועי' פענח רזא ויקרא טז י.
  293. ↑ עי' ר"י הבחור בתוס' יומא מה ב ד"ה הוה, לתי' ב; ר"ח פלטיאל ויקרא ו יח. ולכאו' היינו כדעה שמ"ש במשנה שסמיכה היא במקום השחיטה, היינו בעזרה, וכדעה שבציון 264. ועי' שיח יצחק שם שהק' מתוספ' שבציון 286 שהזבח עומד בצפון, וכן ק' מתוספ' שבציון 291, ואפשר שלדעתם צפון אינו בדוקא אלא שהיו מעמידים אותו בצפון לצורך השחיטה. ועי' קובץ תשובות רי"ש אלישיב ח"א סי' רלד אות א, שפי' שאף לדעה זו יש לסמוך בצפון אלא שאינו לעיכוב, אבל סמיכה בעזרה הוא לעיכוב, עי' ציון 300.
  294. ↑ מנחות צג א; תו"כ דבורא דנדבה פרשה ד ה"א; רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ב. ועי' ברכות מב א: שלוש תכיפות הן, וכו'. ובטעם הדבר, עי' תורת העולה ח"ב פכ"ב, ואלשיך ויקרא א ד ופנים יפות שם, ועי' ידי משה לדב"ר פ"ב אות י.
  295. ↑ ציון 449 ואילך.
  296. ↑ עי' זבחים לג א, למסקנת הגמ', וכ"ה ברנ"ג ברכות מב א ותוס' גיטין כח ב ד"ה והא וזבחים עה א ד"ה והא ומנחות סג א ד"ה וכן, בד' הגמ' זבחים הנ"ל. ועי' פמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות טו, שמצדד לומר שהוא מדרבנן, ועי' ארעא דרבנן שבציון 297. ועי' מקד"ד שבציון 473 בד' הירושלמי, שהוא מדרבנן.
  297. ↑ ויקרא א ד-ה, וכ"ה שם ד כד וכט ולג. תו"כ שם; ירושלמי ברכות פ"א ה"א; רש"י ביצה כ א ד"ה הוא וזבחים שם ד"ה תכף (א); פהמ"ש לרמב"ם מנחות פ"ט מ"ח. ועי' רש"י שם ד"ה תכף (ב), שמ' שלסוברים שהוא מה"ת היינו מהיקש זה, ועי' מנחות יט א שלמדו מהיקש זה ששחיטה אף בזרים, ועי' ציון 164 שי"ס שלענין טהורים הוא אסמכתא, ועי' תוס' שבציון הנ"ל ורדב"ז שבציון 175 וטו"א חגיגה טז ב ד"ה דבר ופמ"א ב"ק בהקדמה ד"ה ועוד וארעא דרבנן מהדו"ק סי' תסח ותרמט וברכ"י יו"ד סי' א ס"ק ב ומחב"ר שם.
  298. ↑ עי' אחרונים שבציון 473.
  299. ↑ עי' כס"מ מעה"ק פ"ג הי"ב וק"ס שם, במ"ש הרמב"ם שם שאם שחט במקום אחר שחיטתו כשרה, דהיינו לפי שסמיכה אינה מעכבת, ומ' שלא קיים סמיכה; עי' אחרונים שבציון 322, בד' תוס' שבציון 310. וכ"ה לכאו' לד' ראשונים שבציון 264, עי' ציון 271 בדעתם.
  300. ↑ מנ"ח מ' קטו ואו"ש שם וצ"פ כלאים פ"ט ה"ה ותניינא ע"ז פ"ב ה"י בד' הרמב"ם שם, שמ"ש שחיטתו כשרה היינו שאף הסמיכה כשרה, וכ"ה בחזו"א נגעים סי' יב אות ו בד' הרמב"ם מחוסרי כפרה פ"ד ה"ב, ועי' ערה"ש מעה"ק סי' סח סי"ח ויט. וכ"נ מפנ"י ברכות מב א. וכ"נ לכאו' מהירושלמי שבציון 301.
  301. ↑ ברכות שם. ומ' שהתכיפה אינה חיוב גמור אלא מעלה והידור, ועי' ציון 300.
  302. ↑ ארה"ח סי' ח ארץ יהודה ס"ק עג. וכן מוכח מהדעה שבציון 299 שהתכיפה מעכבת את הסמיכה. ועי' צ"פ כלאים פ"ט ה"ה וע"ז פ"ב ה"י, שנסתפק בזה.
  303. ↑ ציון 65 ואילך.
  304. ↑ עי' גמ' שבציון 284, בפי' המשנה שבציון 283, ורמב"ם שבציון הנ"ל.
  305. ↑ רגמ"ה מנחות צג ב; עי' רש"י שבציון 264, והג' חת"ס למג"א סי' קסו ס"ק ג בדעתו; פהמ"ש לרמב"ם מנחות פ"ט מ"ח, ועי' אחרונים שבציון 314 בדעתו. ועי' א"ר ופלתי דלהלן.
  306. ↑ א"ר סי' ח ס"ק טו; פלתי סי' יט ס"ק ה; קדושת יו"ט שבציון 314; חת"ס שם. וכ"נ מפהמ"ש שם, עי' ציון 313. ועי' עמק ברכה הל' נט"י סי' ג.
  307. ↑ עי' ראשונים שבציון 286.
  308. ↑ רש"י כת"י מנחות צג א ד"ה במקום. ולכאו' מ' שצריך באותו מקום ממש, ואולי אינו בדוקא שלא יזיזנה אלא למעט שלא נפרש מ"ש במשנה במקום שסומכים שוחטים היינו שסומכים על צואר הקרבן שהוא מקום שחיטתו, עי' רש"י שם ב ד"ה מאי, וצ"ב. ועי' שו"ת חו"י סי' רכז, שכ"נ מפשט הגמ' זבחים לג א, שצריך לשחוט באותו מקום ממש אבל אינו מוכרח, ועי' ציון 318.
  309. ↑ רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ב; עי' תוס' שבציון 310, ואחרונים שבציון 311 בדעתם. ועי' הל' ברכות לריטב"א פ"ו סי' כא, שמ' שחולק, שכשאינו מפסיק בדבר אחר יכול לשהות ביניהן, וצ"ב אם אף בשהייה מרובה סובר כן, ועי' מרומי שדה מגילה כ ב.
  310. ↑ תוס' סוטה לט א ד"ה כל. ע"ש שהוכיחו מגמ' זבחים לג א במצורע שסומך על אשמו בשער נקנור ושחיטתו בבית המטבחיים שאמרו שאינה חשובה תכיפה, וכיון שבית המטבחיים רחוק כ"ב אמה למדנו שבשיעור זה אינה תכיפה. והובא להלכה ברמ"א בשו"ע סי' קסו ס"א לענין תכיפת בציעת הפת לנטילת-ידים, וע"ע.
  311. ↑ ט"ז או"ח סי' ח ס"ק יא; מקו"ח (בכרך) שם סי"ג; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' לז. ועי' שו"ת בית יעקב סי' טז (יט א), שנחלק בפי' התוס' שם, שמצד ההילוך אינה תכיפה, ומ"מ דעתו שם ששהייה בלא הילוך חשובה הפסק יותר, ועי' א"ר שם ס"ק טו. ועי' שו"ת חו"י סי' רכז.
  312. ↑ דרישה או"ח סי' קסו ס"א; עי' ט"ז שם ס"ק ב, ופמ"ג שם בדעתו; בכור שור ברכות מב א.
  313. ↑ פהמ"ש לרמב"ם מנחות פ"ט מ"ח, ועי' קדושת יו"ט דלהלן בדעתו; הל' ברכות לריטב"א פ"ו סי' כא, שלא יתעסק בדברים אחרים; עי' אחרונים דלהלן לענין הליכה. ועי' שו"ת אור לציון ח"ד פ"ה סי' ז בהערה. ועי' הג' יד אפרים לט"ז או"ח סי' ח ס"ק יא, שהקפידא דוקא בשהייה אבל בהפסק בדיבור וכה"ג חשובה תכיפה, ולכאו' נסתר מד' ראשונים הנ"ל.
  314. ↑ קדושת יו"ט מעה"ק פ"ג הי"ב, בד' פהמ"ש שם.
  315. ↑ ע"ע מומי קרבן ציון 343 ואילך, על דיני יבלת בקרבן.
  316. ↑ עי' ציון 323 ואילך.
  317. ↑ קדושת יו"ט שם. וע"ש שדימה למה שדרשו לענין כסוי הדם, ושפך וכסה, שלא יהיה מחוסר מעשה, ע"ע כסוי הדם ציון 610 ואילך.
  318. ↑ עי' אחרונים דלהלן, שדבריהם ע"פ גמ' זבחים בהליכה לצורך שחיטה. ועי' מקו"ח דלהלן בד' החולקים, שע"כ ההליכה אינה הפסק שהרי היתה לצורך שחיטה, ולדעה זו אפשר שהליכה לצורך שחיטה חשובה הפסק כיון שדין התכיפה הוא כלפי הסמיכה שכבר היתה ולא לצורך השחיטה, עי' ציון 302, וא"כ אף הליכה לצורך השחיטה היא הפסק.
  319. ↑ עי' מג"א סי' קסו ס"ק ג ושו"ת חכ"צ סי' קכח, שהוכיחו כן מגמ' זבחים לג א, והקשו על תוס' שבציון 310, שאינה תכיפה אלא בשיעור הילוך כ"ב אמה, ועי' בהגר"א שם שהסכים לדינא כדברי אחרונים הנ"ל ולא כתוס'. ובד' המג"א, עי' מחה"ש ולבושי שרד שם שפי' בד' המג"א כהגר"א הנ"ל, ועי' פמ"ג שם שפי' ד' המג"א באופ"א, וע"ש סי' ח מש"ז ס"ק יא. ועי' מקד"ד קדשים סי' כז אות ג בסוגריים.
  320. ↑ עי' תוס' שבציון הנ"ל, וט"ז ומקו"ח שבציון 311 בדעתם. וביישוב הקושיה שבציון 319 מגמ' זבחים, עי' שו"ת בית יעקב סי' טז וא"ר סי' ח ס"ק טו והג' יפה מראה שבציון 322 ושו"ת שאילת יעבץ סי' לז ופלתי סי' יט ס"ק ה ושו"ת זרע אמת ח"א סי' ב ופנ"י ברכות מב א וצל"ח זבחים שם ובית מאיר סוטה לט א ובהגר"א שבציון 322 והג' חת"ס למג"א שם וארה"ח סי' ח ארץ יהודה ס"ק עג וחזו"א שבציון הנ"ל.
  321. ↑ עי' ציון 299 ואילך, מח' בזה.
  322. ↑ הג' ליפה מראה ברכות פ"א ה"ח; בהגר"א או"ח סי' קסו ס"א, לד' תוס', ועי' ציון 319 שכ' שהעיקר כמג"א הנ"ל שחולק. ועי' חזו"א נגעים סי' יב אות ח, כעי"ז.
  323. ↑ מחה"ש שם, וע"ש ראייתו לדבר. ועי' חזו"א שם.
  324. ↑ מגילה כ ב; רמב"ם מעה"ק פ"ד ה"ו. ועי' צ"ק ופמ"ג שבציון 76.
  325. ↑ עי' ויקרא א ג -ה, וכ"ה שם ד כד וכט ולג, ועי' ציון 297. מגילה שם.
  326. ↑ ע"ע יום ציון 382 ואילך. פרי"ד שם; עי' תוס' רא"ש קידושין לו א; טו"א מגילה שם, לפי' ב. ועי' תוס' מנחות צג ב ד"ה ידו, בסו"ד.
  327. ↑ ע"ע יום ציון 382 ואילך.
  328. ↑ טו"א שם לפי' א. וכ"נ מרע"א שבציון 76, ועי' תוס' מנחות שם. ועי' ציון 317.
  329. ↑ עי' תוס' מנחות שם. ועי' צ"ק שבציון 76.
  330. ↑ עי' ציון 297. טו"א שם.
  331. ↑ ויקרא ז לח. מגילה פ"ב ה"ו.
  332. ↑ מנחות צב א; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"י. ועי' תוס' ביצה כ א ד"ה ויקרב, שאף עולת ציבור שקרבה בשמיני למילואים היתה טעונה סמיכה, והיינו ע"פ הדרשה שבציון 392, וזה שאמרו שתי סמיכות, היינו לדורות.
  333. ↑ עי' רש"י שבציון 341. ועי' ראשונים שבציון 339 שחולקים.
  334. ↑ עי' משנה מנחות צב א, בסתם, ובתוספ' מנחות פ"י הוא ר' יהודה, והובא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  335. ↑ עי' ויקרא ד טו, בפר העלם דבר, ושם טז כא, בשעיר המשתלח. רע"ב שם פ"ט מ"ז.
  336. ↑ עי' ציון 353 ואילך.
  337. ↑ עי' ויקרא שם, ורמב"ם עבויה"כ פ"ד ה"ב.
  338. ↑ תו"כ דבורא דחובה פ"ו ה"ג, הובא במנחות שם.
  339. ↑ עי' רגמ"ה שם ב ורש"י שם ד"ה גירסא בפי' א, בד' הגמ' שם; עי' רמב"ם שם, ורדב"ז שם בדעתו. ועי' תוס' שם א ד"ה ואין, שהוצרכו ללמד שאינם טעונים סמיכה, שלא נלמד חטאת ציבור מחטאת ציבור, ועוד, משום שר' שמעון למד מהכתוב שסומכים עליהם, כדלהלן.
  340. ↑ ויקרא ד טו.
  341. ↑ עי' רש"י שם בפי' שני בגמ', ותוס' שם ד"ה גירסא.
  342. ↑ עי' דה"ב כט כג.
  343. ↑ ירושלמי הוריות פ"א ה"ח. וע"ע הוראת שעה ציון 111.
  344. ↑ משנה ותוספ' שם.
  345. ↑ ויקרא ד כד.
  346. ↑ מנחות שם.
  347. ↑ ע"ע שעירי עבודה זרה.
  348. ↑ ע"ע טומאת מקדש וקדשיו ציון 662 ואילך. עי' מנחות שם. ולכאו' מטעם זה לא נתרבו שעיר הנעשה בחוץ ושאר שעירי המועדות, ע"ע הנ"ל ציונים 679 ואילך, 694 ואילך.
  349. ↑ חזו"י לתוספ' שם.
  350. ↑ תוספ' שם, הובא בגמ' שם.
  351. ↑ ע"ע שעיר המשתלח, על ד' ר' שמעון שכהנים אינם מתכפרים בו, ועי' לעיל ציון 147. עי' מנחות שם.
  352. ↑ ציון הנ"ל.
  353. ↑ עי' תו"כ דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"י.
  354. ↑ ויקרא ד טו.
  355. ↑ תו"כ דבורא דחובה פ"ו ה"א, הובא בסנהדרין יג ב.
  356. ↑ סנהדרין ב א, וכ"ה בתו"כ דלהלן.
  357. ↑ ע"ע בית דין ציונים 84, 153 ואילך, וע' דיני נפשות ציון 6.
  358. ↑ תו"כ שם ה"ב, הובא בסנהדרין יג ב.
  359. ↑ משנה סנהדרין ב א, ובתו"כ דלהלן.
  360. ↑ תו"כ שם, הובא בסנהדרין יג ב.
  361. ↑ סנהדרין פ"א ה"ב. וכ"ה ברמב"ם מעה"ק פ"ג ה"י, בשלושה, ועי' הון עשיר שם מ"ג ומראה"פ שם במשנה, שהוא ע"פ הירושלמי. ועי' פהמ"ש שם ורע"ב שם, שמ' שפסקו כר' יהודה בחמשה, ועי' תוי"ט שם ולח"מ שם וסנהדרין פ"ה ה"ה והון עשיר שם ומהרי"ח שם ולקוטי הלכות זבח תודה שם.
  362. ↑ פ"מ שם. ועי' גמ' סנהדרין שם.
  363. ↑ ציון 144.
  364. ↑ ויקרא טז כא.
  365. ↑ מנחות צב א; ירושלמי הוריות פ"א ה"ח. ועי' להלן סיום ד' הברייתא לגי' הבבלי.
  366. ↑ דבורא דחובה פ"ו ה"ג, והובא במנחות שם ובירושלמי הוריות פ"א ה"ח. ועי' מנחות שם שגרסו בסיום ד' ר' שמעון: אין טעון סמיכה בזקנים אלא באהרן, ועי' להלן.
  367. ↑ שם. ועי' רש"י מנחות שם ד"ה אלא. ועי' נעם ירושלמי דלהלן.
  368. ↑ עי' ציון 118 ואילך.
  369. ↑ מנחות שם ב. וע"ש שכן גי' הגמ' בברייתא שבציון 365. ועי' נעם ירושלמי הוריות שם, שתיקן את הגי' בירושלמי שבמסקנא דחו ד' ר' ירמיה וכדברי הבבלי, וע"ש סוף ה"ח.
  370. ↑ ציון 144.
  371. ↑ ע"ע לוי ציון 473 ואילך.
  372. ↑ ציון 506 ואילך.
  373. ↑ מנחות צב א.
  374. ↑ משנה שם; עי' תו"כ דבורא דנדבה פי"ז ה"ד-ו.
  375. ↑ עי' ציון 398 ואילך.
  376. ↑ מנחות שם. ועי' תו"כ שם, שלמדו כן מהכתוב "קרבנו" שלוש פעמים, ובגמ' שם אמרו שהוא אסמכתא בעלמא.
  377. ↑ עי' ציון 413 ואילך, וציון 441.
  378. ↑ ע"ע זריקה ציון 116 ואילך, על זריקה של עולה וחטאת ואשם שהיא שתי מתנות שהן ארבע, וציון 179 ואילך שבבכור מעשר ופסח היא מתנה אחת. תוס' שם ד"ה שכן.
  379. ↑ עי' ציון 388 על עולת ראיה, וציון 405 על תודה, וציון 441 על אשם.
  380. ↑ ויקרא ג ב.
  381. ↑ רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ו, ועי' פהמ"ש דלהלן.
  382. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם פ"ט מ"ז תרגום קפאח: דבר שהוא רשאי לעשות כמותו קרבן. ועי' תרגום אבן תבון שם שלכאו' אינו מובן, וצ"ב, ועי' תוי"ט שם ובית דוד (קורנאלדי) שם וכתר המלך מעה"ק שם. ועי' רש"י כת"י מנחות שם ד"ה קרבנו, שקרבנו מ' דבר שבא לריצוי או לדורון ולא קרבנות אלו שאינם לכפרה וריצוי, אלא חובה לבד.
  383. ↑ ציון 443 ואילך. ועי' ציון הנ"ל לענין אשם נזיר, וציון 419 לענין חטאת מצורע.
  384. ↑ ציון 453 ואילך.
  385. ↑ ויקרא א ד.
  386. ↑ דבורא דנדבה פ"ד ה"ו-ז. וכ"ה ברש"י שם. ובביאור הדרשה, מדוע העולה היא למעט, עי' ר"ש לתו"כ שם ומזרחי וגו"א שם וקהלת יעקב מענה לשון לשון תורה מע' ה סי' שי וחי' רמ"ש לתו"כ שם, ומ"מ אפשר שאינה דרשה גמורה, שהלא אף חטאת העוף אינה טעונה סמיכה ואע"פ שלא נאמר בה מיעוט, עי' ציון 113 ואילך, ועי' תורה תמימה שם.
  387. ↑ ויקרא ט טז.
  388. ↑ ביצה כ א, ומנחות צג ב. ועי' ביצה שם, שר' יצחק ב"ר אבא אמר שדרשה זו אינה אלא לד' ב"ש אבל לב"ה א"צ דרשה, ומסקנת הגמ' שהדרשה היא לכו"ע, עי' רש"י שם ד"ה אתיא, וכ"נ מסתימת הגמ' מנחות שם, ועי' ר"ש לתו"כ שם ה"ד שהדרשה היא דוקא לב"ש, וע"ש שלב"ה למדנו במה הצד מעולת נדבה ושלמי חובה, ועי' ציון 456. ועי' תו"כ שם ה"ד, שלמדו כן מהכתוב "עולה", כמו שדרשו לענין צאן, כנ"ל, ועי' ר"ש שם שאפשר שהיא אסמכתא.
  389. ↑ ע"ע עולת ראיה על מח' ב"ש וב"ה בזה.
  390. ↑ עי' משנה ביצה יט א וחגיגה יז א; רמב"ם חגיגה פ"א ה"ט.
  391. ↑ עי' ציון 475 ואילך, על המח' בזה. עי' חגיגה טז ב, ורמב"ם שם, ומאירי שבציון 493. ולכאו' ה"ה בשאר נדרים ונדבות לסוברים שקרבים ביו"ט, ע"ע מלאכת אוכל נפש על המח' בזה.
  392. ↑ עי' ויקרא שם ב. רש"י ביצה שם ד"ה ויקרב, ובמנחות כת"י שם ד"ה ויעשה. ועי' ראשונים שבציון 332 שחולקים, שהכתוב "ויקרב את העולה" הוא בעולת ציבור.
  393. ↑ עי' תוס' ביצה כ א ד"ה למד, בד' רש"י שם.
  394. ↑ עי' שמות כט טו, וויקרא ח יח.
  395. ↑ עי' תו"כ שבציון 421,לענין פר החטאת, ומ' שם שהוא אף לענין האיל.
  396. ↑ ע"ע אילו של אהרן, על הקרבן, וע"ש ציון 13 ואילך שהוא קרבן יחיד.
  397. ↑ גחלי אש (וולפיש) סי' לח אות א, וע"ש שמ"מ אינו מתודה עליו שהלא כבר נתכפר, ועוד שלא היו ביו"כ אלא ג' ודוים, ע"ע ודוי ציון 110; מקד"ד קדשים סי' כה אות א, וע"ש שלסוברים שששלמי חגיגה סומכים עליהם מבעוד יום, עי' ציון 462 על המח' בזה, ספק אם כ"ה אף בזה.
  398. ↑ ויקרא ג א.
  399. ↑ ויקרא שם ח.
  400. ↑ ויקרא שם יג.
  401. ↑ ע"ע מותרות ציון 309.
  402. ↑ עי' ציון 374.
  403. ↑ פסחים פט א.
  404. ↑ ויקרא ז יא-יב.
  405. ↑ צו פרשה ו ה"ד.
  406. ↑ ע"ע מלואים.
  407. ↑ עי' שמות כט יט, וויקרא ח כב.
  408. ↑ עי' תו"כ שבציון 421,לענין פר החטאת, ומ' שם שהוא אף לענין איל המלואים.
  409. ↑ צו מכילתא דמלואים ה"כ.
  410. ↑ עי' תו"כ שם: משל למלך וכו', ואחרונים שבציון 244.
  411. ↑ עי' ציון 251 ואילך, מח' בזה. מלבי"ם שם סי' קפד. ועי' ציון 244.
  412. ↑ ציון 453 ואילך.
  413. ↑ ויקרא ד ד.
  414. ↑ ויקרא שם כד.
  415. ↑ ויקרא שם כט.
  416. ↑ קרבן אהרן שם.
  417. ↑ דבורא דחובה פ"י ה"ג.
  418. ↑ ויקרא שם לג.
  419. ↑ שם פי"א ה"ג. ועי' חזו"א נגעים סי' יב אות כד, שלסוברים שסמיכת אשם מצורע אינה מה"ת מפני שאינו יכול לסמוך בטהרה, עי' ציון 443 ואילך על השיטות בזה, א"כ אף סמיכת חטאתו אינה מה"ת, ועי' ציון הנ"ל לענין קרבן נזיר.
  420. ↑ עי' שמות כט י ויקרא ח יד. ועי' ציון 249.
  421. ↑ תו"כ פ' צו מכילתא דמלואים הי"ג. ולכאו' היינו שמתכפרים בו, ואע"פ שלא היה דוקא משלהם, עי' שמות שם א, ועי' אוה"ח שם, שהוא רשות, או משל משה או משל אהרן ובניו, ועי' פנים יפות שם לג שהיה משל ציבור, וע"ש ראיה לדבר, ועי' ציון 118.
  422. ↑ עי' משנה תמורה יד א. ועי' יומא נ ב, שנסתפקו אם חשוב של יחיד או של שותפים, וע"ע פר יום הכפורים.
  423. ↑ ויקרא ד ד.
  424. ↑ דבורא דחובה פרשה ג ה"ד.
  425. ↑ ויקרא שם כ.
  426. ↑ זבחים נ א.
  427. ↑ שם.
  428. ↑ ע"ע טומאת מקדש וקדשיו ציון 738 ואילך. ראב"ד לתו"כ שם.
  429. ↑ עי' להלן.
  430. ↑ עי' משנה יומא לה ב, ורמב"ם עבויה"כ פ"ד ה"א.
  431. ↑ עי' משנה יומא מא ב ומג ב, ורמב"ם שם.
  432. ↑ מקד"ד קדשים סי' כד אות ב. ועי' קובץ ישורון כרך לה עמ' תקמה.
  433. ↑ מקד"ד שם.
  434. ↑ ציון 112 ואילך.
  435. ↑ ע"ע חנכת המקדש ציון 22 ואילך.
  436. ↑ ויקרא ד כד.
  437. ↑ תו"כ דבורא דחובה פרשה ו ה"ח, הובא בזבחים מח ב ומנחות נה ב וצב ב.
  438. ↑ רש"י מנחות נה ב ד"ה שעיר ורש"י כת"י שם צב ב ד"ה לרבות.
  439. ↑ עי' זבחים שם ומנחות נו א ורש"י שם צב ב ד"ה לרבות. ולד' ר"ש שדורש את הכתוב לע"א, עי' ציון 346, עי' קרבן אהרן לתו"כ שם, שא"צ רבוי משום "מאי דהוה הוה", ועי' משך חכמה ויקרא שם ושפ"א זבחים שם.
  440. ↑ עי' משנה שבציון 373 ואילך, ותו"כ וגמ' דלהלן, ועי' משנה שבציון 442 לענין אשם מצורע. ועי' רש"י נדה ע ב ד"ה שחיטתו ותוס' קדושין נה ב ד"ה ודילמא (א) שאשם אינו טעון סמיכה, ועי' תוס' נדה שם שתמהו על רש"י, ועי' ריח שדה (דוויך) בליקוטים (מכון הכתב עמ' 431 ואילך) ופנ"י קדושין שם וזרע יצחק שם ומקנה שם וערל"נ נדה שם.
  441. ↑ ויקרא ז ז. עי' תו"כ צו פ"ט ה"ב, וזבחים יא א, ועי' מלבי"ם פ' צו סי' פה. ועי' תו"כ דבורא דחובה פרשה י אות ב, שלמדו משעיר המשתלח: מנין שהוא טעון סמיכה, נאמר כאן עליה (ויקרא ה ה) ונאמר להלן עליו (שם טז כא), מה עליו האמור להלן טעון סמיכה אף עליה האמור כאן טעון סמיכה, ועי' הג' הגר"א שם שהגיה הכל לענין וידוי בשעת סמיכה (עי' ציון 250 ואילך): מנין שהוא בשעת סמיכה, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליו, מה עליו האמור להלן בשעת סמיכה אף עליה האמור כאן בשעת סמיכה, וכ"מ בראב"ד שם, שפי' לענין וידוי.
  442. ↑ נגעים פי"ד מ"ח.
  443. ↑ זבחים לג א. ועי' תוס' שם ד"ה סמיכת, שמ' שהלשונות נחלקו אף באשם נזיר, ועי' בה"ז שם דהיינו אשם נזיר טמא שהוא מחו"כ כמצורע, ועי' קר"א שם שחולק שנזיר טמא אינו חשוב מחו"כ לענין קדשים, וע"ע מחוסר כפרה וע' נזיר טמא.
  444. ↑ רש"י שם ד"ה סמיכת (א).
  445. ↑ ע"ע אשם מצורע ציון 28 ואילך. רש"י שם ד"ה סמיכת (ב). ועי' תוס' שם ד"ה איפוך, מה שהקשו ע"ז.
  446. ↑ עי' ציון 164 ואילך.
  447. ↑ עי' ציון 179, ועי' חס"ד שבציון הנ"ל. קר"א זבחים שם; חזו"א נגעים סי' יב אות כד. וכעי"ז בבית מאיר סוטה לט א. ועי' ציון 419, שלטעם זה אף חטאת מצורע סמיכתה מדרבנן.
  448. ↑ ציון 65 ואילך.
  449. ↑ חגיגה טז א. וכ"ה בתוספ' שם פ"ב.
  450. ↑ עי' משנה שם, שהראשונים נשיאים ושני אב"ד, ועי' תוספ' שם והובא בגמ' שם ב, שהם דברי ר' מאיר, שחכמים חולקים לענין זוג שלישי, ועי' תוס' שם ד"ה שניים לענין זוג אחרון. ועי' מאירי שבציון הבא, ומגן אבות לרשב"ץ פ"א מ"ד.
  451. ↑ תוספ' שם; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א. וכ"ה ברש"י חגיגה שם א. ועי' מאירי בפתיחה לאבות, שקודם לכן היה חכם אחד ראש לכולם ולא היה מי שיחלוק עליו, וכאשר החלו להיות זוגות שאחד נשיא ואחד אב"ד, אז החלו המחלוקות.
  452. ↑ ביצה יט א וחגיגה יז א. ועי' משנה שם ושם, מה שנחלקו אף בעולת ראיה, ועי' ציון 390 ואילך.
  453. ↑ ברייתא בגמ' ביצה כ א, לענין מח' ב"ש וב"ה, ועי' רש"י חגיגה טז א ד"ה לאפוקי, שאף הזוגות הנ"ל נחלקו בד"ז.
  454. ↑ עי' ביצה שם ורש"י ד"ה ב"ש, ורש"י חגיגה שם. ועי' מאירי ביצה שם שלמדים במדת "במה מצינו" (ע"ע בנין אב). ועי' ציון
  455. ↑ עי' ציון 388 על עולת חובה, וציון 398 ואילך על שלמי נדבה.
  456. ↑ עי' ביצה כ א, ור"ח שם ורש"י שם ד"ה אתיא, בפי' הגמ'. ועי' ר"ש שבציון 388, שמ' שפי' בע"א, וע"ש שדבריו צ"ב. והטעם שלא למדו מאיל המילואים, לכאו' מפני שאין למדים דורות משעה, עי' מנחות יט א, ועי' תוס' ביצה שם ד"ה למד.
  457. ↑ עי' רש"י ביצה שם. ועי' גיה"ש שם, שהקשה, הלא ה"ז עבודה בקדשים, ועי' פנ"י ובית מאיר ושפ"א שם, ועי' ציון 231. והיינו בזמן שקרבים שלמי חגיגה, בחול המועד או בימי תשלומין של שבועות, ע"ע חגיגה ציון 79 ואילך.
  458. ↑ ציון 475 ואילך.
  459. ↑ מאירי חגיגה שם; שמ"ק ביצה שם. וכ"ה בחכמת שלמה וצל"ח שם. והיינו בחול המועד או בימי תשלומין של שבועות, ע"ע חגיגה ציון 79 ואילך.
  460. ↑ עי' ציון 41. חכמת שלמה וצל"ח שם. ועי' אחרונים שבציון 457.
  461. ↑ עי' ציון 294 ואילך.
  462. ↑ עי' תוספ' חגיגה פ"ב וברייתא ביצה שם וגמ' חגיגה דלהלן, ורש"י ביצה שם ד"ה לא. ועי' טו"א ומרומי שדה שבציון 489.
  463. ↑ עי' ציון 475 ואילך. עי' רש"י שבציון 476, ופרי"ד חגיגה ז ב, ור"י מלוניל שם יז א, ומאירי ביצה יט א וחגיגה טז א ובפתיחה לאבות, ורע"ב ביצה פ"ב מ"ד.
  464. ↑ ביצה פ"ב ה"ד, וחגיגה פ"ב ה"ג.
  465. ↑ ירושלמי שם ושם.
  466. ↑ שדה יהושע חגיגה שם; קה"ע שם ושם.
  467. ↑ ויקרא יד ב.
  468. ↑ ע"ע טהרת מצורע ציון 364 ואילך, מח' בזה.
  469. ↑ עי' שדה יהושע שם. ועי' קה"ע, בע"א, שלמדים קרבנות חובה מפר כהן משיח שצריך תכף לסמיכה שחיטה, ע"ש, ולדבריו צ"ב מדוע הוזכר בירושלמי אשם מצורע.
  470. ↑ פי' בעל החרדים לירושלמי ביצה שם; נעם ירושלמי חגיגה שם; מרומי שדה חגיגה שם; או"ש חגיגה פ"ב ה"י; מקד"ד קדשים סי' כה אות א; עמק ברכה חגיגה סי' א.
  471. ↑ נעם ירושלמי, ומרומי שדה, ואו"ש, ומקד"ד שם, ועמק ברכה, שם. ועי' חרדים שם שפי' שנחלקו אם הם חשובים שאין זמנם קבוע כיון שיש להם תשלומים לאחר יו"ט, וצ"ב מדוע מפני זה יוכל לסמוך מעיו"ט.
  472. ↑ שדה יהושע שם. ועי' קה"ע שם, שפי' שבשלמים א"צ תכף לסמיכה שחיטה, אבל בקרבנות חובה צריך, ועי' ציון 468.
  473. ↑ מקד"ד שם.
  474. ↑ עי' ציון 299 ואילך, מח' בזה. עי' או"ש שם ומעה"ק פ"ג הי"ב.
  475. ↑ חגיגה טז ב.
  476. ↑ עי' רש"י שם ד"ה לאפוקי, שר' יוחנן בא לאפוקי מד' ר"י ב"ר יהודה הנ"ל שנחלקו בעיקר דין סמיכה, ומ' שלא בא לאפוקי מד' ר' יוסי, וכ"נ מרש"י שם יז א ד"ה אין, ע"ש, ועי' שעה"מ מעה"ק פ"ג הי"ג ואחרונים דלהלן בדעתו; עי' מאירי שבציון 486. וכ"נ מרשב"א ביצה יט א.
  477. ↑ עי' מרומי שדה שם טז ב, והערות רי"ש אלישיב שם, ותהלה ליונה שם.
  478. ↑ ר"ח חגיגה שם. וכ"נ מתוס' ביצה כ א ד"ה דלא, ועי' פנ"י שם יט א ובית מאיר שם כ א ושרשי הי"ם מעה"ק פ"ג ה"ו והערות רי"ש אלישיב שם. ועי' שפ"א שם שע"כ ר' יוחנן מצא ברייתא כדבריו, שאל"כ לא היה חולק על התנאים דלעיל.
  479. ↑ עי' ציון 217 ואילך. חגיגה טז ב.
  480. ↑ ע"ע בעלי חיים ציון 54 ואילך, וע' שבות. עי' גמ' דלהלן, ורש"י שם ד"ה שמע, ופהמ"ש לרמב"ם שם פ"ב מ"ב, בפי' א.
  481. ↑ ע"ע הנ"ל. חגיגה שם.
  482. ↑ חגיגה שם.
  483. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם, בפי' ב, ולכאו' והיינו שאסור משום טירחה ביו"ט, ע"ע יום טוב ציון 652 ואילך. וכ"ה בבית מאיר ביצה שם בד' רש"י שם, ע"ש, ועי' גליוני הש"ס שם. ולכאו' מ' שהסמיכה היא ע"י שסומך את ידיו בכח ולא באופן שסומך את גופו על ידיו, ואם תינטל הבהמה יפול, שהלא כשגופו נסמך על הבהמה אין כאן טורח, ועי' ציון 222, שמהטעם הנ"ל שחשוב משתמש בבע"ח, מ' להיפך שההשתמשות היא כשגופו נסמך על הבהמה, ואפשר ששניהם חשובים בכל כוחו, והרמב"ם כ' לצדדים, שאם נסמך על הבהמה הוא משתמש בבע"ח, ואם אינו נסמך ה"ז טירחה.
  484. ↑ ע"ע שבות.
  485. ↑ ע"ע בעלי חיים ציון 55.
  486. ↑ מאירי ביצה יט א וחגיגה טז א ובפתיחה לאבות.
  487. ↑ ע"ע אין שבות במקדש.
  488. ↑ הגה"מ עירובין סי' תקכח, ועי' שפ"א ביצה כ א, כעי"ז. ועי' עירובין קג א ופסחים סט א, וע' שבות.
  489. ↑ טו"א חגיגה שם. ועי' מרומי שדה ביצה שם שחולק, שא"צ תכף לסמיכה שחיטה דוקא מצד הזמן, אבל צריך שיהיה במקום החיטה, ועי' ציון 304 ואילך על גדרי התכיפה. ועי' פנ"י ביצה שם.
  490. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 69 ואילך. טו"א שם.
  491. ↑ עי' ציון 12 ואילך.
  492. ↑ עי' חגיגה שם; רמב"ם חגיגה פ"א ה"ט. ועי' מאירי דלהלן.
  493. ↑ מאירי ביצה יט א וחגיגה טז א ובפתיחה לאבות.

הערות שוליים

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:סמיכה&oldid=139771"